במרחק של 10,000 ק"מ מטהרן, בתוך מבנה תעשייתי צנוע בפרבר הניו יורקי יונקרס, מתרחש בימים אלה תהליך היסטורי שמשמח לבב אנוש - איראני, ישראלי ואמריקני גם יחד משתפים פעולה. בני הזוג דורית ודוד נחמיאס, יחד עם ארבעה גולים איראנים, עובדים בשקט על זיקוק המשקה האלכוהולי האיראני הלאומי שכמעט ונכחד מהעולם אחרי שנאסר לשתייה ברפובליקה האיסלאמית.
מבחינתם, ייצור מחדש של ״ערק סאגי״ הוא לא פחות מ״תיקון היסטורי ותרבותי עבור קהילה שלמה״. התזקיק הלאומי של איראן הוא משקה שקוף עם 40% אלכוהול, שהיה חלק בלתי נפרד מהמרקם החברתי במדינה עד למהפכה ב-1979, אז נאסר לחלוטין לצריכה, לייצור ולמכירה. כעת, בזכות שיתוף הפעולה יוצא הדופן - המשקה הזה זוכה לעדנה מחודשת על אדמת ארצות הברית, ודווקא בעיתות מלחמה.
שורשי הקאמבק בחבורת נערים סוררת בטהרן של שנות ה-2000. אמיר אימני, סיאווש כרמפור, והאחים סאסאן וסאמאן אוסקואי, שנהגו להיפגש בסופי שבוע בפארק החלקה בבירה האיראנית. הם רכבו על סקייטבורד, שמעו מוזיקה, ובין לבין שתו ערק סאגי שהושג בשוק השחור. הצריכה נעשתה כמובן תמיד בהחבא, בבקבוקי פלסטיק חסרי תווית שנקנו ממפיצים מחתרתיים. עד שבאחד מסופי השבוע האחים אוסקואי נתפסו וספגו עונש של 80 מלקות - חוויה שהותירה צלקות בגוף ובתודעה. כאשר עזבו את איראן למטרות לימודים ועבודה, הם לא תיארו לעצמם שהמשקה שהוביל למאסרם יהפוך למשימת חייהם בניו יורק.
החיבור הישראלי-איראני היה מיידי
משמעות המילה ערק בערבית היא זיעה, והשם ניתן למשקה בשל תהליך הזיקוק המסורתי שלו. במהלך הזיקוק אדי האלכוהול החמים עולים, מתקררים על דפנות כלי הקיבול והופכים לטיפות נוזל הניגרות מטה כמו אגלי זיעה. השם אומץ לאורך השנים בשפות נוספות באזור המזרח התיכון, כולל בפרסית, לתיאור כללי של משקאות אלכוהוליים מזוקקים. המילה "סאג" בפרסית פירושה כלב.
בשנות ה-60, חברת "מייקאדה" האיראנית ייצרה את הערק הפופולרי ביותר במדינה והשתמשה באיור של כלב ביגל כסמליל על התווית. הצרכנים החלו לכנות את המשקה בשם "הערק של הכלב", והכינוי הפך לשם גנרי למשקה המופק מצימוקים. לאחר המהפכה, כשהאלכוהול הוצא אל מחוץ לחוק, השם הזה הפך למילה נרדפת למשקאות מחתרתיים, חריפים וזולים. בהתאם, היזמים הצעירים החליטו לקרוא למותג החדש שלהם SAG, עם קריצה לסוואג (SWAG).
החיפוש אחר מקום לייצור המשקה הוביל את הארבעה למזקקת "נחמיאס ובניו" ביונקרס. דוד נחמיאס, מהנדס תוכנה לשעבר, ודורית נחמיאס, בנקאית שעבדה בבנק לאומי ארה״ב במשך יותר מ-20 שנה, הקימו את המזקקה כדי לשמר את המסורת המשפחתית של דוד. משפחתו זיקקה אלכוהול במשך דורות בעיירה טזנכט שבמרוקו. מוצר הדגל שלהם עד כה הוא מאחיה - תזקיק תאנים מרוקני מסורתי, שהיה נפוץ בקרב הקהילה היהודית ונעלם כמעט לחלוטין לאחר העלייה לישראל וההגירה לאירופה ולארצות הברית.
דורית סיפרה כי החיבור עם היזמים האיראנים היה מיידי. היא זיהתה אצלם את ״אותה הבעירה הפנימית״ שדחפה אותה ואת דוד להחיות את תרבות השתייה המרוקנית. קיים דמיון טכני רב בין זיקוק תאנים לזיקוק צימוקים, שכן שניהם פירות עתירי סוכר שדורשים תהליך התססה דומה.
"ראיתי איראנים שעזבו את המדינה פורצים בבכי לאחר לגימה אחת"
תהליך הייצור במזקקה ביונקרס משלב אמצעים מסורתים עם בקרת איכות מחמירה, אלמנט שחסר מאוד בשוק השחור באיראן. כאמור, באיראן של היום, צריכת ערק מחתרתי היא הימור מסוכן על החיים. בהיעדר פיקוח, יצרנים משתמשים לעתים בציוד לא מתאים או בחומרי גלם מקולקלים, מה שמוביל להיווצרות מתנול רעיל. דיווחים רשמיים מאיראן מצביעים על כך שמדי יום מגיעים לבתי החולים עשרה בני אדם בממוצע שסובלים מהרעלת אלכוהול, וחלקם הגדול מסיים את הלילה עם נזק מוחי בלתי הפיך, עיוורון או מוות. עבור היזמים האיראנים, עצם האפשרות לייצר את המשקה בצורה בטוחה, מבוקרת וחוקית במזקקה יהודית היא סגירת מעגל בפני עצמה.
כדי להגיע לטעם המדויק שנצרב בזיכרונם, החברים משתמשים בכמויות אדירות של צימוקים מקליפורניה. הצימוקים בארה"ב מזכירים בטעמם את הזנים שגדלים באזור שיראז ובצפון איראן. נדרשים כ-3,000 ק"ג של צימוקים כדי להפיק כמות קטנה יחסית של אלף בקבוקים. הצימוקים מושרים במים בתוך מכלי ענק, שם הם עוברים התססה טבעית במשך שבועות. לאחר מכן הנוזל עובר לזיקוק בדודי נחושת מסורתיים. התוצאה היא משקה שקוף לחלוטין, בעל ארומה עמוקה של פירות יבשים, עם רמזים למולסה וקרמל.
בניגוד לערק המוכר במזרח התיכון, ערק סאגי אינו מכיל אניס. הטעם שלו קרוב יותר לזה של גראפה איטלקית איכותית או ברנדי צעיר, והוא נשתה בדרך כלל נקי או עם מעט קרח. בעוד הערק הלבנוני והישראלי מבוסס על תזקיק ענבים או כוהל ניטרלי המעניקים לו את הטעם המובהק ואת הצבע החלבי בעת ערבוב עם מים, המשקה האיראני מזוקק על טהרת הצימוקים בלבד.
ההשקה של "סאג" בניו יורק עוררה גלים בקהילה האיראנית הגולה. סיאווש כרמפור, הבעלים של בר "מסקרייד" בברוקלין, מעיד שמאז שהחל להגיש את המשקה, המקום שלו הפך למוקד עלייה לרגל עבור איראנים-אמריקנים שמחפשים טעם של בית. ״ראיתי מול עיניי גברים ונשים מבוגרים, שעזבו את איראן בצעירותם ולא חזרו אליה מאז המהפכה, פורצים בבכי לאחר לגימה אחת״ הוא מספר. ״הריח של הצימוקים המזוקקים מעורר בהם זיכרונות ממשפחותיהם, ממסיבות בטהרן שלפני המהפכה ומחופש שאבד. הבקבוק שעל התווית שלו מופיע שוב איור של כלב הוא פיסה של זהות שהוחזרה להם״.
עלות בקבוק אחד כ-55 דולר
כיום המשקה נמכר ביותר מ-50 מסעדות וברים ברחבי ארצות הברית. בניו יורק המחיר שלו נע בין 50 ל-55 דולר לבקבוק של 750 מ״ל, מה שמציב אותו בקטגוריית משקאות הפרימיום. כל זה קורה דווקא בזמן לא פשוט לענף: צרכנים שותים פחות אלכוהול, מצמצמים הוצאות, והמותגים הקטנים נדרשים להילחם על כל מדף וכל תפריט. הכנסות ספקי המשקאות המזוקקים בארצות הברית ירדו ב-2025 ב-2.2% - והסתכמו בקרוב ל-37 מיליארד דולר, ובמקביל מספר יצרני הקראפט הפעילים במדינה ירד ביותר מרבע בשנה החולפת.
אבל מפיצי SAG מדווחים בינתיים על ביקוש הולך וגובר. ולא רק בקרב הקהילה האיראנית, אלא גם בקרב חובבי אלכוהול אמריקנים שמחפשים טעמים חדשים. בבר המסקרייד, למשל, ניתן לראות צעירים איראנים וישראלים מרימים כוס של ערק סאגי ומברכים "לחיים" בעברית לצד "נושה ג'אן" בפרסית. העובדה שהמשקה מיוצר במזקקה בבעלות יהודית, בתקופת מלחמה בין איראן לארה״ב ולישראל, מוסיפה כמובן התעניינות תקשורתית. נחמיאס מציינת כי ״שיתוף הפעולה הזה מוכיח שברמה האנושית והתרבותית, הקשרים בין העמים חזקים מהמדיניות של הממשלות״. האחים אוסקואי, שהגיעו לארצות הברית כמעט ללא כלום, רואים בערק סאגי את תעודת הזהות החדשה שלהם. הם עוסקים בכל שלבי התהליך, החל מבחירת הצימוקים ועד לעיצוב התוויות ושיווק הבקבוקים בברים המבוקשים ביותר במנהטן.
בימים אלה הם בוחנים התרחבות לשוק האירופי, שבו ריכוזים גדולים של גולים איראנים, ומתכננים יחד עם הנחמיאסים לפתח תזקיקים נוספים המבוססים על צמחי תבלין מהמזרח התיכון. בזמן שהרפובליקה האסלאמית ממשיכה לרדוף את אזרחיה על כוס אלכוהול ולשגר איומים למזרח התיכון, בניו יורק מוכיחים שהתשובה המוחצת ביותר לפעמים מוגשת בכוס זכוכית, עם 40% אלכוהול.
