הטלטלה שפקדה את שוק האנרגיה ב-24 השעות האחרונות איננה רק תגובה למתיחות גיאופוליטית, כי אם זעזוע מערכתי. הזינוק החד במחירי הנפט הגולמי, גם לפי אמות המידה של תקופות משבר, מסמן את קריסת הקונצנזוס לגבי יציבות ההיצע ואת חזרתה של פרמיית הסיכון, לרמות שטרם נראו בעשור האחרון.
מחיר חבית מסוג ברנט, הבנצ'מרק העולמי, טיפס במהלך המסחר אתמול לשיא של 119.50 דולר לחבית - פרמיית סיכון חדה של כמעט 30% מעל רמות המחירים שקדמו להסלמה הביטחונית במפרץ. רק לאחר דיווחים דחופים לפיהם שרי האוצר של מדינות ה-G7 דנים באפשרות לשחרר לשוק 300 עד 400 מיליון חביות ממלאי החירום האסטרטגיים, נרשמה התמתנות במחיר נפט מסוג ברנט לכ-100 דולר לחבית.
אלא שהדרמה האמיתית, זו שמתרחשת לעתים מתחת לרדאר של הצרכן הממוצע, אך מקפיצה את הדופק בחדרי המסחר בלונדון ובסינגפור, נמצאת דווקא בשוק הגז. החוזה האירופי המרכזי (TTF) זינק בשיעור מקביל של כ-30% לכמעט 69.50 יורו למגה-וואט-שעה בטרם התמתן לכ-56 יורו (עלייה של כ-5%). המסר של השווקים מהדהד בבירור: העולם איננו מתמחר כרגע רק מחסור פיזי מיידי, אלא פחד עמוק ומשתק מכך שהכלכלה הגלובלית איבדה את שסתום הביטחון המרכזי שלה - המפרץ הפרסי ונתיב השייט של מצר הורמוז.
כדי להבין את עומקו של המשבר הנוכחי יש להכיר בפרדוקס המלווה אותו: הוא איננו נובע, בשום צורה, ממחסור גיאולוגי עולמי בנפט. נהפוך הוא. ערב פרוץ הלחימה, הנתונים של גופי המחקר המובילים בעולם הצביעו על מגמה הפוכה לחלוטין. סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) וגם מינהל מידע האנרגיה האמריקאי (EIA) העריכו ששנת 2026 תהיה שנת שפע - שוק נפט נוח יחסית, המאופיין בעלייה עקבית בהיצע, בניית מלאים מסיבית ומחיר ברנט ממוצע ונינוח של כ-58 דולר לחבית.
רק בחודש שעבר העריכה ה-IEA, כי היצע הנפט העולמי, הנדחף על ידי מפיקות שאינן חברות באופ"ק (כמו ארצות הברית, גיאנה וברזיל), יעלה השנה ב-2.4 מיליון חביות ביום לשיא של 108.6 מיליון חביות ביום. מינהל המידע האמריקאי אף הרחיק לכת וחזה בניית מלאים גלובלית של 3.1 מיליון חביות ביום בממוצע. המשמעות: העולם לא נכנס לחודש מרץ 2026 מתוך רעב אנרגטי, אלא מתוך תחושה שישנם די והותר משאבים. מה שהשתנה בן לילה הוא לא כמות הפחמימנים המצויים בבטן האדמה, כי אם היכולת להוציאם לשוק דרך צינורות, נמלים, מכליות, מה שגרם לחברות הביטוח הימי להקפיץ את מחירי הפוליסות.
בדיוק משום כך מצר הורמוז הוא לב ליבו של הסיפור. מדובר בצוואר הבקבוק הגיאופוליטי הקריטי ביותר על פני כדור הארץ. בשנה שעברה עברו בו בממוצע כ-20 מיליון חביות נפט ומוצריו ביום, כרבע מהסחר הימי העולמי בנפט. מתוך כמות אדירה זו, כ-15 מיליון חביות ביום היו נפט גולמי, כ-34% מסחר הנפט הגולמי העולמי. הלקוחות העיקריים התלויים בעורק הזה הם מנועי הצמיחה של אסיה — סין והודו, שלבדן סופגות 44% מהכמות הזו.
במקביל, עברו דרך המצר כ-112 מיליארד מ"ק של גז טבעי נוזלי (LNG) כמות המהווה כמעט 20% מהסחר העולמי ב-LNG, ושרובה המוחלט מופנה גם הוא לשוק האסייתי הצמא לאנרגיה. וכאן בדיוק טמון ההבדל הדרמטי והמסוכן בין שוק הנפט לשוק הגז. ל-LNG של קטאר והאמירויות אין שום נתיב חלופי אמיתי בהיקף כזה. אם המצר נסגר, הגז כלוא במפרץ.
שחרור מלאי נפט: גשר זמני על מים סוערים
מכאן נובעת המשמעות הקריטית של רעיון הזרמת 300 עד 400 מיליון חביות ממלאי החירום של המדינות החברות בסוכנות האנרגיה. על הנייר, זה נשמע כמו מהלך שובר שיוויון, בעיקר מבחינת ההשפעה הפסיכולוגית על הסוחרים. מדינות הסוכנות מחזיקות רזרבות עצומות של יותר מ-1.2 מיליארד חביות במלאי ציבורי ממשלתי ועוד כ-580 מיליון חביות במלאים תעשייתיים פרטיים המחויבים על פי רגולציה.
אם אכן יוחלט על שחרור 400 מיליון חביות (נכון לאמש אין הסכמה לכך), יהיה מדובר במהלך חסר תקדים, גדול משמעותית מזה שנקטו המדינות החברות ב-2022 בעקבות הפלישה הרוסית לאוקראינה. אז הועמדו לרשות השוק כ-240 מיליון חביות שהגיעו בטפטופים במשך שישה חודשים. במונחי סחר של הורמוז, 400 מיליון חביות הן שוות ערך לכ-20 ימי תנועה רגילה של נפט ומוצריו דרך המצר.
אולם, כאן חובה לסייג ולהבין את המכניקה של השוק: מלאי חירום הוא גשר שנועד להרוויח זמן עבור מקבלי ההחלטות, הוא בשום אופן לא משמש תחליף לייצור השוטף. מדובר בתהליך לוגיסטי מסורבל של שאיבה מהמאגרים, העברה בצנרת לבתי זיקוק ומשם הפצה, תהליך שנמשך חודשים ואיננו מתבצע בלחיצת כפתור. לפיכך, אף שהוא עשוי לרכך פאניקה רגעית ולהאט זינוק במחירים בטווח הקצר, אין בכוחו להחליף לאורך זמן עורק ימי שוקק שמעביר 25% מהסחר הימי העולמי.
אם כך, אילו צעדים אופרטיביים נוספים יכולות מדינות העולם לנקוט, מעבר לפתיחת הברזים של המאגרים האסטרטגיים. ראשית, ניתוב מחדש של יצוא. סעודיה ואיחוד האמירויות הן כמעט המדינות היחידות באזור שמסוגלות לעקוף חלקית את הורמוז דרך תשתיות קיימות, כמו צינור פטרוליין הסעודי או קו צינור הנפט באמירויות. אך המגבלות ההנדסיות כאן ברורות וקשיחות. לפי הערכות ה-IEA, יכולת המעקף המקסימלית איננה עולה על 5.5 מיליון חביות ביום - הרבה פחות מ-20 מיליון החביות שעוברות דרך המצר בשגרה.
לכן, אין זה מפתיע שסעודיה נקטה אתמול צעד חריג והחלה להציע עסקאות ספוט (מסחר מיידי) נדירות. דיווחים מצביעים על כך, שענקית האנרגיה הסעודית אראמקו הציעה יותר מ-4 מיליון חביות במכרזים, תוך מתן אפשרות ללקוחות להעמיס אותן בעיר הנמל ינבע שלחופי הים האדום. זהו איתות מרגיע לשוק, המראה כי סעודיה מנסה להפגין גמישות מסחרית ולוגיסטית. אבל, המספרים מדברים בעד עצמם. 4 מיליון חביות הן שוות ערך לפחות מחמש שעות של יצוא נפט שגרתי דרך הורמוז. המטרה הסעודית איננה לפתור את המשבר, אלא לקנות אמון ולתת מרווח נשימה לבתי זיקוק לחוצים באסיה, שחוששים להיתקע ללא חומרי גלם.
הרכיב הנוסף הוא ניהול צד הביקוש, ככל הנראה אחד הכלים החשובים והפחות מדוברים פוליטית במציאות הנוכחית. לפי אמנת היסוד של ה-IEA, המדינות החברות מחוייבות להחזיק תוכניות מגירה המאפשרות לקצץ זמנית עד 10% מצריכת הנפט במקרה של משבר חמור.
ב-2022 הציגה הסוכנות את תוכנית 10 הנקודות לצמצום שימוש בנפט. התוכנית כוללת צעדים כמו הפחתת מהירות הנסיעה המותרת בכבישים מהירים, עידוד נרחב של עבודה מרחוק, סבסוד תחבורה ציבורית והגבלת נסיעות פנים. יישום מלא של צעדים אלו יכול לחתוך כ-2.7 מיליון חביות ביום מביקוש הנפט העולמי בתוך ארבעה חודשים. זהו פתרון קשה לעיכול עבור פוליטיקאים, אבל הוא אפקטיבי. הוא מטפל ישירות ברכיב הפאניקה, מכיוון שהוא חותך את הביקוש ולא רק מנסה לרדוף אחר ההיצע. בטווח המיידי, מדובר כנראה בכלי יעיל יותר מהמתנה לקפיצה בתפוקת פצלי השמן בארצות הברית, שכן תגובת ייצור משמעותית מצד חברות הקידוח האמריקאיות תגיע רק במחצית השנייה של השנה.
משבר הגז: החור השחור במערכת
בשוק הגז הטבעי, התמונה מסובכת ומאיימת הרבה יותר מאשר בתחום הנפט. תאגיד הענק קטאר אנרג'י הודיע כבר ב-2 במרץ על עצירת ייצור ה-LNG ומוצרים נלווים, בעקבות פגיעות במתקני הענק בראס לפאן ומסיעיד. יומיים לאחר מכן, הגיעה ההכרזה הדרמטית מכולן מבחינה משפטית וכלכלית: הכרזה על "כוח עליון" מול הקניינים ברחבי העולם, המשחררת את קטאר ממחויבותה לספק את החוזים.
בשונה משוק הנפט, לקהילה הבינלאומית אין מסגרת מקבילה של שחרור מלאי LNG אסטרטגי. שוק הגז הוא הרבה פחות גמיש כי הוא דורש מתקני הנזלה, מכליות קירור ייעודיות ומתקני גיזוז במדינת היעד. גז טבעי מהווה כיום כ-25% מכלל הביקוש האנרגטי העולמי, והוא התשומה המניעה כמעט רבע מייצור החשמל על פני הגלובוס, לצד תפקידו הקריטי כחומר גלם בסיסי לתעשייה הפטרוכימית.
המשמעות הכלכלית היא שמשבר גז איננו נעצר במחיר התדלוק. הוא זולג ישירות למחירי החשמל, הוצאות החימום של אזרחים, ולמחירי הכימיקלים והדשנים (אמוניה ואוריאה). סוכנות האנרגיה חזרה והזהירה בעבר כי משבר גז מקרין באופן כמעט מיידי לשוק המזון העולמי, שכן תעשיית הדשנים רגישה במיוחד לעלויות הגז, המהוות את רוב עלות הייצור שלה. מכאן, שהפסקה ממושכת של ה-LNG הקטארי איננה עוד זעזוע נקודתי במדורי האנרגיה, אלא איום רב-מערכתי על שרשראות ערך שלמות ועל הביטחון התזונתי העולמי.
כדי להבין את פוטנציאל הנזק המאקרו-כלכלי, מעניין להשוות את המשבר הנוכחי לאירועי העבר. בקיץ 2008 נרשם שיא היסטורי, כאשר חבית נפט הגיעה ל-147 דולר. אולם, המשבר ההוא היה שונה מהותית. הזינוק לא נבע אז מאמברגו או חסימת נתיב גיאופוליטי, אלא היה תולדה של ביקוש עולמי רותח, בעיקר מסין, כושר ייצור פנוי מינימלי, דולר חלש, וכניסה מסיבית של כסף ספקולטיבי לשוק הסחורות. זה היה משבר פיננסי-כלכלי באופיו. הוא הסתיים לא בעקבות שחרור מלאים, אלא רק כאשר הכלכלה העולמית קרסה לתוך משבר הסאב-פריים, מה שחיסל את הביקוש והחזיר את הנפט לפחות מ-40 דולר בתוך חודשים. הלקח מ-2008 הוא שמחירי אנרגיה קיצוניים פועלים כמס כבד על הצרכנים, ובסופו של דבר חונקים את הכלכלה וגורמים למיתון שפותר את בעיית הביקוש בצורה הכואבת ביותר.
אך ההשוואה הרלוונטית יותר היא לחרם הנפט של 1973. במבט ראשון, הכלכלה של ימינו מוגנת יותר. חלקו של הנפט בביקוש האנרגטי ירד משיא של 46% בשנות השבעים אל מתחת ל-30% כיום. אך זוהי אשליה של ביטחון. העולם אינו חסין יותר, נקודת התורפה פשוט זזה. בעוד שהתלות בנפט לחימום או ייצור חשמל פחתה, הוא נותר קריטי לתעופה ולפטרוכימיה, כאשר תחום התחבורה עדיין צורך כ-30% מהאנרגיה.
במקביל, התלות בגז טבעי הרקיעה שחקים. לכן, המשבר המודרני של 2026 הוא הלם משולב: הוא מכה בתחבורה ובשרשראות האספקה הימיות (נפט), ובמקביל משתק את משקי החשמל, תעשיית הדשנים והתעשייה הכבדה (גז). הכלכלה העולמית פחות תלויה היום בנפט מ-1973, אך זוהי כלכלה חשמלית ומרושתת הרבה יותר, והתלות הזו היא עקב האכילס שלה.
לפיכך, אם המחירים יתקבעו ברמות הגבוהות הנוכחיות, הפגיעה בצמיחה העולמית תהיה חריפה ומהירה. קרן המטבע הבינלאומית פרסמה אתמול אזהרה ולפיה עלייה מתמשכת של 10% במחירי האנרגיה מוסיפה כ-0.4 נקודות אחוז לאינפלציה הגלובלית וגורעת 0.1%-0.2% מהתוצר העולמי. כאשר לוקחים בחשבון שהנפט כבר זינק בכ-30% בימים האחרונים, הרי שסכנת האינפלציה חוזרת לאיים על הבנקים המרכזיים, שייאלצו לעצור את תהליכי הפחתות הריבית שהחלו בהם, או אף להעלות ריבית שוב, לתוך כלכלה מאטה.
