בשנת 1911 פיתח הרופא והפסיכולוג הווינאי אלפרד אדלר את שיטת הטיפול האדלריאנית, שהפכה אחד המודלים להבנת האדם. המרכיב הראשון במודל, מבין חמשת המרכיבים, הוא תחושת השייכות של האדם, כיצור חברתי. כלומר: לא טוב היות האדם לבדו, וחשוב שיהיה וירגיש שהוא חלק מקהילה.
אלא שמאז החברה שבה אנחנו חיים התפתחה. בצד העלייה בתוחלת החיים, היא הפכה למודרנית יותר, טכנולוגית יותר, תחרותית ולוחצת יותר. מטבע הדברים, האדם הפך יותר ויותר לאינדיבידואליסט, מסמן לעצמו מטרות של הצלחה אישית וכלכלית, מה שפוגם בהיותו יצור חברתי. בעקבות הלחצים והמתח של החברה המודרנית נותר האדם, לא אחת, בתחושה שהוא "בודד במערכה", נמצא לבד מול העולם, תחושה שמתעצמת עם העלייה בגיל. עוד לפני הקורונה, שרק החריפה את ההרגשה, הפכה הבדידות למה שמוגדר "המגפה של המאה", ונמצאה כגורם המעלה את הסיכון למחלות פיזיות קשות ולתופעות נפשיות כואבות, שמשפיעות על איכות החיים ועל תוחלתם.
ב־2011, מאה שנה לאחר פרסום המודל האדלריאני, פורסם הספר "האזורים הכחולים: מה למדנו מהאנשים שהאריכו ימים יותר מכולם", שכתב החוקר והעיתונאי דן בוטנר. את השם לספר, שמבוסס על מספר מקומות בעולם, שתושביהם מגיעים לגיל מאה ויותר בבריאות טובה, נתן הדמוגרף הבלגי מישל פולן, שסימן בשנות ה־90 על המפה בדיו בצבע כחול את כיסי האוכלוסייה האלו. בוטנר יצא מטעם "הנשיונל ג'יאוגרפיק" למקומות שסומנו, ראיין את האנשים המקומיים וניסה ללמוד מהם את סודות החיים הארוכים.
בתחילה נמצאו חמישה אזורים כאלו: האי אוקינווה, יפן, האי סרדיניה, איטליה, ניקויה, קוסטה ריקה (חצי אי), האי איקריה, יוון, וקהילת האדווינסטים בלומה לינדה, קליפורניה. בהמשך אופיינו אזורים כחולים נוספים ובמרץ 2023 הוסף האי מרטיניק, שבו נמצאו 2,200 בני אדם מעל גיל 100 ב־20 השנים האחרונות, מתוך אוכלוסייה של 340,000. החוט המחבר בין כל האזורים הללו הוא, שלאוכלוסיות במקומות אלו יש הרגלים שנוצרו לאורך מאות שנים בקהילה יחסית מבודדת, כי רוב האזורים הם איים או קהילות סגורות.
הרגלים לאריכות חיים: תזונה נכונה, ספורט וקהילתיות
כשבודקים את הסיבות לאריכות ואיכות החיים באזורים הכחולים, מוצאים כמה הרגלים בקרב אוכלוסיות אלו, שלא השתנו לאורך אלפי שנים. כדוגמה - פעילות גופנית קבועה כדרך חיים. האנשים שחיים שם, נוהגים ללכת לכל מקום במקום לנסוע בתחבורה ממונעת, נוהגים לרקוד, והיפנים באוקינווה מעדיפים ישיבה על הרצפה, פעילות שמונעת בעיות גב. במקביל מקפידים שם על שחרור המתח באמצעות נשימות ותרגילי הרפייה, מה שמוביל לרווחה נפשית.
באזורים אלו יש הקפדה בלתי מתפשרת על תזונה בריאה. התושבים אוכלים מזון פשוט, המבוסס על גידולי הסביבה. בסרדיניה שבאיטליה צורכים הרבה שמן זית וירקות גינה, באוקינווה שביפן צורכים אצות ודגים מהים וירקות גינה, ובכל הקהילות התזונה מבוססת על דגנים מלאים, ירקות, ירקות עליים ירוקים, קטניות ופירות אדמה. כמו כן האנשים מבשלים את ארוחותיהם בעצמם בבישול ביתי ולא תעשייתי, משלבים עשבי תיבול מקומיים ומקפידים על צמחונות, תזונה ללא בשר. הם גם אוכלים כשהם רגועים, ומונעים מעצמם בזמן הארוחה הסחות דעת חיצוניות, כמו התעמקות במסכים.
עוד נמצא בכל האזורים האלו ערך חשוב במיוחד, שמקבל ביטוי לאורך כל השנים: הקהילתיות. אומנם הסיבה ההגיונית היא, שהקהילות במקומות אלו מבודדות יחסית מהעולם החיצון, ולכן החברים חייבים לסמוך אחד על השני, ועזרה הדדית היא לא סיסמה, אלא צורך חיים, ומשפחתיות וקהילתיות זו דרך חיים מבוססת צורך וערכים. ההחלטה הבלתי כתובה היא, שלא משאירים שם אדם לבד. בין בני משפחה ושכנים יש שיתופי פעולה, בתוך הקהילה יש פעילויות חברתיות, במסגרת דתית או אזרחית. יש גם פעילויות קהילתיות שונות, בהן נגינה, ריקודים וארוחות משותפות. דרך זו, כאמור, אחראית באופן ישיר לאיכות החיים של התושבים ומכאן לתוחלת חיים ארוכה.
כשמתמקדים במדינת ישראל, אומנם לפי דו"חות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנים האחרונות, תוחלת החיים בה היא מהגבוהות בעולם, כ־85 שנות חיים לנשים ו־81 לגברים, אבל איכות החיים בה, בוודאי לאחר פרוץ מלחמת "חרבות ברזל", פוגמת ביכולת התוחלת להיות גבוהה יותר ואיכותית. זאת ועוד - ממחקרים עולה, שמציאות מלחמתית מקצינה מצבים רגשיים, בהם לחץ וחרדה והרגשת הבדידות, שגם כך קיימת בקרב אוכלוסיות שונות, למשל, בקרב בני הגיל השלישי. לעומת זאת, אנשים שמרגישים שהם חלק מקהילה, מקבלים מתחושה זו עוצמה נפשית, ומצבם הבריאותי והקוגנטיבי טוב.
יש להסביר. בדידות, שאותה מגדירים חוקרים כתחושת לבד, שחש אדם יותר מפעם בשבוע, ומוכרת כמגפה של המאה ה־20, גורמת לאנשים לחוש ריקנות, לא רצויים, לא רלוונטיים. לעיתים, יש לציין, אנשים שמרגישים בודדים, ייקלעו למעגל סגור. מצד אחד הם ישתוקקו לחברה אנושית, אבל מצבם הנפשי יקשה על יצירת קשרים עם אחרים.
מחקרים שנערכו בנושא הצביעו בבירור על העובדה, ששמירה על קשרים חברתיים מפחיתה תחושות בדידות ודיכאון, מגבירה את שביעות הרצון מהחיים, מעניקה משמעות ותחושת שייכות ומסייעת בהפחתת הסיכון למשברים פיזיים ונפשיים ולירידה קוגניטיבית. כי מה היא קהילה? המשמעות עולה מהמילה עצמה, שמגיעה מהרעיון של "קהל", ביחד, לא לבד. הכוונה היא לקבוצת אנשים, שנוצרו ביניהם קשרים חברתיים, והם מקושרים למרחב, פיזי או וירטואלי, ויש להם מאפיין, רצון או עניין משותפים. אם נתייחס לבני הגיל השלישי, למשל, הרי שנמצא שמגורים בבתי דיור מוגן, גם אם סיעודיים, מסייעים למצבם הנפשי של הנמצאים בהם. היותם חלק ממסגרת רפואית וחברתית של אנשים בני גילם, מעניקה להם תמיכה קהילתית וחברתית, מה ששומר על בריאותם. בזמננו אנו יש קהילות שונות. יש קהילה גיאוגרפית, יש קהילה מקצועית, יש קהילה חברתית, יש קהילה וירטואלית ועוד. המשותף לכל סוגי הקהילות הוא, שהרגשת הזהות של חברי הקהילה יוצרת תחושה שהאדם אינו לבד, מה שהופך את מצבו הפיזי והנפשי לטוב יותר.
איך נהיה קהילתיים?
לא בכדי רואה הסוציולוגיה באדם יצור חברתי, שיש בו צורך להשתייך לקהילה ולא להיות לבד. התרומה של הקהילתיות ליחיד/ ה אינה מוטלת בספק. מה אפשר לעשות, גם כשהמצב הביטחוני, הכלכלי והחברתי אינו פשוט?
1. להצטרף לקבוצת טיולים.
2. להיות חלק מחוגים מסוימים, כמו ריקודי עם או קבוצת הרצאות.
3. להחליט בקבוצה, שאליה אתם משתייכים, על יום קבוע שבו יושבים ומעבירים זמן ביחד.
4. לטפח ולהקפיד על מפגשים משפחתיים וחברתיים, ככל שהדבר תלוי בכם. לא להתבייש להתקשר ולבקש להגיע או להזמין. קחו יוזמה.
5. להתנדב בקהילה: התנדבות גם מעניקה תחושת סיפוק למתנדב וגם מהווה מקום לפגוש בו אנשים ולטפח חברויות ואינטראקציות חברתיות חדשות.
לסיכום: בחרו במה שמתאים לכם, רק אל תתנו להרגשת הבדידות להיות חלק בלתי נפרד מחייכם. זכרו שתחושת הקהילתיות מעצימה ומעודדת, בוודאי כשמדובר באוכלוסיות חלשות, ו/או באוכלוסיית הגיל השלישי. ישראל אומנם איננה אזור כחול, גם לא נראה שהיא תהיה בקרוב. עדיין. כאן אנחנו חיים, וזה ה־מקום וזה ה־זמן לא להרגיש לבד. בכל גיל וזמן יש להציב כמטרה את הרצון להיות ולהרגיש חלק מקהילה, כי הקהילתיות מובילה לחיים ארוכים וטובים.
