לא קל לראיין את יונתן בן שושן. בכל רגע עוצר אותו מישהו, מחבק, זורק מילה או סתם אומר לו שהוא אוהב אותו. בן שושן הוא מה שהאמריקנים מכנים People Person - אחד שאוהב אנשים ואנשים אוהבים אותו. בגיל 17 עלה לבדו מצרפת כדי להתגייס לצבא: "רציתי להיות חלק מהחדשות ולא לצפות בחדשות בטלוויזיה", ואחרי השירות הצבאי בצנחנים התחיל להתגלגל בין עסקים שונים. "עבדתי באבטחה, במעברי גבול, במודיעין אזרחי ובעיקר ניסיתי להתפרנס ולמצוא את עצמי.
"יום אחד, בחופשה באילת, התכופפתי להרים משהו ופתאום שמעתי 'קליק'. התחילו לי כאבי תופת והבנתי שזה משהו רציני. בדקו אותי ומצאו שיש לי פריצת דיסק. פתאום אני, היפראקטיבי שלא נח לרגע, מוצא את עצמי שוכב על הגב בבית, בלי עבודה ובעיקר במצב נפשי מאוד ירוד. זאת הייתה תקופה מאוד קשה, כי אני לא בנאדם שיכול לשבת בבית ולא לעשות כלום. לאט לאט התאוששתי ואמרו לי שיש יזם שפותח חנות לכלי בית במתחם התחנה בירושלים, ושהוא צריך עובד לשם. החלטתי שזה יכול להיות טוב בשבילי להתאוששות, והתחלתי למכור סירים ומחבתות. שם גיליתי את עצמי – אני איש מכירות. אוהבים אותי, אני אוהב אנשים והחיבור נוצר".
עד אז לא ידעת שיש לך יכולת למכור ולעניין אנשים?
"תמיד הייתי פלפל וקפיץ כזה, אבל המקום הספציפי הזה נתן לי להבין מה הכוח שלי. אנשים היו באים לקנות מחבת אחת, ויוצאים עם 4 סירים... אני אחד שנותן את הלב, ואנשים הרגישו את זה ואהבו את מה ששידרתי. במשך 10 שנים עבדנו ביחד בחנות הזאת ובדוכנים במקומות שונים, ונכנסתי לעולם הדוכנים בקניונים ובשווקים. זה עולם קשוח, שבו אתה צריך לקום מאוד מוקדם ולהגיע למקום חדש, להקים בכל בוקר את 'החנות' שלך, ואתה אף פעם לא יודע אם יהיו לקוחות, כמה תמכור ואיך זה יתנהל, אבל אהבתי את זה מאוד. נסעתי בכל הארץ, פגשתי אנשים והתחילו להכיר אותי. מישהי הציעה לצלם אותי כשאני עושה הדגמות עם הכלי בית והסרטון תפס תאוצה עם מיליון צפיות. שם נולדה הפעילות שלי ברשת שהרימה אותי הלאה".
ב-2013 הוא החליט לצאת לדרך עצמאית והפך את הדוכנים לסוג של שואו. בן שושן היה מגיע לקניונים, מקים את הדוכן ומתחיל הדגמות עם ירקות בסגנון שמזכיר את ערוץ הקניות האמריקני, הרבה התלהבות, הדגמות חיות, מגע אישי עם הלקוחות ובעיקר בידור וכיף. "אנשים כבר התחילו לראות אותי ברשתות והיו ממש מחכים לי בבוקר בקניון. הייתי עושה סרטונים, אנשים רצו להצטלם איתי וזה תפס יותר ויותר. לאט לאט התחלתי לצלם גם דברים אישיים יותר בבית, ארוחות שהכנתי ובעיקר אפריטיף ודליקטסים לקידוש ולכבוד שבת. זה לא היה למטרות שיווקיות, זה נטו היה מה שאני אוהב לאכול ומטעמים שגדלתי עליהם בצרפת ועם המשפחה בארץ. אדם-חוט (ביצי דגים מיובשות), טונה איכותית, אנשובי, נקניקים טובים וכוסית של ערק או בוכא. אנשים ממש התלהבו מזה וכל הזמן שאלו אותי איפה קונים ואיך אוכלים את זה".
באמצע התנופה, ורגע לפני שהוא עובר לשלב הבא בעסק, הגיעה הקורונה. "זאת הייתה מכה. פתאום אין דוכנים, אין מכירות אבל ההלוואות נשארות ומתחילים חובות. פתאום ראיתי שהמספרים הם לא בדיוק מה שחשבתי ושקפצתי מעל הפופיק שלי. ההכנסות נעצרו, אבל פרנסה עדיין צריך להביא. העצה שקיבלתי מהרב שלי הייתה לא לעצור. הכנסתי לעצמי שמחה, ניצלתי כל הזדמנות כמו למשל קניונים פתוחים ומתחמי קניות שהיו בהם פחות הגבלות, ותוך כדי תנועה ראיתי שהדברים מסתדרים. המחשבה הייתה להמשיך לעבוד, ליצור ולא לתת למציאות להוריד אותי, ושאם נעבוד קשה וטוב, דברים יסתדרו. להישאר בבית להתבכיין לא היה מביא אותי לשום מקום. בסופו של דבר התקופות הקשות מביאות אותך לתקופות הטובות. חשוב שכל היזמים יידעו - עסק לא יכול להצליח אם הוא לא קודם נופל. זה נשמע פרדוקס אבל זה נכון מאוד".
"אין פה דמות, זה נטו אני"
תקופת הקורונה הביאה לא רק בעיות כלכליות אלא גם אפיק חדש ומשמעותי – בזמן שכולם ישבו בבית הסרטונים התחילו לתפוס תאוצה ובן שושן הבין שאנשים אוהבים את התוכן שלו ומחכים לראות אותו ברשתות. "אין ספק שהסרטונים נתנו לי תמיכה משמעותית מבחינה כלכלית, אנשים היו באים לראות אותי בדוכנים ורצו את השואו מהסרטונים וזה הרים לא רק אותי אלא את כל הדוכנים שעבדו לידי".
היום יש לו מעל 100 אלף עוקבים בטיקטוק, עשרות אלפים באינסטגרם והוא מעלה תכנים גם בפייסבוק: "אני עושה הכל לבד, בלי עריכות ובלי אנשי סושיאל, זה נטו אני. אני חושב שזה מה שגורם לזה לעבוד - זה אותנטי ובלי פילטרים. זה מה שאני אוהב לאכול, זאת האנרגיה החיובית שלי וזה מה שאני משדר החוצה. כשאנשים באים אלי, הם מוצאים בדיוק את זה, אין פה דמות, זה נטו אני". לאחרונה הוא אפילו זכה לסרטון חיקוי משעשע של הסטנדאפיסט דניאל כהן.
לדבריו, "בנוסף לעניין העסקי התחלתי להכניס גם קצת את החיים האישיים, של אחד שאוהב את החיים, אחד שאוהב להיות בשמחה, שחי את הרוחניות, חי את השבת, את התורה, ואנשים התחברו אליי. זה נתן לי עוד רבדים להגיע לאנשים".
עכשיו יש לו מטרה להפוך ל"איש האפריטיף" של ישראל. "מגיל קטן בצרפת אני זוכר את סבא שלי עם כוסית פסטיס, קצת פיצוחים, דגים מעושנים, אנשובי, זיתים, וזה מה שאני אוהב. לשבת אחרי התפילה בבית הכנסת עם חברים, לפתוח כמה קופסאות של דברים טובים, לקשקש ביחד ופשוט ליהנות מהחיים".
"אני לא רמי לוי או אושר עד. אני מביא דליקטסים ודברים מיוחדים, ואין ספק שזה עולה כסף ולא זול. מצד שני, עם ישראל מעריך איכות, אוהב דברים טובים ורוצה להשקיע אם זה שווה את הכסף. כולם קונים ממני, גם במקומות פחות יוקרתיים"
בהתחלה בן שושן הביא מעט מוצרים לאפריטיף לדוכני כלי הבית שלו, אבל עם הזמן ההתלהבות של הלקוחות הייתה יותר מהאוכל מאשר מהקולפנים והגאדג'טים למטבח, והוא הבין שיש פה פוטנציאל אמיתי. באחד הדוכנים שהקים בקניון הבאר בראשון לציון הוא הבחין בחנות להשכרה, אבל זה עוד לא היה הזמן. לפני שנה, כאשר ראה שהחנות שוב פנויה, הבין שזה הרגע הנכון והקים את המעדנייה הראשונה שלו.
"קיבלתי ברכה מהרב שלי, שכל התורה שלו מבוססת על שמחת חיים ואהבת ישראל, והבנתי שזה בדיוק המקום שבו אני יכול להפיץ את זה. זה הדבר הכי חשוב, ואני מגשים את זה דרך האוכל והכיף שיש לי לפגוש אנשים, לתת טעימות, להרים כוסית ולשמח".
לשחזר את המתכון של אבא
עכשיו הוא מוכן לשלב הבא: השבוע הוא חתם על חוזה לפתיחת מעדנייה שנייה, והפעם בירושלים, והוא נמצא על הכוונת גם לפתיחה באשקלון. "אני מקבל הרבה מאוד טלפונים מיזמים ואנשים שרוצים לפתוח דברים או זיכיונות, אבל בינתיים יש לי רק שותף אחד – הקדוש ברוך הוא. קשה למצוא עובדים טובים, ועוד יותר קשה למצוא אנשים שיעבירו את מה שאני רוצה לתת לאנשים, השמחה והאהבה. כרגע אני מתגלגל לבד, אבל נראה מה יקרה בהמשך".
בינתיים הוא גם התחיל לפתח זרוע נוספת – פודטראק שמוכר את מוצר הדגל: סנדוויץ' נקניקיות מרגז שהוא מייצר בעצמו לפי מתכון שנולד באטליז של אבא שלו בצרפת. "לקח לי הרבה זמן לשחזר את הטעם והמתכון המדויק, וקיבלתי גם סיוע של השף תומר תומס, אבל הגענו לזה והסנדוויץ' הזה הוא להיט. אנשים באים מכל הארץ, ומי שגדל ומכיר מרגז אמיתי איכותי, ממש מת על זה. אני מאוהב בסנדוויץ' הזה".
מטבע הדברים, רוב התגובות לסרטונים הן מפרגנות, אבל לאחרונה הותקף בן שושן לאחר שאירח במעדנייה את חבר הכנסת מהליכוד בועז ביסמוט, וקיבל תגובות פוליטיות קשות. "האמת שהופתעתי קצת. בשבילי כל יהודי הוא קודש הקודשים, ואני מכבד מאוד כל אחד שנכנס לחנות, לא משנה מאיפה הוא ומה הרקע שלו. אני לא חיפשתי להכניס פוליטיקה, ובכלל חושב שאנחנו צריכים להתרכז בטוב ובמאחד. אני לא חי בחלל החיצון, ויודע מאיפה זה בא, אבל אנחנו צריכים להבין שבלי ימין אין שמאל, ובלי שחור אין לבן, ומי שהוא ההפך ממך הוא גם חלק ממך. כל אחד מאיתנו סוחב תיק, אף אחד לא חף מבעיות או טעויות, אבל תמיד צריך להתרכז בעשייה ולחשוב קדימה בשמחה. זה כמו עץ שצומח מהאדמה ומוציא ענפים לכל הכיוונים. לפעמים הענפים ממש רחוקים אחד מהשני, והם שוכחים שהם הגיעו מאותו שורש. זה מה שאני מרגיש שקורה לנו".
אתה תעלה שוב סרטונים עם פוליטיקאים?
"חד משמעית. כל אחד שנכנס לחנות הוא מבורך".
"קבלת שבת" של בן שושן
ככל שמדברים יותר על אחוז האנשים מתחת לקו העוני בישראל, ועל יוקר המחיה, רואים דווקא פריחה של מעדניות ומוצרי גורמה. איך אפשר להסביר את הפרדוקס הזה?
"אני לא רמי לוי או אושר עד. אני מביא דליקטסים ודברים מיוחדים, ואין ספק שזה עולה כסף ולא זול. מצד שני, עם ישראל מעריך איכות, אוהב דברים טובים ורוצה להשקיע אם זה שווה את הכסף. כולם קונים ממני, גם במקומות פחות יוקרתיים. אנשים אוהבים לחיות, מוכנים לפנק את עצמם בשביל השבת ומבינים שיש בזה ברכה. גם רכבי יוקרה עולים המון כסף והם נמכרים מעולה, כי אנשים מבינים באיכות. כולם אוהבים להגיד 'יקר, יקר, יקר', ובאמת לא זול פה, אבל מצד שני הביקוש לדירות, רכבים ובעצם לכל דבר הוא גבוה. אנשים רוצים לחיות טוב, ומבינים שדברים טובים עולים כסף".
בן שושן הצליח למתג את עצמו ברשתות בזכות שני דברים. כמעט כל ביס, גם בימי חול, הוא מלווה בברכה: "לכבוד שבת קודש". איך הוא קושר את השבת לביס שהוא אוכל ביום שני? "אני רוצה שכל ביס לא יהיה מבוסס על תאוות אכילה, אלא על קשר לשבת. שבת היא עונג, וכשטוב לך תכניס לכל דבר את הקדוש ברוך הוא".
הדבר השני הוא הצעקה "מאמו!" (אמא בצרפתית) שהוא משלב בסרטונים רבים. "אמא זה החיים. כשאתה נותן ביס טוב, ואתה מעריך אותו, אתה בתוך השמחה הגדולה, ואתה צועק לאמא שלך, לגעגוע אליה, לריח של הבית ולטעם של הילדות. בצעקה הזאת 'מאמו' יש את כל זה".
