"מדובר באדם פשוט שמצא צריף מוזנח, השמיש אותו, הפעיל בו מזנון במשך שנים רבות", כך נכתב בכתב התביעה שהגיש ציון בלס נגד מועדון הכדורגל מכבי תל אביב. מוצא לו אדם צריף, מפעיל בו מזנון שממנו הוא מתפרנס, ועכשיו רוצים לסלק אותו משם.
הסיפור הזה, לפני שנכנסים לדיון המשפטי על זכויות קנייניות, חוזי שכירות והרשאות שימוש, הוא דוגמה למערכות יחסים שמתפתחות בין קבוצת כדורגל לאוהדים השרופים שלה. האוהד שנטמע במרקם התפעולי של הקבוצה הופך לחלק ממנו. הכל דבש עד שמגיע הפיצוץ הגדול. זכור במיוחד סיפורו של מוני פנאן ממועדון הכדורסל של מכבי תל אביב; אוהד שהיה מתמקם מאחורי הספסלים של הקבוצות היריבות ושוטף אותן בקללות וגידופים מלווים בהנפות אגרופים ופרצופים מעוותים מזעם. לימים, הפך פנאן למנהל הקבוצה ובהמשך גם לבנק השקעות עבור השחקנים והמאמנים. הסיפור התפוצץ כאשר אחד הבעלים, דיוויד פדרמן, ניסה למשטר משפטית את מעורבותו של פנאן בקבוצה, כלומר לגדוע את פעילותו בה.
הסיפור שלנו שונה לחלוטין. בלס הוא לא פנאן, למעט נקודת דמיון אחת — הפגיעה הנטענת של המועדון בפרנסתו של האוהד; פרנסה שנוצרה מיחסי האוהד-קבוצה שהפכו, ואולי לא, ליחסי עובד-מעסיק או משכיר-שוכר או משתמש בר-רשות. בספורט מוכרת האמירה הרומנטית ש"הקבוצה שייכת לאוהדים". ועדיין, למונח "שייכת" ישנן פרשנויות שונות, חלקן מותירות את הבעלות ואת זכויות הניהול גם לבעלים האמיתיים ששמו כסף ורכשו את המועדון. מכבי תל אביב אינה שייכת לציון בלס כפי שהיא שייכת למיטש גולדהאר. אוהדי הפועל תל אביב יכולים למחות נגד עופר ינאי ולהחרים את משחקי הקבוצה, אבל לא להכתיב לו היכן לשחק וכמה ישראלים לשלב בחמישייה.
"מקור פרנסה צנוע"
כך נפתח כתב התביעה שהגיש בלס באמצעות עו"ד שי אליאס: "התובע, מר ציון בלס, הוא אדם פשוט שאינו יודע קרוא וכתוב, אשר הקדיש עשרות שנים מחייו לנתבעת ולמתחם האימונים בקריית שלום. במשך השנים היה התובע דמות קבועה, מוכרת ומסורה במתחם, הגיע אליו מדי יום, סייע בעבודות התחזוקה, ניקיון, סידור, טיפול במגרשים, בציוד ובכל פעולה שנדרשה, ליווה את הנתבעת בפעילויות שונות, וראה בנתבעת בית, מקום זהות ושייכות".
בלס אינו טוען לזיקת העסקה משפטית רשמית כלשהי. הוא אף חתם על תצהיר שאינו "עובד", אף שבמרבית שנותיו עבד עבור מכבי. הוא ראה במכבי "בית, מקום זהות ושייכות". מכבי היא החוכרת מעיריית תל אביב של מתחם האימונים בקריית שלום; מתחם גדול ובשוליו מבנים נטושים. אחד מהם צד את עינו של בלס. ב"מהלך שנות פעילותו במתחם", נכתב בתביעה, "איתר התובע צריף ישן, מוזנח ונטוש, השמיש אותו במו ידיו, ניקה, סידר, תיקן, צבע וטיפח אותו, והפך אותו למזנון ששירת את באי מתחם האימונים". ולא רק את באי המתחם שירת המזנון, אלא גם את בלס. המזנון הפך גם "למקור פרנסתו הצנוע של התובע, כאשר הנתבעת (מכבי - מ"ג) ידעה על פעילותו, אפשרה אותה, נהנתה ממנה, ולאורך השנים לא התייחסה אליו כאל פולש או כאל מחזיק חסר זכות".
בהדרגה נבנה המעבר בין "האדם הפשוט שמצא צריף" לבין הטיעון המשפטי שהופך את האדם הפשוט לבעל זכויות בצריף — ההשלמה ארוכת השנים של מכבי עם הפעלת המזנון בידי בלס. עו"ד אליאס ממסגר את ההשלמה הזו בכך שמכבי לא התייחסה אליו "כאל פולש או כאל מחזיק חסר זכות", והוא מגדיל וטוען שלא מדובר רק ב"השלמה" פסיבית, אלא בהסכמה פוזיטיבית של מכבי, או לפחות בכירים בה, שאפשרו לבלס להפעיל את הנכס. להסכמה כזו יש לו עדים ותצהירים.
ציון בלס (במרכז) עם המאמן דרור קשטן ז"ל (מימין) ותומר קשטן (משמאל)
(צילום: מתוך כתב התביעה של בלס שהוגש לשלום ת"א)
“אדם חלש ותם לב"
תמיכה מסוימת בהסכמה כזו, מפורשת או מכללא, מוצאים בלס התובע ופרקליטו בהסכם שכירות או "הסכם דמוי שכירות", שמכבי החתימה עליו את בלס ב-19.5.2002; הסכם שנועד להכשיר את התנאים לביטולו ולסילוקו של בלס, כלומר לסלק אותו מהסכמה קודמת שניתנה לו להפעיל את המזנון. אליאס מבקש מבית המשפט לבטל את ההסכם הזה כהטעיה, כמרמה נעדרת תום לב ובמיוחד נעדרת גמירות דעת, כ"לא נעשה דבר" כי בלס, שאינו יודע קרוא וכתוב, הוחתם עליו לאחר שהוטעה לחשוב שהוא חותם על מסמך יציאה לחו"ל עם הקבוצה; מסמך שנדרש לחתום עליו בבהילות כי מדובר בנסיעה שהתקיימה באותו היום. בלס טוען שהוחתם רק על העמוד האחרון של המסמך, ועל יתר עמודיו זויפה חתימתו.
"מן הצד האחד עמד אדם פשוט, חלש ותם לב, שמפעל חייו הצנוע היה אותו מזנון", נכתב בכתב התביעה, "ומן הצד השני עמדה הנתבעת, גוף חזק ומנוסה, אשר ידע היטב עד כמה התובע תלוי במקום ועד כמה פגיעה במזנון תפגע בו באופן קשה ומשמעותי".
בנסיבות מסוימות יכול תופס הנכס לנכס לעצמו זכויות במקרקעין מכוח מספר תנאים: החזקה ממושכת, הבעלים אינו מתנגד, השקעה והשבחת הנכס. כתב התביעה מפרט את הנסיבות האלה שמהן, לטענת התובע, קמה לו הזכות לדרוש את הפיצויים, והוא תובע כחצי מיליון שקל על הפרת ההתקשרות ומניעת הרווחים מהקיוסק ל-25 שנים קדימה (בהתאמה לדו”חות רווח והפסד למס הכנסה לשנים 2020-2014). ובנוסף, פיצוי לא ממוני על פגיעה בכבודו ובמעמדו של בלס, על עוגמת הנפש וההשפלה שנגרמו לו שמתומחרות ב-100 אלף שקל.
"הדלת תמיד פתוחה"
מאחורי התביעה עומד בנו של בלס, שחקן העבר יוסי בלס, וגם אחיו החורג אריה שאשא, שנרתם לריב את ריבו. שאשא הוא חבר מרכז הליכוד, מבעלי אימפריית ההסעות "מסיעי שאשא", וגם דוד של שרת החינוך לשעבר יפעת שאשא-ביטון. זהו אדם עשיר ומקושר, שבלעדיו קשה לראות את בלס מרים את התביעה הזו, שלבטח הייתה מתקבלת בבית הדין העליון של שער 11 בבלומפילד. בבית המשפט, לעומת זאת, הדרך ארוכה יותר.
ציון בלס ועוד שני אוהדים מחזיקים בגביע המדינה לאחר שמכבי תל אביב זכתה בו
(צילום: מתוך כתב התביעה של בלס שהוגש לשלום ת"א)
כתב ההגנה של מכבי טרם נמסר, אולם ממכתבים שהוחלפו בין הצדדים הביעה מכבי רצון לשבת ולדבר. "המועדון רוחש כבוד עצום למרשך", פותחת היועצת המשפטית של מכבי עו"ד יעל מרגלית, "דמות מוכרת ואהובה במתחם האימונים של המועדון בקריית שלום זה שנים רבות". אבל בהמשך מוחרף הטון. הפעלת המזנון, לטענת מרגלית, היא מכוח "הרשאה מכוח הסכם מסחרי בין הצדדים (ההסכם שאותו מבקש בלס לבטל מחמת הטעיה — מ"ג), וכל ניסיון לעוות ולסלף את המציאות על מנת לנסות ולסחוט מהמועדון כספים שאינם מגיעים למרשך — נעשה בחוסר תום לב ומקומם". והיא מוסיפה משפט רב-משמעות: "מהיכרותנו עם מרשך, אנו בטוחים שהוא לא התכוון לעשות זאת, ואינו מאמין בטענה הזו".
זה מסוג המשפטים שנועדו להפריד ולסכסך בין הלקוח לפרקליטו. במכבי מקווים שמישהו יקריא לבלס, המתקשה בקרוא וכתוב, את המשפט הזה כדי לעורר בו שוב את הנאמנות העזה למועדון. ומסיימת מרגלית: "דלת המועדון עדיין ותמיד תהיה פתוחה בפני מרשך, ככל שיחפוץ בכך, לשוב ולהיפגש עם הנהלת המועדון על מנת לדון בדברים בדרכי נועם". מרגלית וההנהלה מעדיפים לשבת עם בלס "ישירות", כלומר בלי עורכי הדין, אלה ששולחים מכתבים שהלקוח לא מאמין במה שכתוב בהם.
