בגיל שמונה מכר אלעד דרור לימונדה במדרחוב החם והסואן בעיר הולדתו, אשקלון, ואסף שקל לשקל. בגיל ארבעים, לאחר שהפך לאיש עסקים מצליח בקנה מידה בינלאומי, הופיע על שער המגזין 'פורבס'. מאז הוא חולם חלומות, מגשים אותם ויוזם בכל דקה מחייו.
בספרו החדש 'מלימון למיליון', מסביר דרור מדוע יזמות היא כישרון שדורש הרבה יותר מהבנה בעסקים. הוא חושף מהלך אחר מהלך בדרך שהפכה אותו לבעליה של קבוצת חברות בתחום הנדל"ן, הקמעונאות, הטכנולוגיה והתשלומים; לזכיין של מותגים בינלאומיים כגון שאיומי, מיניסו, וואוי ועוד. המבצע עסקאות בהיקפים של מיליוני יורו; ולמייסד פרוייקט 'דרורים' לנוער בסיכון, שמלווה צעירים ומעניק להם ידע, כלים ואפשרויות להפוך לאנשים מצליחים וליזמים מצליחים.
קטע מתוך הספר, שההכנסות ממכירתו הן תרומה לפרויקט דרורים:
"אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לא להבדיל בין רקפת לכלנית, לא לדעת איך מכינים חביתה, מתי ולמה יש ליקוי חמה, לא לדעת דבר על ההיסטוריה היוונית, העות'מנית או הרומית. אך, בשום אופן, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לא להבין בכסף. כלומר אנחנו יכולים, אבל אנחנו צפויים כנראה לסיים את חיינו עניים מרודים. חוסר המוכנות הזו, בה הייתי בגיל 24 דומה לכל הסיפורים שאתם מכירים על אלה שזוכים בלוטו בין לילה. רובם מאבדים את הכסף תוך זמן קצר, מוחקים מיליונים ורבים מהם אף צוברים חובות. לא ידעתי אז את הדבר החשוב ביותר: כסף אמור לעשות כסף.
בשלוש הזדמנויות שונות, חבר ביקש ממני כסף לשלוש השקעות שונות: שתיים מהן בחברות סטארט-אפ ואחת באדמות ברומניה. לגבי חברות הסטארט-אפ, מעולם לא קיבלתי חוזה. קטע אידיוטי כזה בין חברים. ההבנה שלי בתחום הייתה אפסית, לכן לא הייתה לי יכולת להיות ביקורתי כלפי ההשקעה. לא הבנתי מה מצב החברה, מה גודל השוק, מה הניסיון המקצועי של חברי ההנהלה, מה מצב התחרות, האם היא כבר רווחית או עדיין שורפת מזומנים, מי מנהל אותה ומה אומר מנגנון הדילול. לא ידעתי שככל שהחברה תידרש לעוד כסף, כך היא תצטרך להנפיק עוד מניות כדי לתת אותן למשקיעים החדשים, מה שלאט לאט הופך את האחוזים שלי לקטנים יותר, עד מחיקה לטובת הכרישים הגדולים שרצו להשקיע אבל בתנאים של משקיע כשיר וחכם, לא בדיוק מה שהייתי באותה העת.
כך, הכסף שלי התנדף לו ברוח. לאחר מכן, קניתי קרקעות ברומניה והחלום על הסבא שקנה פרדס וברבות הימים הנכדים קיבלו קרקע לבנייה בלב מרכז מבוקש, פינה את מקומו למציאות בה הקרקעות היו במצב כזה שבמקרה הטוב כל מה שיכולתי היה לגדל עליהן אבטיחים. לא היה לי אפילו מושג אילו שאלות אני אמור לשאול לפני שאני משקיע מכספי. השאלה היחידה ששאלתי התמקדה במה יקרה אם נצליח. לא הייתה אפילו שאלה אחת שהתמקדה בסיכונים. באותה הדרך בדיוק, הפרויקט להקמת שכונה של 500,000 מטר מרובע מחוץ לבוקרשט, היה כל כך יומרני שהיום, כמעט 15 שנה אחרי, עדיין מגדלים עליו תפוחי אדמה. הייתי אז רק חלק קטן מקבוצת משקיעים שקנו חלום והבנתי רק איך נכנסים אליו, אבל לא ממש איך יוצאים, במקרה והוא מתפוגג. אם מסתכלים על חצי הכוס המלאה, לפחות נותרתי עם גישה בלתי מוגבלת לפירה. גם משהו. במקרה שלי, היה מדובר בהשקעה אחת מתוך כמה וזה קרה בגיל צעיר יחסית. תמיד ידעתי איך לייצר עוד. אך עבור רבים אחרים הכסף מושקע מתוך החיסכון היחיד והמרכזי. אתם מבינים את גודל האסון עבור אב משפחה שלוקח את כספי החסכונות ויוצא להגשים לעצמו חלום שכזה בלי להבין את כל המשמעויות הנדרשות. אם הייתי מתייעץ עם מישהו חיצוני שמבין בהשקעות נדל"ן, במקרה הגרוע, היום הכסף הזה היה שווה משהו ובמקרה הטוב צומח לבניין.
אז ככה זה עבד אצלי באותה התקופה, אך אין לזלזל בתמימות שהייתה לי, באמונה בטוב ובאופטימיות נצחית. היא מנוע אדיר, אבל כמו בכל תחום חשוב למצוא את נקודת האיזון. האופטימיות היא זו שנותנת את הזכות לחלום והפסימיות היא זו שמאפשרת לחלום להפוך לבר השגה. יש לאזן בין השניים. הרבה פעמים אנחנו כל כך מאוהבים בסיפור, בחלום, שאנחנו מתאימים את המציאות אליו ולא ההיפך. אך ישנן המון דרכים לעשות כסף בחיים, יש מאות דרכים לבצע השקעה. תמיד יש עוד עסקה. אני עומד להגיד את זה פה יותר מפעם: אל תתאהבו ברעיון. זה בסדר להידלק ולהתאהב במישהי או במישהו, זה פחות סביר לעבור לגור יחד תוך שעה ולהציע נישואים תוך יום. לכו בדרך ותמצאו את האיזון בין החלום והאופטימיות לבין המציאות והמספרים, כפי שהם ולא כפי שהזנתם בקובץ אקסל, כדי שהחלום יראה ממשי. היום אני מבין שכל דבר שלא נמצא באיזון סופו לצאת משליטה, אבל באותם ימים היה לי רק מנוע אחד: לדהור קדימה ומהר. עוד לא הרכבתי ברקסים".
