מאות שביתות הוכרזו במדינת ישראל לאורך השנים, חלקן בנות יום אחד, אחרות שנמשכו חודשים ופגעו במשק ובאזרחים. רובן המוחלט יצאו לדרך במטרה להביא לשינוי, או כלכלי או חברתי, אבל האם הן באמת השיגו את המטרה?
השביתות המוכרות ביותר הן של המורים והרופאים, אולם המדינה ידעה גם שביתות רעב של עובדי מפעלים, שביתה גדולה של הימאים, ממש סמוך לקמת המדינה, שביתת שידורים שיזמו עיתונאים ועוד רבות נוספות.
בראשית השבוע הזה תוכננה שביתה גדולה, שנועדה ללחוץ על הממשלה לעשות הכל למען החזרת 50 החטופים, 20 החיים ו-30 החללים. הניסיון להשבית את כל המשק לא צלח, אולם ועדי עובדים רבים הביעו סולידריות, חלק מהעיריות והמועצות האזוריות שבתו, וחברות הייטק ומגזרים נוספים נתנו לעובדים אפשרות לצאת להפגין ולקחת חלק במחאה. בסוף היום התרכזו השובתים והמוחים סביב כיכר החטופים בתל אביב להפגנת ענק. מבחינת המשק, נרשמה ביום ראשון ירידה של 7.5% בהוצאות באשראי. לפי הנתונים, ביום השביתה הישראלים הוציאו פחות 168 מיליון שקל בכרטיסי אשראי בתוך ישראל, לעומת יום ראשון בשבוע שעבר.
כדי להשבית את המשק קיים צורך בארגונים שיכריזו על השבתה בתחומי אחריותם – והפעם זה לא קרה. זאת, בניגוד ל"ליל גלנט" הראשון, כאשר שביתה מלאה במשק של יום אחד גרמה לראש הממשלה בנימין נתניהו להתחרט, לפחות זמנית, ולבטל את פיטוריו של שר הביטחון.
מה קרה אז שלא קרה בראשית השבוע? יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, אמנם תמך במשפחות החטופים, אך הפעם סירב להצטרף לשביתה. זאת, לאחר שבית הדין לעבודה נזף בו בשביתה הקודמת, ב-2 בספטמבר אשתקד, וטען ששביתה על רקע רצח שישה חטופים אינה, עם כל הצער על האירוע, מתפקידיה של ההסתדרות לשבות בגינו, ותפקידה הוא לעסוק בשכר העובדים וביחסי העבודה במשק.
אך לא רק ההסתדרות נמנעה מלהכריז על שביתה. בניגוד לשביתות קודמות, גם על רקע ההפיכה המשטרית, לא הצטרפו השבוע להשבתה איגוד לשכות המסחר והמגזר העסקי, ההסתדרות לא השביתה את נתב"ג ונמלי הים, והמשיכו לעבוד כרגיל גם משרדי הממשלה, חלק מהרשויות המקומיות, התחבורה הציבורית, הבנקים והחברות הפיננסיות. למעשה, רק בענף ההייטק תמכו בעובדים שהחליטו לשבות.
המורים שלא לימדו יותר מחודשיים
הלכנו אחורה ובדקנו מי בעצם שבתו כאן הרבה, מה הייתה ההפגנה הארוכה ביותר והאם השביתות השיגו לשובתים את מבוקשם וההישגים שבגינם יצאו לשביתה.
השביתה המלאה (בניגוד לשביתות חלקיות), הארוכה והמפורסמת בשביתות בימי מדינת ישראל הייתה שביתת ארגון המורים בשנת הלימודים תשס"ח. המורים שבתו בכל הארץ לחלוטין מה-10 באוקטובר ועד ל-12 בדצמבר 2007, במשך לא פחות מ-64 ימים, וכל החינוך העל יסודי בישראל הושבת בין סוכות לחנוכה.
הרקע לשביתה הגדולה ביותר בתולדות המדינה היה משא ומתן ארוך שהתנהל במשך חמש שנים. המגעים החלו בשנת 2001, שבה הסתיים תוקפו של ההסכם הקיבוצי שנחתם בין הממשלה לשני ארגוני המורים בישראל – ארגון המורים והסתדרות המורים – אך המו"מ הסתיים ללא תוצאות.
שרת החינוך הייתה אז לימור לבנת וברקע הוקמה "ועדת דברת" שנועדה להמליץ על שינוי כולל בסדרי מערכת החינוך. ב-2005 פרסמה הוועדה את המלצותיה והממשלה, בראשות אריאל שרון, החליטה על רפורמה בחינוך שתתבסס על ההמלצות. ארגוני המורים הסתייגו לחלוטין מהמלצות הוועדה, בשל אי שיתופם בדיונים, למעט נציגות של משקיפה בתת-ועדות.
במהלך השביתה התקיימה הפגנת ענק של 100 אלף מורים והורים בכיכר רבין. 40 חברי כנסת קראו לפטר את שרת החינוך יולי תמיר בשל "חוסר מנהיגותה ויכולתה להוביל לסיום הפרשה", אולם השרה קיבלה דווקא גיבוי מראש הממשלה דאז, אהוד אולמרט
פרסום ההמלצות הגביר את זעם המורים, שכן לדעתם הן פגעו באוטונומיה של המורה, בשעות עבודתו ובתנאיו, לצד הכוונה לפיטורי מורים רבים.
הסתדרות המורים חתמה לבסוף על ההסכם, אולם ארגון המורים, בראשות רן ארז (שנמצא בתפקיד גם כיום), סירב להצטרף להסכם. המורים החלו לנקוט בעיצומים, שכללו שיבושי בחינות בגרות. שנת הלימודים תשס"ח אמנם נפתחה כסדרה, אולם העיצומים נמשכו ולאחר חגי תשרי הוכרזה שביתה ללא הגבלת זמן, שהפכה לארוכה בתולדות מערכת החינוך ולשביתה הכללית הארוכה ביותר במדינה.
במהלך השביתה התקיימה הפגנת ענק של 100 אלף מורים והורים בכיכר רבין. 40 חברי כנסת קראו לפטר את שרת החינוך יולי תמיר (לבנת כבר סיימה את כהונתה) בשל "חוסר מנהיגותה ויכולתה להוביל לסיום הפרשה", אולם השרה תמיר קיבלה דווקא גיבוי מראש הממשלה, אהוד אולמרט. ב-2 בדצמבר 2007 החליט ארגון ההורים הארצי להשבית לאות הזדהות עם המורים את בתי הספר היסודיים ליום אחד, אולם רק 10% מההורים לא שלחו את ילדיהם לבית הספר והשביתה הזאת נכשלה.
ב-4 בדצמבר, ערב חג החנוכה, הוציא בית הדין לעבודה צווי מניעה, שחייבו את המורים לשוב לעבודתם מיד לאחר החג. ראש הממשלה הזמין לביתו את רן ארז, כאשר הממשלה מנפנפת בצווי המניעה והמורים מאיימים שלא יתייצבו בבתי הספר. יותר מ-200 בתי ספר הצביעו בעד הפרה של צווי המניעה, כאשר חלקם מכריזים כי יעדיפו להגיע לבתי המעצר. ב-3 בדצמבר 2007 לפנות בוקר, אחרי 20 שעות של דיונים רצופים, הגיעו הצדדים להסכם והמורים חזרו ללמד וסיימו את השביתה הארוכה בתולדות המדינה.
כמעט בכל שנה, וכך קורה גם השנה, לרוב באמצע חודש אוגוסט, מתחילים הדיווחים על מחלוקות בין משרדי האוצר והחינוך לבין המורים, ומתרבים הדיווחים על איומים בשביתה במערכת החינוך בישראל. פעמים רבות נפתר הסכסוך רק ב-1 בספטמבר לפנות בוקר, כאשר ההורים והתלמידים לא יודעים אם שנת הלימודים תיפתח במועדה.
באופן מוזר, השביתה הראשונה במערכת החינוך בארץ הייתה דווקא שביתה של תלמידים. במסגרת "מלחמת השפות" שהתרחשה ב-1913 סביב שפת הלימוד בטכניון בחיפה, שבדיוק הוקם, הצטרפו למאבק תלמידי הסמינרים ובתי ספר תיכון בחיפה ובירושלים, שצידדו בלימודים בשפה העברית ולא בשפות זרות. לבסוף הם ניצחו, כאשר הסתדרות המורים הצטרפה לשביתה, וחברת "עזרה", שהשתתפה בהקמת הטכניון, קבעה אחרי שבועות של מאבק ושביתה, ששפת הלימוד תהיה עברית. השובתים ניצחו.
ב-1932, שבתו המורים והפעם נגד הנהלת הסוכנות היהודית, לאחר שלא קיבלו את משכורתם במועד. השביתה הייתה קצרה והמורים תרמו חלק משכרם כדי לסייע להסתדרות במשבר התקציבי שלתוכו נקלעה בימים ההם. למעשה כמעט כל שנה עד לקום המדינה איימו המורים בשביתה או גם שבתו לעתים ימים אחדים, כדי להביא לשיפור שכרם.
ב-1944 נמשכה שביתת המורים בחודש אוקטובר 30 ימים, ואל המורים הצטרפו עוד עובדים מענפים אחרים, עד שנענו חלק מתביעותיהם. אחת הסיבות להפסקת השביתה היו כותרות בעיתונים שהילדים "הולכים מכות ברחוב", "משחקים משחקי מזל" ואף גנבו שוקולד מקיוסק וכסף מאישה קשישה, מרוב שעמום. מי שהתייצב אז לצד המורים היה בין היתר המשורר נתן אלתרמן, שכתב ב"טור השביעי" מאמר שהילל את המורה העברי בארץ ישראל.
גם בשנים שלאחר מכן הובילו את השביתות והמחאות בארץ המורים. בספטמבר (כרגיל) 1978 פרצה שביתת מורים, אך היא נמשכה רק שבוע. אולם, חודש אחרי סיומה היא פרצה שוב בנובמבר והפעם השביתה נמשכה 45 ימים והייתה לשנייה באריכותה בשביתות המורים בישראל.
עוד שביתה שקשורה בהוראה הייתה זאת של שביתת הסגל האקדמי הבכיר באוניברסיטאות בישראל. בשנת הלימודים תשס"ח פתח הסגל בשביתה חלקית. המרצים נמנעו מהוראה פרונטלית, אך המשיכו לעסוק במחקר ובפעולות נוספות הנכללות בתפקידם. השובתים, שדרשו למנוע את שחיקת שכרם המתמשכת, קיבלו לבסוף את מבוקשם ולאחר 90 ימים, ב-18 בינואר 2008, בהסכם שחתמו עם יו"ר ההסתדרות דאז, עופר עיני, סיימו את שביתתם החלקית.
שנים של עומס על הרופאים
אחרי המורים, הרופאים הם ציבור העובדים השני שיזם שביתות לא מעטות בישראל. לעתים היו אלה רק איומים בשביתה, אך חלק מהשביתות היו מהקשות והדרמטיות בישראל.
אחת השביתות הגדולות שידעה מדינת ישראל הייתה שביתת הרופאים שיזמה ההסתדרות הרפואית בישראל במרץ 2011, במהלך המשא ומתן לקראת חתימת הסכם קיבוצי לרופאים במגזר הציבורי. בנוסף לתביעות בנושאי שכר עלו במהלך השביתה תביעות בדבר תנאי עבודה ירודים, שעות עבודה רבות ורצופות ועומס רב על הרופאים. סיסמת השביתה הייתה "להציל את הרפואה הציבורית בישראל".
השביתה החלה ב-5 באפריל 2011 והסתיימה בחתימתו של הסכם קיבוצי כעבור ארבעה וחצי חודשים, ב-25 באוגוסט. עיסוקם של הרופאים בהצלת חיי אדם לא אפשר שביתה מלאה, כפי שהיה בעת שביתות מורים, ולכן השביתה הזאת לא נחשבת לארוכה בשביתות, שכן היא הייתה למעשה חלקית בלבד.
במהלכה ננקטו דרכים שונות לשיבוש העבודה, כגון עבודה במתכונת שבת או השבתת שירותים רק באזור מסוים ביום ספציפי. לשביתה נלוו עוד צעדים כגון הפגנות, צעדת מחאה, שביתת רעב והתפטרות המונית של רופאים. ב-7 בדצמבר הגיע המשבר לסיומו, עם חתימה על הסכם בין הרופאים המתמחים למשרד האוצר, שבו הובטחו למתמחים הטבות שונות ובהן מענק של 60 אלף שקל לכל רופא מתמחה, עד סוף תקופת ההתמחות, והבטחה לבחון מחדש את ההסכם הקיבוצי לאחר שלוש שנים.
מחאת הקוטג' - ההפגנה הגדולה ביותר על יוקר המחיה
ממש בסמוך לאותו מועד התפתחה בישראל "מחאת הצדק החברתי", שנודעה גם בכינוי "מחאת האוהלים". הייתה זאת סדרת הפגנות, שהחלה בשדרות רוטשילד, בליבה של תל אביב, והתפשטה למקומות רבים בארץ בפעולות מחאה נרחבות לאורך כל קיץ שנת 2011.
המחאה החלה כביקורת על יוקר המחיה ("מחאת הקוטג'" וחרם על קניית הגבינה) ובעיקר על המצב העגום של שוק הדיור והיא התרחבה במהרה והקיפה נושאים חברתיים וכלכליים רבים.
המוחים טענו שקיים אי-שוויון חברתי, וכי יש פערים חברתיים עצומים ומחסור בשירותים ציבוריים. לכל אורכן של שדרות רוטשילד בתל אביב ובעוד ערים הוקמו מאהלים שהפכו לסמלי המחאה והיו מרכז לפעילות מחאתית מדי יום.
המחאה לוותה בהפגנות ענק המוניות בכל רחבי הארץ, בהשתתפות מאות אלפי מפגינים, שהפכו למחאה הגדולה ביותר בתולדות ישראל. בעקבות המחאה הקים ראש הממשלה בנימין נתניהו ועדה, בראשות הפרופסור מנואל טרכטנרג, וזו המליצה על שורה של תיקונים חברתיים, שרק חלקם יושמו במשך השנים.
זוכרים ששבתו פה במפעלי טקסטיל?
שביתות ומחאות ליוו את 77 שנות המדינה ממש כל שנה וכמעט מדי חודש. על פי רישום השביתות בישראל, בלא מעט שנים היו בישראל מדי שנה בין 35 ל-174 שביתות. אמנם ממוצע אורכן הוא נמוך, רק כשלושה ימים עד שבוע, אולם חלקן זכורות היטב כמעט בכל תחומי החיים.
שביתה מפורסמת מימי ראשית המדינה, שכונתה "השביתה הגדולה", הייתה במפעל הטקסטיל אתא שבכפר אתא, כיום קרית אתא, שהחלה ב-10 במאי 1957 ונמשכה 107 ימים, עד ה-24 באוגוסט. הייתה זאת שביתה מקומית במפעל אחד ולכן היא לא נחשבת לשביתה הארצית הארוכה ביותר, כמו שביתות המורים והרופאים, אף שאריכותה היא שיא בפני עצמו.
בשנת 1956 ספג מפעל "אתא" הפסדים ומנכ"ל המפעל, הנס מילר, ביקש להתייעל והחליט לפטר לראשונה עובדים רבים ולהקפיא את השכר במפעל. מסיבה זו פרצו סכסוכי עבודה במפעל באפריל 1956. עובדי המפעל תבעו תוספות שכר והסכסוך נמשך כשנה.
ב-10 במאי 1957 פרצה שביתה מהגדולות והארוכות שידעה ישראל עד היום. פועלים עזבו את בית החרושת וקיימו אסיפה כללית. סכסוכי העבודה גלשו למאבק בין הנהלת המפעל לבין מועצת הפועלים החזקה של חיפה שתמכה בעובדים.
את השביתה הנהיג יוסף אלמוגי, ראש מועצת פועלי חיפה, ובהמשך עברה המנהיגות לראשי ההסתדרות, כאשר קרן השביתה שפעלה בהסתדרות העניקה סיוע כספי לשובתים. ועדים ברחבי הארץ ואזרחים תרמו כספים לעובדים השובתים למחייתם.
השביתה עוררה הדים נרחבים בארץ והממשלה עסקה בה. ראש הממשלה דוד בן-גוריון, שר העבודה מרדכי נמיר ושר המסחר והתעשיה פנחס ספיר פעלו אישית ליישוב הסכסוך הקשה. ב-18 באוגוסט נחתם לבסוף הסכם קיבוצי לשנתיים, שכלל רק העלאת שכר מעטה ואת צמצום הפיטורים. ב-26 באוגוסט התחדשה העבודה במפעל לאחר שלושה חודשים וחצי.
השוטרים פשטו על הספינה - הימאים הורדו בכוח
שש שנים קודם לכן ארעה בישראל שביתה מסוג נדיר למדי – שביתת הימאים. בתחילת 1951 פרץ סכסוך העבודה, לאחר שעם סיום מלחמת העצמאות חזרו חברות ספנות בין-לאומיות לפקוד את נמלי ישראל. חברת הספנות הישראלית "שוהם" נאלצה להתמודד מול תחרות קשה וכדי להישאר תחרותית שילמה שכר נמוך לעומת החברות הזרות.
הימאים דרשו שיפור בתנאי שכרם ושחלק מהתשלום יינתן להם במטבע זר, מאחר שבעת עגינה בנמלים זרים הם אינם יכולים להשתמש במטבע ישראלי. חברת "שוהם" סרבה.
ביולי 1951 פרצה שביתה באוניה "נגבה", בעת שעגנה שבועיים על מבדוק במרסיי לצורך תיקונים. הימאים דרשו 600 לירות במטבע זר עבור תשלום הוצאות מקומיות, אך חברת "שוהם" סרבה. בתגובה הימאים פתחו בשביתה.
כאשר הגיעה האונייה בסופו של דבר לחיפה, אחרי שהובטח שלשובתים לא יאונה כל רע, התברר לימאים שרימו אותם. החברה הודיעה מיד לחמישה חברי הוועד של ימאי "נגבה" שהם מפוטרים ומגויסים לצבא, שכן שרתו בצי הסוחר במקום שירות צבאי. הנציגות הזמנית של הימאים פנתה מיד אל ההסתדרות והוכרזה שביתה. הימאים בשאר אוניות צי הסוחר הישראלי הצטרפו מיד לשביתה לאות סולידריות.
ביומה השני של השביתה, בשבת ה-23 ביולי, הוזעקו שוטרים לנמל חיפה ואלה הורידו בכוח את השובתים מסיפון האנייה "נגבה". במקומם עלה על הספינה צוות זר שהפליג לקפריסין. עובדי האוניות "קוממיות" ו"עכו", שעגנו בנמל תל אביב, הצטרפו לשביתה ומנעו את פריקת האוניות. השביתה הסתיימה לאחר שהוסכם על משא ומתן עם "הנציגות הזמנית" של ועד הימאים.
אולם, בכך לא הסתיימו שביתות הימאים. ב-11 בנובמבר סירבה ההסתדרות לאשר תקנון שגובש על ידי הימאים. סלע המחלוקת היה הכרה בזכות הימאים לשבות בזמן שהם נמצאים בנמלים זרים.
לאחר שההסתדרות הודיעה כי היא לא מכירה באיגוד החדש של הימאים התפטרו באופן קולקטיבי 350 ימאים, שעבדו בשמונה אוניות של "שוהם", וגם הצוות שעבד באוניה "דיזנגוף". אחרי שביתה ממושכת הסתיימה שביתת הימאים, מהארוכות שידעה המדינה בימיה הראשונים, רק ב-24 בדצמבר.
הדליקו טלוויזיה וראו שקופית: "עיצומים, עמכם הסליחה"
נסיים בשתי שביתות יוצאות דופן בהיסטוריית השביתות בישראל. בשנת 1987 ארגנה אגודת העיתונאים בירושלים שביתה בשידור הציבורי בישראל. השביתה, שהייתה הארוכה מסוגה, המשכה 52 ימים, בין 7 באוקטובר ל-27 בנובמבר 1987.
במסגרת השביתה לא פעלו תחנות הרדיו ובערוץ 1, היחיד בטלוויזיה, הוצגה בשעות אחר הצהרים והערב רק שיקופית "עיצומים, עמכם הסליחה" ולא שודרו כל תוכניות. הרקע לשביתה היו תביעות כספיות וארגוניות של העובדים ברשות השידור.
קוריוז שליווה את השביתה היה אי שידור הגעתה - בערוץ היחיד שפעל בארץ - של אסירת ציון אידה נודל לישראל, אירוע חדשותי גדול שסוקר בכל הערוצים בעולם. בערוץ 2 הניסיוני בישראל, שטרם פעל כלל, עטו על ההזדמנות, קיבלו אישור מיוחד ממשרד ראש הממשלה, וכך סיקור הגעת אידה נודל הפך לשידור החי הראשון אי פעם של ערוץ 2.
החיבור בין הלהט"ב לתשעה באב
מחאת הלהט"ב הייתה סדרת הפגנות, שכללו גם שביתה פוליטית, ונערכה ב-33 ביולי 2018 במטרה למחות על אפליית הלהט"ב במסגרת חוק הסכמים לנשיאת עוברים, המוכר כ"חוק הפונדקאות".
השביתה חפפה לצום תשעה באב, שחל באותו היום, ואפשר לחברות ולארגונים רבים להתיר לעובדיהם להיעדר ב"יום הבחירה" ממקום העבודה, כדי להשתתף בפעולות המחאה שנערכו לאורך היום במוקדים שונים ברחבי ישראל.
הייתה זאת ללא ספק אחת מהמחאות יוצאות הדופן ואף מעוררות המחלוקת בישראל, אולם, חוכמת המארגנים להצמדתה ליום תשעה באב הביאה במפתיע להצלחת השביתה והמחאה.
היריעה קצרה מלספר את סיפורן של כל השביתות הבולטות בישראל, אך כדאי להזכיר עוד כמה שביתות שבלטו ב-77 שנותיה של המדינה: שביתת עובדי משרד החוץ בינואר 2011, שביתת הפרקליטים ב-2010 ושביתת הנמלים ב-2004.
מיעוטן של השביתות נבעו מסיבות ביטחוניות או פוליטיות, כמו, למשל, נגד מלחמת לבנון ונגד פיטורי שר הביטחון יואב גלנט. והייתה גם הפגנה מפורסמת אחת, שלוותה בהשבתות חלקיות ובעצרות מדי כמה ימים, שאותה הנהיג מוטי אשכנזי, שפיקד על מעוז "בודפשט" שבתעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים, ושהוביל את תנועת המחאה הגדולה נגד הנהגת המדינה לאחר המלחמה.
