לפני כשלושה חודשים ציינה דינה דואדי, אחת הרפלקסולוגיות המבוקשות והמוערכות במדינה, את יום הולדתה ה־70 באירוע מרגש במיוחד. עשרות רבות של נוכחים, בהם אנשי עסקים בכירים, פוליטיקאים, אנשי תקשורת ותרבות, התרגשו עד דמעות, כשדואדי, שהתעוורה לחלוטין בהיותה כבת 40, עלתה לבמה והחלה לשיר את "מחכה" למילותיה של ריטה. "יום אחד זה יקרה, משהו ייגע בנו ולא יהיה ממה לחשוש", היא יכלה להרגיש, גם אם לא לראות, את גלי ההערצה והאהבה שזרמו אליה.
סיפור חייה של דואדי, שנולדה וגדלה בעפולה, מהווה דוגמה לאומץ ועזות מצח כלפי הגורל, ניצחון הרוח על הגוף. הנערה היפה, האנרגטית והספורטאית סיימה את לימודיה התיכוניים והתגייסה, כשהיא מצפה לממש את חלומה - להתקבל ללהקה צבאית. אלא שזה הזמן והמקום שבו הדברים השתבשו. "בטירונות הרגשתי שאני מתקשה לראות בלילה", היא חוזרת אחורה. "בוקר אחד, כשהתארגנתי מהר ורצתי למסדר, בשעות שבין חושך לאור, לא ראיתי והתגלגלתי לאורך המדרגות".
היא נשלחה לבדיקת עיניים בחר"פ, לאחריה הופנתה לפרופסור מומחה, שם עברה erg, בדיקה קשה שאותה היא מכנה עד היום 'כמו בסרט התפוז המכני'. באותו היום בישר לה הפרופסור בקול קר וענייני: ‘את תתעוורי, כדאי שתתחילי לחשוב על כלב נחייה'. התברר, שהיא לוקה ברטיניטיס פיגמנטוזה, מחלת עיניים חשוכת מרפא, שמתחילה מעיוורון לילה ומתקדמת עד לעיוורון מוחלט.
כשיצאה מהחדר מבוהלת, בוכייה, והחלה לפלס את דרכה אל מחוץ לבית החולים, כשאישוני עיניה עדיין מורחבים, ניגש אליה אדם, שהציג עצמו בשם מצדה, הציע לה עזרה וסיפר לה שהוא רפלקסולוג. אז היא לא הבינה על מה הוא מדבר. היום, כ־50 שנה לאחר אותו אירוע קשה, דואדי אינה רואה יותר כלל. אבל האיש הזה הוביל אותה לעסוק בתחום, וכבר למעלה מ־40 שנה שהיא נחשבת לגורו בתחום, מפענחת במדויק דרך לחיצות בכף הרגל את המצב הבריאותי של המטופל/ת. אחת ההצלחות הגדולות שלה היא יכולתה לפתור באמצעות הרפלקסולוגיה בעיות פוריות. תורים חדשים היא קובעת לעוד כשנתיים ואף יותר, ומטופליה הקבועים מספרים, שאינם מעזים לוותר על היום והשעה הקבועים להם אצלה.
היא אם לשלוש בנות, סבתא לנכדים ומתגוררת בגבעתיים, בדירה שרכשה לבדה לאחר גירושיה מבעלה הראשון. "התגרשתי כי רציתי חיים אחרים, של שקט", היא מסבירה.
לאחר שהתגרשה, נישאה בשנית ליוסי, שהיה עיוור מנעוריו כתוצאה מפעולת איבה. סיפור אהבה גדול, שהסתיים, לצערה, כשהוא נפטר ממחלה. לאחר שתי מערכות יחסים נוספות, נכון להיום היא בלי זוגיות.
על אף שכאמור, ב־30 השנה האחרונות היא אינה רואה, האישה היפה והמטופחת הזו לא נותנת לרגע למגבלה לעצור אותה. בשנים אלה, מעבר להצלחתה בעבודתה והיותה אם וסבתא מסורה ופעילה, היא טיילה הרבה בחו"ל ושברה שיאים בספורט אתגרי, תחום שאליו נכנסה בעשור השישי לחייה. על קיר חדר הטיפולים שלה תלויות עשרות מדליות, שבהן זכתה בתחרויות בארץ ובעולם. מדובר בריצות מרתון, טרקים, סנפלינג ואפילו צניחה חופשית. היום היא כבר לא משתתפת בתחרויות, אבל הספורט ממשיך להוות חלק בלתי נפרד מחייה.
בין היתר היא טיפסה על הקלימנג'רו ועל הרי ההימלייה, זכתה במקום שלישי בקטגוריית הגיל שלה במרתון תל אביב ב־2016, ובמקום רביעי בקטגוריית הגיל שלה במרתון וינה. הספורט ממשיך להוות חלק בלתי נפרד מחייה. כל יום נפתח בשעה 4 בבוקר, בריצה של 10 ק"מ על גבי ההליכון, ובשבת מדובר ב־20 ק"מ.
מגדירים אותך כאישה אמיצה מאוד.
"היו שלבים בהתפתחות האומץ אצלי. ברור שמהרגע שבו קיבלתי את הבשורה הקשה, התנהלתי בפחד. לקח לי הרבה זמן לקבל את העובדה שאני מתעוורת, ודי נלחמתי בזה, כי באותה תקופה עיוורון נחשב בעיניי ובעיני החברה כחולשה, אנשים נרתעו אז מלגשת לבעלי מוגבלויות. לא רציתי שירחמו עליי. הצלחתי להסתיר את המצב האמיתי שלי עם כל מיני טריקים, עד שלא היה אפשר יותר. עבורי, התחלת האומץ האמיתי שלי הייתה כשיצאתי בגלוי והייתי מי שאני באמת. היום, לאחר שנים שעבדתי בהסתרת האמת, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, יש לי אומץ לבוא ולהגיד לאנשים: 'ככה אני', ולפעמים אני אפילו צוחקת על המגבלה שלי. דווקא מתוך החולשה לא אחת צומחים, מגיעים לחוזקה. הרגע החשוך ביותר הוא הרגע לפני שהאור מפציע".
מה לגבי חלומות?
"את חלומי להיות בלהקה צבאית לא הגשמתי, אבל אני לא מפסיקה לחלום. החלומות פשוט השתנו. רק לאחרונה, באחד הלילות, לפתע ראיתי את עצמי, למרות שידעתי שאני לא רואה. נבהלתי וצעקתי בקול: 'אני רואה'. כשהבנתי שזה היה חלום, התעצבתי. החלום הגדול הוא, שימצאו שבב שישתילו לי בעיניים. אוכל לראות את הנינים שלי וגם לשלוף ספר ממדף, ולקרוא".
