מנהיגות נבחנת בזמנים סוערים וקיקה ברא"ז מכירה את המבחן הזה מקרוב. השנים האחרונות טלטלו את ענף הבנייה הישראלי: מלחמה, אי ודאות כלכלית, ריבית מאתגרת והליכי תכנון שמתארכים משנה לשנה. ודווקא בתקופה הזו המשרד שהקימה לפני 35 שנה הכפיל את עצמו, צמח לכ־110 עובדים, הרחיב את היקף הפרויקטים בכ־30 אחוז והתבסס כאחד ממשרדי האדריכלות הגדולים בישראל. את הדרך לשם היא לא עשתה בירושה: ברא"ז, ילידת פתח תקוה, למדה אדריכלות בטכניון, עבדה בניו יורק במשרדו של משה ספדי על גורד שחקים בלב מנהטן והשלימה תואר שני באוניברסיטת קולומביה, לפני שבחרה לחזור ארצה ולהקים משרד משלה, יש מאין.
קיקה ברא"ז
(צילום: טלי קצורין)
קיקה, איפה נולדה המנהיגה שבך?
"בצבא. פריצת הדרך כקצינת תותחנים עיצבה את תפיסת עולמי. למדתי שאין תקרת זכוכית ושאפשר להגיע לכל יעד שמציבים אם עובדים בדיוק, בחריצות ובנחישות. למדתי שם גם את היסוד של כל פיקוד - אחריות. אני גאה שבמידה מסוימת סללתי דרך לנשים שבאו אחריי, והתחושה הזו של אחריות למי שבא אחריך ליוותה אותי לכל אורך הדרך המקצועית. גם בניו יורק, מול הפיתוי להישאר במרכז האדריכלות העולמי, בחרתי לחזור ארצה מתוך ציונות - זיהיתי בתחילת שנות התשעים את הצורך בבנייה מואצת עם גלי העלייה, והרגשתי שאני רוצה להיות חלק מזה".
הקמת משרד לבדך, בענף שנשלט אז בידי גברים ומשרדים משפחתיים. איך מובילים ממקום כזה?
"לא היה לי אבא אדריכל ולא משרד משפחתי להיכנס אליו. הקמתי את המשרד בת שלושים וקצת, ללא שותפים וללא גב כלכלי, ונכנסתי לחדר עם ביטחון שאני יכולה לעשות זאת. האתגר האמיתי היה מול היזמים, רובם גברים, שנדרשו להפקיד בידיי פרויקטים בהיקפים כספיים גדולים. מנהיגות במצב כזה לא נבנית מהצהרות אלא מעשייה. ברגע שאנשים ראו את העבודה ואת התוצאות, הדברים התחילו להתגלגל. כל פרויקט בנה אמון, וכל אמון הוביל לפרויקט הגדול הבא". צעד אחר צעד צמח המשרד ממשרד ביתי קטן לאחד הגופים המובילים בתכנון מגורים, עירוב שימושים והתחדשות עירונית בישראל - מתל אביב וגבעתיים, דרך רמת השרון והרצליה ועד ירושלים ובאר שבע. לאורך הדרך היה חשוב לשמור על שירותיות ויחס חם עם תכנון מוקפד ודיוק בוטיקי.
לגדל מנהיגים, לא רק בניינים
את מבחן המנהיגות המשמעותי ביותר שלה עברה ברא"ז דווקא בשיא ההצלחה, כשהבינה שהמשרד גדל מעבר ליכולתה של דמות אחת להחזיק אותו: היא ויתרה מרצונה על הריכוזיות, בנתה שדרה ניהולית רחבה שמטפחת אדריכלים צעירים דרך חניכה ולמידה מתמדת. מעבודתה בניו יורק הביאה את מודל הסטודיואים המקצועיים העצמאיים, כאשר לכל אחד יש מומחיות. כל סטודיו מתמחה בשלב אחר בתכנון וביחד נותן מענה הוליסטי ליזמים. הסטודיו לתכנון אורבני מתחיל את התהליך עם תוכניות בניין עיר שלאחר אישורן עוברות לסטודיו "דיזיין האב", שם מתמחים בתכנון הקונספטואלי. משם הפרויקטים מתחלקים לשלושה סטודיואים גדולים שאמונים על התכנון המפורט, הביצוע והפיקוח. המשרד למעשה מציע מודל של ‘וואן סטופ שופ’ המרכז את כל מעטפת התכנון והפיתוח תחת קורת גג אחת.
"ההבנה שמנהיגות אמיתית היא לא להיות הדמות שכולם תלויים בה, אלא לגדל את המנהיגים הבאים. האתגר הגדול היה לבצע את קפיצת המדרגה בלי לאבד את האווירה המשפחתית, את המצוינות התכנונית ואת רמת השירות. אנשים מצוינים יכולים לצמוח אצלנו ולממש את יכולותיהם. ההצלחה הגדולה שלי היא לראות אנשים שגדלו כאן מנהלים בעצמם פרויקטים מורכבים וענקיים. אני לא מקבלת החלטות משמעותיות בלי להתייעץ עם כולם. ההצלחה שלנו נשענת על דיאלוג מתמשך בין השותפים, על אמון ועל כבוד הדדי. המטרה היא לבנות תרבות מקצועית וארגונית שתתקיים לאורך זמן, בלי להישען על דמות אחת בלבד".
איך מובילים 120 אנשים דרך שנות מלחמה ומשבר?
"הסוד הוא גמישות מחשבתית ויושרה מקצועית מציינת קיקה. "כשמגיע גל סוער אתה לא נלחם בגל, אתה לומד לגלוש עליו". בזמן משבר הדבר הקל למנהל הוא לקצץ באיכות או להסס - ואנחנו בחרנו לעשות בדיוק ההיפך. השקענו יותר בתכנון, הקשבנו טוב יותר ללקוחות וביצענו אופטימיזציה של כל תהליך עבודה. תפקיד המנהיג בתקופה כזו הוא לשדר יציבות ולתת לאנשים כיוון ומשמעות. גם את הטכנולוגיה רתמנו כחלק מזה: אימצנו מוקדם כלי בינה מלאכותית שמקצרים את בדיקת החלופות משבועות לשעות. הבינה לא תחליף את האדריכל, אבל היא מכפיל כוח שמפנה זמן לחשיבה האנושית - שהיא לב המקצוע. כשיש יסודות חזקים ותשוקה אמיתית, כל משבר הופך למקפצה לצמיחה הבאה".
להוביל תפיסה, לא רק חברה
המנהיגות של ברא"ז חורגת מגבולות המשרד. לאורך שלושה עשורים היא מובילה בענף תפיסה תכנונית שהקדימה את זמנה - לא לתכנן בניין בודד, אלא לתכנן עיר וקהילה. "בניין הוא אף פעם לא אובייקט שמונח על מגרש", היא אומרת. "הוא חלק ממארג של רחוב, קהילה, תנועה ואקלים. השאלה המרכזית איננה רק איך ייראה המבנה, אלא איך הוא ישפיע על החיים סביבו. אדריכלות היא אמנות של יצירת מרחבים שבהם בני אדם מרגישים בבית".
בפרויקטים כמו הרצליה הילס – תוכנן מתחם במרחב המתפקד כמיקרו-עיר: מגדלים לצד רחוב עירוני בקנה מידה אנושי, מסחר, מבני ציבור ורצף שטחים ירוקים המחברים את השכונה לעיר. ואילו בפארק צפון ברמת השרון הושם דגש על יצירת פונקציות משותפות המעודדות התרחשות קהילתית: המרחבים המשותפים תוכננו סביב פיאצה מגוננת במרכז הבלוק שמתפקדת כלב הפועם של המתחם: חדר כושר, אזורי עבודה משותפים, ג’ימבורי לילדים ועוד.
אותה תפיסה מובילה גם את מגדלי ווג ואפריקה ישראל ברובע שדה דב בתל אביב, את פרויקט ההתחדשות יאנג אליהו ואת מתחם התפוז בכפר סבא. "התחדשות עירונית אמיתית היא חידוש של שכונות שלמות עם השטחים הציבוריים והתשתיות שהופכים אוסף בניינים לקהילה". תכנון כל מתחם מתבצע באדריכלות מוקפדת ששמה את האדם במרכז. החל מזוויות האור הטבעי הנכנסות לסלון, דרך השטחים הירוקים הציבוריים שמחברים בין הבניינים, ועד לפתרונות הקהילתיים שמביאים את השכנים להיפגש בגינה השכונתית וכל זאת יחד עם טכנולוגיות מתקדמות ירוקות ומעטפות מורכבות שתומכות בקונספט.
מה את מצפה מהמנהיגות הלאומית בשנה הקרובה?
"אומץ להסיר חסמים. יש בארץ אדריכלים, יזמים ומבצעים מופלאים, אבל הליך רישוי שנמשך שנים מייקר את הדירות ופוגע באיכות התכנון. נדרשת רפורמה אמיצה בבירוקרטיה, ודאות רגולטורית לטווח ארוך והשקעה בתשתיות. מנהיגות לאומית, כמו מנהיגות עסקית, נמדדת ביכולת לתכנן מעבר לאופק הקרוב: ההתחדשות העירונית היא צו השעה, והתפקיד שלנו הוא להכין את הצינור התכנוני ליום שאחרי כי אחרי כל האטה מגיעה צמיחה, ומי שלא התכונן אליה יפספס אותה".
ומה המסר שלך לשנה החדשה?
"שנוביל, ולא נגיב. אני רוצה לראות את הערים בישראל הופכות מאוסף של בניינים לרובעים עירוניים חיים, מגוונים ואנושיים - ערים שבהן הילד הולך ברגל לבית הספר בשביל ירוק ובטוח, ושבהן השטח הציבורי מחבר בין אנשים וקהילות. התקווה שלי היא שננצל את התקופה המורכבת הזו לא כדי להסס, אלא כדי לחשב מסלול מחדש: להוריד חסמים, לאמץ תכנון מתקדם ומקיים, ולהבין שההשקעה במרחב העירוני היא ההשקעה הטובה ביותר בחוסן הלאומי והאישי של כולנו. זו בעיניי מהות המנהיגות - לקבל היום, בחוכמה ובאומץ, את ההחלטות שיבטיחו איכות חיים לדורות הבאים. שתהיה שנה טובה - שנה של בנייה".
