רק לפני ארבע שנים סוגיית "הגדלות הרמטכ"ל" הייתה בוערת ודחופה. האופן שבו הצבא ביקש להכשיר בדיעבד תוספות לפנסיה שניתנו שלא כחוק, העלתה זעם בפקידות המקצועית באוצר והתקשורת הכלכלית, שראו בכך עזות מצח וזלזול בכספי ציבור. האופן שבו הממשלה מרחה ועשתה צחוק מבית המשפט, שביקש שוב ושוב שהנושא יוסדר בחקיקה, העביר מסר מטריד לגבי חוסר הכבוד שרוחשת הרשות המבצעת למחוקקת. ובסוף, ההתעקשות של צה"ל על הכשרת התוספות היקרות בטענה שהן נחוצות ל"שימור כח אדם איכותי", היתה רמז קטן לכך שצה"ל לא מצטיין ביצירתיות בכל הקשור לגיוס ושימור כוח אדם איכותי.
כעת, כארבע שנים אחרי שממשלת בנט-לפיד-ליברמן-גנץ החליטה להכשיר את הגדלות הרמטכ"ל ולתרגמן להצעת חוק, ההצעה ממתינה לאישור חברי הכנסת בוועדת החוץ והביטחון.
ההצעה מבקשת לעגן בחוק הגדלה של הפנסיה התקציבית בשיעור של 7%–11% למשרתי קבע (לעומת ההגדלות שניתנות כיום, לא לגמרי כחוק, בשיעור של 9% בממוצע ועד 19%). הצבא הסכים לשחיקה קלה של 3% בגין האינפלציה, שתתפרס על פני כמה שנים. ההצעה הזו מכשירה יותר מ-80% מההגדלות, שניתנו לדעת משפטנים רבים ללא אישור חוקי. לפי הערכת האוצר, זו עלות שנתית של כ-1.1 מיליארד שקל, ושל 15 מיליארד בעשור (מחירי 2021).
תגובה מאוחרת לבג"ץ
הצעת החוק לא השתנתה הרבה בשנים שחלפו, אבל כמעט כל היתר השתנה. נתחיל מהזלזול בבית המשפט, גובר והולך. המדינה היתה אמורה להשיב אתמול לבג"ץ בפעם ה-26 בנושא מה קורה עם הסדרת התוספות. המדינה כדרכה שלחה את תשובתה קצת אחרי הרגע האחרון (שעה 17 בצהריים) וטענה שם כי היא ממש-ממש קרובה לאישור החוק של "הגדלת תקופות שירות" והזכירה שהתקיימו כבר שישה דיונים בוועדה. המדינה לא שכחה לציין שבחודש יוני היה מבצע עם כלביא, ושהיא מתכננת לסיים את החקיקה עד 17 בספטמבר. בקשת ההארכה של המדינה היתה יכולה להיות משכנעת, אילולי היה מדובר בבקשת ההארכה ה-26 במספר ושהתיק נמרח כבר כשש שנים.
השינוי הגדול שאירע בשנים האחרונות עובד לטובת צה"ל, כשפקידי האוצר כמעט ולא מתעניינים בסוגיית ההגדלות. האוצר יעדיף כמובן לשלם כמה שפחות, אך הוא לא הולך להילחם על זה יותר ממה שנלחם בעבר, והתקשורת הכללית והכלכלית חשים שלא מדובר במאבק החשוב והדחוף ביותר כעת. מובילי המאבק באישור הצעת החוק הם ארגוני חברה אזרחית, כמו העמותות רווח נקי וצדק פיננסי, שעתרו לבג"ץ בזמנו נגד ההגדלות, וכן המחלקה הכלכלית בפורום קהלת בהובלת ד"ר מיכאל שראל.
כיצד קרה שהגדלות הרמטכ"ל כבר לא מעניינות? התשובה פשוטה אבל עדיין צריך להגיד אותה בקול, אם לפני 4 שנים קידום חקיקה שתעלה 1.1 מיליארד שקל בשנה היה נראה לנו סמל להפקרות פיסקלית, הרי שהיום מדובר בהערת שוליים לכל היותר. עלויות מלחמת חרבת ברזל מגיעות לכ-300 מיליארד שקל באופן חד פעמי, ולכ-40 מיליארד שקל – לפחות – באופן קבוע מדי שנה (עלויות שיקום, ריבית, תוספת למערכת הבטחון). במקביל סירבה הממשלה לקצץ בכספים נוגדי צמיחה, שמצויים בשפע בכספים הקואליציוניים, והם יקרים בהרבה מ-1.1 מיליארד שקל בשנה.
חברי ליכוד וקואליציה אחרים הביעו התנגדות להכשרת ההגדלות ואי אפשר להימנע מהרושם שמבחינתם זו עוד הזדמנות לתקוף את צה"ל ולהאשים אותו בכל מה שלא עובד. פרשנות מיטיבה יותר תהיה להגיד שזו הדרך שלהם למרק את המצפון על התמיכה בחוקים שיאפשרו את המשך אי-הגיוס של החרדים לצה"ל ואי-השתלבותם בשוק העבודה, שיקרים בהרבה מהגדלות הרמטכ"ל. בזמנו, אמר נציג האוצר כי כל 1,000 חרדים קרביים יחסכו למדינה 1.3 מיליארד שקל בשנה.
צבירה גבוהה במיוחד
כאמור, זה אמנם טבעי שבמשרד האוצר מוטרדים יותר מהמאבקים הגדולים על תקציב הבטחון, על גיוס חרדים, ועל תעסוקת חרדים,אך יש משהו עצוב בכך שלא נותר קשב ניהולי ומקצועי לסוגיית ההגדלות, שכן בסופו של דבר הפנסיה הצה"לית גבוהה מאוד. ד"ר שראל חישב כי הקצבה הפנסיונית שמקבל פורש מצה"ל בגין כל חודש עבודה בצה"ל גבוהה פי 9.23 מהקצבה שמקבל משרת רגיל בשירות המדינה. לדברי עו"ד נילי אבן-חן, מנכ"לית עמותת רווח נקי, "אין חוק היום שמונח על שולחן הכנסת בסדרי גודל כאלו. מדובר במס שנתי של 770 שקל לכל משפחה בישראל עבור פנסיה בלתי חוקית שגמלאי צה"ל מקבלים היום.
גם אם לא יולבנו ההגדלות, עדיין גמלאי צה"ל יקבלו עבור כל שנת שירות פי 7.5 מחבריהם בשירות המדינה 'הרגילים'".
היה נכון במסגרת הקיצוצים הרוחביים של תקציב 2025 למצוא דרך להפחית את עלות הפנסיות הללו, או לכל הפחות לשפר אותן. המודל הנוכחי לא מתמרץ את הטובים ביותר להישאר בצה"ל, אלה יתומרצו בשכר גבוה בהווה, ולא בהבטחה לפנסיה בעתיד.
גם תיאטרון האבסורד שמתרחש בין המדינה לבג"ץ, פינג פונג של 26 דחיות, הרי שב-2025 יש דברים מטרידים בהרבה בנוגע ליחס שבין הרשות השופטת למבצעת. ולסיום, כמובן, גם מחדליו של צה"ל בסוגיית ניהול כח אדם ובהתעקשותו לפנסיות גבוהות, מחווירים לעומת המחדלים החריפים של 7 באוקטובר.
העיסוק בהגדלות הרמטכ"ל בנקודת הזמן הנוכחית נראית כל כך שולית, עד שרוב מי שעוסק בה עושה זאת מטעמים שאינם עניינים, כדי להסיט את האש ממוקד השריפה. למעשה, חוסר הקשב שלנו לסוגיה גדולה כמו הגדלות הרמטכ"ל מבליטה את אחד המחירים הכלכליים והחברתיים הלא מדוברים של הממשלה הנוכחית: חוסר יכולת וחוסר קשב לעסוק בבעיות היומיום של החיים עצמם שלנו.
