האספרסו בר הוא אחד מהדברים המזוהים ביותר עם איטליה. קפוצ'ינו בספל, ולידו כוס קטנה של מים או סודה. מקיאטו עם מאפה, ומיטיבי הלכת: קפיצה קטנה, עמידה על הבר, שלוק מהאספרסו ואפשר להמשיך את היום. הכל בחיוך, איזי, במהירות, עם שני ברמנים או בריסטות שנראים כאילו שהם עובדים במקום מאז המאה ה-17.
אבל נראה שגם האופנה הזו נעלמת לאט לאט מהעולם. בשנים 2025-2019 צנח מספר בתי הקפה באיטליה ב-20 אלף, מכ-170 אלף ל-145 אלף - ממוצע של 11 בתי קפה ליום. איך זה משפיע על הכלכלה? איבוד הכנסות של 7.2 מיליארד אירו בשש השנים האחרונות בשקלול של קניה, תעסוקה והכנסות ממיסים.
אספרסו
(צילום: רויטרס)
לצניחה הזאת הרבה סיבות: עלויות החומרים, העובדים והאנרגיה, שינוי הרגלי העבודה בערים גדולות, תחרות עם שירותי משלוחים ושחיקה בכוח הקניה.
כמובן שלא מדובר רק בשינוי כלכלי, אלא שינוי שנוגע באיך שערים נראות, איך הן מתנהלות, מקומות פגישה שנעלמים, רחובות יותר ריקים. אזרח איטלקי יעדיף היום לעבוד מהבית, לקנות לעצמו מכונת קפה ביתית קטנה ולשתות ארבע כוסות אספרסו בבית (כמות הקפה שאיטלקי צורך בממוצע ביום, לפי מחקר של לשכת הסחר של מילאנו). צריכה דומה בבתי קפה תעלה לו 10 אירו, שהם בערך 300 אירו בחודש, סכום לא מבוטל עבור תושב של מדינה שבה שכר הברוטו ירד ב-1.6% ב-35 השנים האחרונות (לשם השוואה: שכר הברוטו במדינות OECD אחרות באותה תקופה עלה ב-35%).
לאיטלקים יש שם עצוב לתופעה הזו, והיא לא נוגעת רק לבתי הקפה, אלא גם לתרבות האיטלקית, לכדורגל לפוליטיקה, לחברה עצמה או לכלכלה: מידבור, יובש. האספרסו בר היה תמיד מוסד לאומי במדינה הזו. מוסד שחצה מעמדות חברתיים או כלכליים או אפילו דוריים. ועכשיו הוא נעלם, בכל מקום, אפילו ברומא עתירת התיירים שבה הצטמצם מספר בתי הקפה בשש השנים האחרונות ביותר מ-30%.
מולדת האספרסו
גם העניין הדורי נכנס לתמונה: דור ה-Z שותה פחות קפה. דורות זקנים יותר שנאמנים ורגילים לקפה, בעיקר באיטליה, עדיין מתייחסים אליו כאל מוצר יסוד ולא כמוצר מותרות. הם לא מרוצים מעליה של מחיר הקפה מאירו לאירו ועשרים סנט, אפילו אם הבעלים חייב לגלם את עליות המחירים שלו בתפריט עצמו. יותר מכך, בעלי הבארים היו רגילים לעבוד על טראפיק גדול ותחלופה מהירה של לוגמים על הבר, ועל כן יכלו להסתפק במתח רווחים נמוך לכל כוס. כיום, כל התוכנית העסקית שלהם חייבת להשתנות, וזה לא דבר שמתקבל יפה בארץ מסורתית עם מנהגים מסורתיים של שתיית קפה.
אלא שלבעלי הברים אין ברירה. הם לא יכולים להמשיך לפתוח את בית העסק כדי להפסיד כסף. ללקוח לא ממש אכפת מכל עליות המחירים מסביב, הוא רוצה את הקפה שהוא מכיר במחיר שהוא מכיר. הוא יכול לקרוא על משבר האקלים או על אסונות טבע ולהעביר ערוץ או לדפדף לעמוד אחר. אבל הידיעות הללו משפיעות ישירות על הבעלים: קפה הוא מוצר רגיש מאוד לשינויי טמפרטורה או כמויות גשם שנתיות. תופעות כמו סופר אל-ניניו או אסונות טבע משפיעות ישירות על המגדלים, על הקטיף ועל שרשרת האספקה. רעידות אדמה גדולות בקולומביה משפיעות על הקטיף, הזמינות של פולי הקפה ובסופו של דבר גם על הלוגיסטיקה של ייצוא הקטיף.
בארץ שמגישה קרוב לשישה מיליארד ספלי קפה בשנה, בעלי בתי הקפה יכלו לספוג אפילו עליה פי שלושה של מחירי פולי הקפה. אבל הירידה בכמויות הופכת את הקפה הזול המסורתי בקפה למשהו שאי אפשר יותר להציע בלי פשיטת רגל. עבור בעלי בתי הקפה, מדובר גם במכה חברתית. מדובר בדמויות שהם חלק חשוב מהקהילה, משרתים של מסורת ומנהג איטלקיים עתיקי יומין. הקהילה המקומית אינה רואה בעיניים יפות עליית מחירים מצידם.
כבר ב-1911 החליטו הרשויות באיטליה שכיוון שאחוז עצום של איטלקים צורכים קפה בכל שעות היום, קפה הוא למעשה צורך, כמו לחם, זכות שיש לאזרחים, וקבעו מחירי גג לכוס קפה. בעלי בתי קפה הצליחו לשמר את המחירים הללו ועדיין לייצר הכנסה נאה למשפחתם בעיקר על ידי ערבוב של פולי קפה מסוגים שונים, כולל זנים יותר. אבל הדבר הזה לא אפשרי יותר בגלל העליה הרוחבית בכל סוגי הקפה.
איטליה היא מולדת האספרסו, מכונות הקפה, המקינטה, תרבות האספרסו בר. לפי מחקרים, 85%-90% מהאיטלקים שותים לפחות כוס אספרסו אחת ביום. עם מסורת שתיה כה חזקה ורגולציה של מחירי הקפה, לא פלא שרשתות בתי קפה לא מצליחות לשים רגל באיטליה. סטארבאקס פתחה את הסניף הראשון שלה במדינה רק ב-2017, 48 שנים לאחר ייסוד החברה. רק שעכשיו נדמה שגם התרבות והמסורת הזו מדלדלות, עוד קורבן למשברים גאו-פוליטיים, משברי האקלים, קורונה שהכריחה אנשים לעבוד מהבית, ויוקר מחיה בלתי נסבל.
