יהודית (יודי) יובל רקנאטי יכלה כבר מזמן להחליט שהיא מניחה את המפתחות על השולחן ומשנה את אורח חייה. כאישה עשירה שהונה הוערך על ידי פורבס בכ-1.5 מיליארד שקל, וכבת לאחת ממשפחות העסקים המפורסמות במדינה, רקנאטי בת ה-75 בהחלט יכולה להרשות לעצמה לעצור ולהתמקד בחיים האישיים והמשפחתיים. אבל מנוחה היא מושג שאינו קיים בלקסיקון שלה, היא מחייכת.
מעבר לעסקים רקנאטי מזוהה לא פחות עם עמותת נט"ל, שמתמחה בסיוע למתמודדים עם טראומה נפשית על רקע טרור ומלחמה, אותה ייסדה ב-1998 עם ד"ר יוסי הדר ז"ל. לצערנו, פעילות העמותה חשובה היום, אחרי אירועי 7 באוקטובר והמלחמה בעזה, יותר מתמיד.
"זה בסדר, אני מוצאת זמן גם לעשות חיים, העבודה שלי לא מונעת את זה ממני", היא מפטירה בחיוך בשעת הבוקר המוקדמת שבה שוחחנו. "יתמיד חשבתי שאני בת מזל להיות מסוגלת להקדיש זמן בהתנדבות, זה גורם לי סיפוק אדיר, ואני עדיין מרגישה בשיא כוחותיי, עסוקה מבוקר עד ערב, והעשייה החברתית נותנת לי טעם עצום לקום בבוקר".
דורות של עסקים ופילנתרופיה
היא נולדה בתל אביב. סבה, ליאון רקנאטי, עלה מסלוניקי שביוון לישראל ב-1935, וייסד את בנק דיסקונט. אביה, דניאל רקנאטי, היה מנכ"ל הבנק, אמה מטילדה הייתה פעילה חברתית, ואחיה הוא הבנקאי ליאון רקנאטי (שקרוי על שם הסב). היא אלמנתו של איש העסקים והגינקולוג ד"ר ישראל יובל, שנפטר ממחלה ב-2011. היא נמצאת בזוגיות שנייה, אם לשלוש בנות וסבתא לעשרה נכדים.
"גדלתי בבית ישראלי ציוני מאוד", היא משחזרת. "מגיל 12 הייתי בתנועת הצופים, כחניכה וכמדריכה, ושם התחזקה בי אהבת הארץ. עד היום אני מכירה בערך של תנועות הנוער כמעצבות הנוער בארץ. סבי, ליאון, היה איש מעורר השראה במלוא מובן המילה. הוא עלה לישראל לאחר שחש שהולכת להיות שואה נוראית, וכשהקים את בנק דיסקונט, עם משפחת קרסו, משפחתה של אמי, הוא תמך ביהדות סלוניקי בארץ וסייע לפיתוח ההתיישבות בישראל.
7 צפייה בגלריה
עיזים אפריקניות על עץ הארגן, צילום מתוך תערוכת העבודות של נט"ל בבנק הפועלים
(צילום: זיו קורן)
"כך, מגיל צעיר הבנתי את חשיבות הנתינה. אמנם גדלתי במשפחה של אנשי עסקים אמידים, אבל תמיד ליוותה אותי הידיעה שהמשפחה שלנו אינה מתמקדת אך ורק בעסקים ובעשיית ממון, אלא גם מעורבת בחיי הקהילה ותומכת בהרבה גופים ואנשים. ב-2004, לאחר שהמשפחה מכרה את IDB וכל אחד מבני המשפחה החליט להשקיע בפילנתרופיה בדרכו שלו, ייסדתי עם בעלי את קבוצת גנדיר כדי לתמוך בחיזוק החברה הישראלית ולצמצם פערים חברתיים. מהעשייה הזו נולדה הקרן הפילנתרופית המשפחתית, קרן גנדיר, וכך הוקמה גם נט"ל. לפני כארבע שנים החלטתי להעביר את המורשת הזו לבנותיי. הן אמנם מעורבות בפעילות ומסייעות מגיל צעיר לעשייה החברתית, אבל היה חשוב לי להעביר את הערכים של המפעל הפילנתרופי המשפחתי באופן שמתאים לדור הזה בזמן הזה".
רקנאטי, שהונה הוערך לפני כעשור ב-1.5 מיליארד דולר, ידועה כמי שאינה מהססת לתרום מהונה הפרטי למטרות חברתיות. ב-2011 דורגה ברשימת הנדבנים הבולטים בישראל ביחס להונם, וזכתה בפרס רפפורט על הקמת נט"ל ופעילותה החברתית-פילנתרופית.
אם יש נקודה שאפשר להניח עליה את האצבע כאבן הדרך המשמעותית הראשונה בחייה, הרי שמדובר במלחמת יום הכיפורים, 1973. רקנאטי, אז צעירה בת 22 לאחר שירות צבאי כקצינת ח"ן, למדה פסיכולוגיה באוניברסיטת תל אביב. "זו הייתה תקופה קשה. הייתי בדאגה יומיומית לגורל בן זוגי, ששירת תקופה ארוכה כקצין בסיני, ולגורל המדינה. התחלתי להבין את החיים בצורה אחרת בעקבות המלחמה".
היא הפסיקה את הלימודים, התגייסה מחדש ושירתה כקצינה בחיל הרפואה, שם עבדה עם פצועים ומשפחות. "בתקופה זו התוודעתי לראשונה לפוסט טראומה", היא נזכרת.
בתום המלחמה נישאה ולמדה לתואר ראשון בארכיאולוגיה. "לעולם הטיפול חזרתי לאחר שהוריי נפטרו", היא מספרת. "למדתי לתואר שני בטיפול באמנויות, במקביל התחלתי לעבוד במרכזי שיקום עם מטופלים, שסבלו מפוסט טראומה. תמיד הייתי רגישה לנושאים של אובדן ואבל, ולמחירים הרגשיים שאנשים משלמים בגלל מה שקורה במדינה. אלו סללו את דרכי לנט"ל".
דור שני ושלישי לפוסט טראומה
הפרק הראשון בסיפור של נט"ל (עמותה עבור נפגעי טראומה על רקע לאומי) החל ב-1997, אז פגשה רקנאטי את המדריך שלה בהתמחותה כמטפלת באמנויות, ד"ר יוסי הדר. הדר, ששירת במהלך מלחמת יום כיפור כרופא ברמת הגולן וניהל את המרפאה הצבאית במחנה נפח, הצליח להינצל מנפילה בשבי הסורי, אולם האירוע הקשה נתן בו את אותותיו והוא לקה במה שיכונה לימים פוסט טראומה. בעקבות זאת החליט הדר להתמחות בפסיכיאטריה, עם התמקדות בטראומה ובפוסט טראומה. "החלום של יוסי היה להקים עמותה שתטפל בנפגעים על רקע ביטחוני", מספרת רקנאטי. "כשיוסי הציע לי להצטרף כמייסדת-שותפה הייתה במדינה אווירה של שינוי וציפייה למזרח תיכון חדש, ציפו לימים של שקט, ולכן אמרנו לעצמנו שזה זמן טוב לטפל בפצעי העבר. שיפצתי את הבית של אמי ברחוב השומר 5 בתל אביב, וביולי 1998 נחנכה העמותה, עם יחידה קלינית וקו סיוע טלפוני במודל שפותח בעמותה. לצערי, בשבוע שבו פתחנו את הבית יוסי הרגיש רע, והתברר שהוא חולה כבר זמן מה בלוקמיה. שבועיים לאחר מכן הוא נפטר. מצאתי את עצמי לבד, המומה וכואבת, בלי לדעת מה לעשות עכשיו. לאחר מחשבה נוספת הבנתי שאסור לי לוותר, כי נט"ל הייתה הביטוי החזק ביותר לרצון שלי לעשות משהו למען העם הזה והארץ הזו, והבנתי שהמטרה והחזון של יוסי הפכו למשימת חיי".
בינואר 1999 עשתה רקנאטי את הצעד הראשון בהחלטתה לא לוותר על החזון, כשצירפה את ד"ר איתמר ברנע כפסיכולוג הראשי של נט"ל. ברנע, אל"מ במילואים שכטייס קרב נפל בשבי הסורי במלחמת יום כיפורים, היה ידוע כמי שגיבש טיפול פורץ דרך בטראומה ובפוסט טראומה, והוא הספיק לטפל גם בנפגעי טבח 7 באוקטובר. "לצערי, איתמר נפטר באופן פתאומי ב-2024. אין לי ספק לגבי ההשפעה הקשה שהייתה לאירועים הנוראים של השבת השחורה על המלחמה על חייו".
בנט"ל מתמקדים במה שמוגדר "פציעה שקופה", מושג שהוא מציאות קשה עבור הסובלים ממנה. עד כמה הובלתם לשינוי בתפיסה הזו?
"נכון. לסבול מטראומה או פוסט טראומה זה לחיות עם הפציעה לבד. אף אחד לא רואה ולא יכול להרגיש את שמתחולל בנפשך, שנשאר איתך לאורך החיים. כשהקמנו את נט"ל, המטרה שלי הייתה לתת הכרה ציבורית לנושא. המדינה אז עדיין לא הייתה ערוכה לזה, לקח לה ולציבור זמן רב יותר להכיר בנפגעי טראומה מאשר להכיר בניצולי שואה. מטופלים שאלו איך יוכיחו למשרד הביטחון שהם פגועים כשלא רואים על הגוף שלהם דבר? אמנם חלקם קיבלו הכרה, אבל רובם לא רצו לדבר על זה, וכעסו על המשפחות שלהם אם דיברו על זה. הילדים שלהם גדלו כמו דור שני ושלישי לשואה, בפוסט טראומה משנית".
יש לך הסבר להסתרה ולבושה הזו?
"המדינה שלנו, שהחלה את דרכה לאחר השואה, ניסתה להצניע ולהדחיק את החולשות, להימנע מלתת להן ביטוי. רצינו להיות יהודים מסוג חדש, עם עמוד שדרה ויכולת להילחם, וחלק מזה היה כרוך בהסתרה של חולשה ושל סבל. וכמובן, הודאה בתופעות ובביטויים של טראומה נתפסה כחולשה, לכן, בשנים הראשונות של המדינה היו שכינו את הנפגעים בשמות גנאי כמו דגנרט, חלש, פחדן, ארטיסט, מה שכמובן לא תרם לבקשות העזרה. נפגעי הטראומה חיו עם הכאב והסיוטים, ואם הם היו מתחילים לעבוד, במשרד הביטחון כבר לא רצו להתייחס אליהם. לצערי, המציאות הזו משתנה לאט מדי".
הקמת את נט"ל ב-1998, כשמאחורינו מלחמות ששת הימים, יום כיפור ושל"ג וגלי פיגועים. מתי השתנה היחס כלפי הפצועים השקופים?
"עד מלחמת שלום הגליל חיינו במדינה שכביכול לא הייתה בטראומה. של"ג הייתה המלחמה שחשפה את נפגעי יום כיפור, שחזרו להילחם במילואים והמשיכו להכחיש שהם סובלים למרות הטראומות שפגעו ביכולותיהם. העניין הוא שכוחם לא תמיד עמד בהכחשה הזו, וחלקם הפכו לנכי פוסט טראומה. גם אז, לקח זמן עד שמשרד הביטחון הכיר בהם, ורק אחרי שעברו ייסורים רבים כדי להוכיח שהם זקוקים לעזרה. רבים סבלו מקשיים משפחתיים ולא מעט מהם התגרשו, והיו סיפורים רבים על נפגעים שלא יכלו לחזור למעגל העבודה ונשארו בשולי החברה. לצערנו, היו גם מקרי אובדנות. המלחמה הזו אמנם חשפה את פגועי הטראומה, אבל עד היום המושג 'פצועים שקופים' עדיין תופס, וחזק".
ואז מגיע 7 באוקטובר, עם מלחמה ארוכה שגורמת למצוקות נפשיות קשות בקרב עשרות אלפי אנשים.
"מלחמת חרבות ברזל התאפיינה באכזריות חסרת תקדים, בהיקף פגיעה ובהשלכות מרחיקות לכת על החברה הישראלית. באופן טבעי, היא הגדילה את מספר הפונים לנט"ל. על פי נתונים, כ-20% ישראלים מתמודדים עם תסמינים פוסט טראומטיים, ובהם לוחמים שחוזרים הביתה ולא ישנים בלילה, נפגעי טרור שחיים בפחד תמידי, הורים שמתקשים להעניק תחושת ביטחון לילדיהם - וגם הדור הצעיר מגלה תסמינים פוסט טראומטיים. עד היום העניקה העמותה סיוע לכ-545 אלף אזרחים וחיילים משוחררים, נפגעי כוחות ההצלה ועוד. זה אומר טיפולים פרטניים וקבוצתיים לצד סדנאות ייעודיות ופעילויות מיוחדות, כדי להחזירם למסלול החיים. אנשי המקצוע מעניקים מענה הוליסטי ברמת הפרט, המשפחה, הקהילה. יש יחידות בנט"ל שגדלו ב-800%, יש ב-300%, כל תקציב ההוצאות גדל פי שלושה למול התקציב של לפני המלחמה".
בואי נדבר על התקציבים ועל העלויות של הטיפולים שאתם מגישים.
"אם ב-2021 היה לנו תקציב של 20 מיליון שקל, היום הוא עומד על יותר מ-70 מיליון שקל לשנה, עם כ-640 מטפלים וכ-2,800 מטופלים בשבוע ביחידה הקלינית. כולם, כולל בני המשפחה, מקבלים את הטיפול ללא עלות או בעלות סמלית של דמי רצינות. באימון התעסוקתי היו 80 מלווים, ומתחילת המלחמה עד סוף 2025 אנחנו עם 1,200 מלווים. היום אנחנו מטפלים ב-270 הלומי קרב, לפני המלחמה טיפלנו ב-80. אין כמעט משפחה או ארגון בארץ שאין בו נפגעי טראומה. מדובר בגידול של מאות אחוזים, המספרים ממשיכים לעלות".
התקציב של הממשלה והגישה של משרד הביטחון לפצועים השקופים השתנו?
"58% מהתקציב של נט"ל השנה התקבל באמצעות תרומות, 24% מהממשלה ועוד 18% ממכירת שירותים. אני רוצה להיות ישרה ואמינה. הרבה שנים המדינה לא עשתה מספיק, ממש נמנעה מלעשות ונתנה לפילנתרופיה לעבוד במקומה. אבל יש מצבים שהמדינה לא יכולה עוד להתעלם, ונראה לי שהגענו לנקודה הזו. כשהתחילה המלחמה הנוראה הזו מצאנו את עצמנו במדינה שאינה מתפקדת, ולקח שנה עד שהגופים התחילו להיכנס לפעילות. ב-25 מתוך 27 שנות קיומה של נט"ל לא קיבלנו תקציבים מהממשלה, רק פרוטות. עכשיו נט"ל מקבלת, כי אנחנו עושים עבודה חשובה עבור המדינה, ולמעשה הפכנו סוג של ספק של הממשלה".
"גם היום", היא מוסיפה, "הממשלה מעניקה רק 24% מהתקציב, ועדיין יש מה לעשות, לא רק מבחינת התקציב אלא גם בהתייחסות. הפצועים השקופים נאלצים לעמוד בפני בירוקרטיה בלתי נגמרת, בלי שיש להם כוחות לעמוד בדרישות האינסופיות של הטופסולוגיה. צריך להבין - רוב המטופלים בנט"ל, כולל חיילים ושורדי הנובה והעוטף ואנשי כוחות ההצלה, אינם רוצים הכרה ו-60% מהם חוזרים לשרת במילואים. כל אחד כזה שאנחנו עוזרים לו אינו מחפש ליפול על המדינה, אלא רק רוצה לחזור לעצמו ולעבודה, כי אין שיקום בלי עבודה. אנחנו מלווים פוסט טראומטיים צעירים במטרה להחזיר אותם למעגל הלימודים והעבודה. סיוע מהמדינה יעזור לטפל בעוד פגועים, שיסירו את מחסום הבושה ויידעו שיש להם לאן לפנות".
פוסט טראומה מיוחסת בדרך כלל בעיקר לגברים. מה עם נשים?
"יש לא מעט נשים שסובלות מטראומה ופוסט טראומה. בתקופות הפיגועים ובשנות האינתיפאדה הראשונה והשנייה החלו פניות של נשים לקו הבטוח. הסימפטומים והטיפול זהים, אבל עדיין מספר הגברים הפונים גדול משל הנשים, כי הן מנסות להתמודד עם הסימפטומים והכאב לבדן. על פי רוב, נשים יפנו על רקע טרור ופחות על רקע טראומה צבאית, בין היתר כי רק לאחרונה יחסית הן החלו לשרת בחילות קרביים ובתפקידים שנחשבו גבריים. הן נמנעות לעיתים לפנות מחשש שיגידו להן שהן אלה שביקשו להיות ביחידות קרביות, ועכשיו הן מתלוננות על המחיר. אני מקווה שגם זה ישתנה. יש הרבה נשים שסובלות וזקוקות לטיפול ולתמיכה".
בסוף השבוע הנוכחי אפשר יהיה למצוא את רקנאטי מסיירת בין הקומות בבניין ההנהלה של בנק הפועלים בתל אביב, שבהן יוצגו ויוצעו למכירה כ-650 עבודות של אמנים מובילים בישראל, בצד עבודות של אמנים בתחילת דרכם. השנה תוקדש התערוכה, בחסות הבנק, לנפגעי טראומה ממלחמה וטרור, ובפרט לנפגעים מאירועי 7 באוקטובר. 75% מההכנסות מהתערוכה יועברו לנט"ל, והאמנים יקבלו 25%. "כמי שמאוד אוהבת אמנות ותמיכה באמנים צעירים, הגעתי לתערוכה בכל שנה, מאז החל המיזם הזה לפני 26 שנה. על קירות ביתי תלויים ציורים שנרכשו שם בשנים שעברו. אני שמחה שנזכה השנה ליהנות מהתרומה של הבנק ומודה להם על כך. עבורי, ההירתמות של גופים כמו בנק הפועלים היא חלק מחינוך שוק והעלאת המודעות והסרת חסמים בנושא המורכב של טראומה ופוסט טראומה".
ב-27 השנים שחלפו מאז הוקמה נט"ל והחלה לתת את שירותיה בבניין הקטן, הכל התרחב: מספר המטופלים גדל משנה לשנה, כך גם התקציב, ועימם הדרישה הטבעית במעבר למקום גדול יותר. ב-2006 עברה העמותה לבניין באבן גבירול בתל אביב. "עברנו לשם לאחר שנים של פיגועים ואירועים קשים בכל הארץ, דור שלם שגדל עם פוסט טראומה", היא מספרת. "בשנים אלו נט"ל ביססה את עצמה ואת מעמדה מבחינה חברתית-מקצועית. שינינו את היחס לפוסט טראומה, ואנשים התחילו להסכים לדבר ולהתראיין כדי שגם חבריהם יסכימו לדבר ולקבל טיפול. נט"ל גם הפכה לגוף ידע בתחום".
לפני כחמש שנים נדדה העמותה פעם נוספת, לבניין רחב ידיים בצפון תל אביב, עם שטחים נרחבים שמשמשים את מטרותיה.
מה הלאה? תעברו בהמשך למקום עוד יותר גדול, או שאת מקווה שדווקא יהיה פחות ופחות צורך בכם?
"זה החלום", היא מחייכת. "שיגיע רגע ונסגור את הדלת, ולא יהיו יותר נפגעי טראומה בישראל. ככל הנראה, זה לא יגיע. זה כמו שכשתינוק נולד בישראל, אומרים שכשהוא יגדל, כבר לא יהיה צורך בצבא. הייתי מעדיפה שנהיה מובטלים, שלא תהיה לנו עבודה, אבל המציאות מראה לנו בכל פעם שיש עוד ועוד. זה נורא ועצוב, אבל כל עוד יש צורך, נט"ל תמשיך לפעול למען המספר העצום של נפגעי טראומה, להסרת החסמים ולהעלאת המודעות לתופעת הטראומה והפוסט טראומה, להקניית כלים לתמיכה בנפגעים לצורך חיזוקם, לצד קידום מדיניות של הכרה בתחום. גם אם לא יהיו עוד מלחמות, נותרו המון אנשים שזקוקים לעזרה, כי אנחנו חיים במדינה של מתח ולחץ, ולא רק בגלל הצבא. את יודעת", היא מישירה מבט. "היום נט"ל כבר פועלת בזכות עצמה. גם כשלא אהיה, נט"ל תמשיך ויהיו אנשים שיעבדו, זה נותן לי שקט נפשי. אני יודעת שיש המשך למה שעשיתי במשך 30 שנה, לתת לעוד ועוד אנשים את היכולת להשתלט על מעגל החיים והעבודה, המשפחה והקהילה. אין מופלא מזה".
