השנה החולפת נצרבה בתודעה הישראלית כנקודת מפנה טראומטית. החל משבת השחורה של שבעה באוקטובר 2023, הועמק המשבר בענפים רבים, ובראשם ענף הבנייה. עם עצירת כניסתם של עובדים פלסטינים, דממו אלפי אתרי בנייה, הליכי פיתוח נעצרו, והמשק כולו עמד בפני קיפאון. לתוך המציאות הזו, היישר למוקד הסערה, נכנסה רותם דוד עטרי, שמונתה למנכ"לית חברת "דרך חדשה עובדים זרים לבניין בע"מ", שהוקמה באותם ימים ממש כדי להושיע את הענף. "בתוך שנה גייסתי 300 עובדים זרים ממדינות שונות, והיעד שלנו לשנה הקרובה הוא גיוס של 400 עובדים נוספים. אנחנו יכולים להפוך לדובאי של המזרח התיכון, מדינה שמעסיקה כמות גדולה של עובדים זרים, ורואים כמה היא עשירה. לדעתי, ישראל נמצאת בכיוון הזה", היא אומרת.
רותם, בעלת תואר ראשון במשפטים וניהול משאבי אנוש, מצאה את עצמה במסלול מקצועי אחר מזה שתכננה. תשע שנות קבע בתפקידי שלישות בצה"ל עם לוחמי גבעתי ומרכז ההובלה, הובילו אותה להבנה ש"הלב שלי לא במערכת המשפט", כדבריה. היא חזרה לתחום משאבי האנוש והצטרפה לקבוצת דרך חדשה, שם צמחה ממרכז הגיוס ועד לתפקיד מנהלת משאבי אנוש. המינוי למנכ"לית, שהגיע בשנה האחרונה, הוא שיאו של עשור שבו הפכה את "הבלתי אפשרי" לאפשרי. "השבעה באוקטובר שינה את כללי המשחק", משחזרת רותם. "קמנו למציאות של בגידה קשה באמון. הבנו שעובדים פלסטינים זה לא דבר שיכול לקרות עכשיו, וצריך לחשוב מה עושים במקום".
ההבנה הזו, הובילה אותה למהלך שהפך אותה לאחת הדמויות המרכזיות בענף. בעקבות קול קורא של רשות האוכלוסין, התמודדה קבוצת "דרך חדשה" וקיבלה את הזכות לפתוח חברה חדשה: "דרך חדשה עובדים זרים לבניין בע"מ", שתביא לישראל עובדים ממדינות כמו הודו, סרי לנקה ומדינות נוספות. עם הזכייה במכרז, הוצע תפקיד המנכ"לית לרותם, שכבר הוכיחה את עצמה כביצועיסטית. "אני אוהבת אתגרים. נכנסתי ישר לתוך המים הסוערים ללא חפיפה, ולא היה רגע לנוח. למזלי, הבוס המדהים שלי, רן עובדיה, האמין בי ונתן לי ‘בעיטה בטוסיק’. הוא אמר לי שיש לי את היכולות ושהוא מאמין בי, הגב שלו עזר לי להתמודד עם הרמות גבה מצד אנשים שלא הכירו או לא האמינו שאישה יכולה לנהל את המערך הזה ועם הצורך להיות חדשני".
"אני בן אדם של אנשים, ותחום משאבי האנוש נוגע באנשים. אני מכירה את כל השטח, את הקשיים של הגיוס כבר קרוב לעשור, ולכן אני מבינה את התמונה במלואה. אני מאמינה שאין דבר כזה ‘אי אפשר’, ושתמיד צריך למצוא את הדרכים לפתור כל בעיה וכך פעלתי".
אישה בעולם של קבלנים
היא נשואה, אמא לשלושה בנים קטנים, ומתגוררת בחריש. משלבת בין הקריירה התובענית לחיים האישיים, שבהם היא מתמודדת גם עם הלם הקרב של אבי ילדיה. "חייבים למצוא את האיזון", היא אומרת. "יש לי משפחה אחת בבית, והעבודה זו המשפחה השנייה. זו עבודה קשה, לוח הזמנים שלי אינטנסיבי ומשתנה. אין לי תוכנית סדורה, אבל יש לי הרבה עזרה מהמשפחות ובעל תומך בהצלחה שלי".
ענף הבנייה הוא עדיין ברובו המוחלט עולם של גברים: קבלנים, עובדי כפיים ומנהלים. רותם היא בין הנשים היחידות הממנכ"לות תאגיד עובדים זרים לבניין. המפגש שלה עם המנטליות והתרבות הגברית, הצריך ממנה לא מעט אנרגיות חדשות. "בהתחלה היו הרמות גבה, כי זו התעסקות יומיומית מול קבלני בנייה ועובדים, והייתה לא מעט חשדנות כלפי. אבל בגלל שאני אדם שיודע לעמוד על שלו, ומכירה את העבודה, ידעתי להביא את הערך שלי. עם הזמן, כשראו שאני מקצועית ואני יודעת על מה אני מדברת, הגיעה גם ההערכה והכבוד. היום כבר אין סימני שאלה לגבי".
מה המשאבים שאישה זקוקה להם כדי להצליח בעולם תובעני של קריירה?
"אנשים, אנשים ועוד פעם אנשים. ההצלחה שלי כמנהלת נובעת מכוח האדם שאני בונה סביבי. מנהל טוב בונה אנשים, ואנשים בונים הצלחות - זה המוטו שלי. זה מתחיל מהבוס שקידם אותי ועד העובדים שאני מקדמת, וכמובן מי האנשים שעוטפים אותי, בבית ובעבודה. אין אפשרות להזיז הרים בלי עזרה מאנשים מסביב. בסוף, זה הכול אנשים, חד משמעית".
מנכ"לית, אמא ואבא
עבודה מול עובדים זרים, שונה לחלוטין מניהול כוח אדם ישראלי. מדובר בטיפול בפרט שאינו נגמר עם סיום יום העבודה, וכולל גם התמודדות עם פערי תרבות גדולים. היא מתקשרת איתם באמצעות גוגל טרנסלייט או מתורגמנים לצורך הדרכות בטיחות וניהול השוטף, לצד שישה אנשי מטה מתווכים. "העבודה עם עובדים זרים דורשת טיפול 24/7. אני צריכה לדאוג לדירות לינה, לביטוחים, לקחת אותם לרופא ולהחזיר. אני לא מעסיקה עובד בצורה רגילה, אלא ממש משמשת לו כ’אמא ואבא’ שלו לכל צורך שמתעורר, בין אם זה נוגע בתחום העבודה או בחייו האישיים. לפעמים, אני מרגישה שמגיע לי נקודות זיכוי כי אני אמא, פסיכולוגית ובוסית", היא אומרת בהומור.
מהו הקושי הגדול ביותר בניהול של עובדים ממדינות רחוקות?
"להבין את התרבות שלהם, וללמד אותם מהי התרבות הישראלית. מדובר באתגר עצום כי פערי התרבות משמעותיים מאוד. לדוגמא, במלחמה עם איראן, ביום של המתקפה, קיבלתי טלפון מקבלן שהעובדים לא הגיעו אליו. הסתבר שהם נשארו בממ"ד קרוב לחמש שעות! הם הכירו רק את האזעקה שמכניסה, ולא ידעו שיש אזעקה שמודיעה על יציאה. פערי תרבות וחוסר הבנה כאלה דורשים הסברים איך מתנהלים בישראל".
לצד הגיוס, היא גם נלחמת על תדמית התחום שיש הרואים בו כ"סחר עבדים" מודרני. "זה ממש לא נכון", היא קובעת. "מעבר לשכר שהעובד מקבל, יש אגרות שמשולמות למדינה, דיור, ביטוח, ציוד חובה וליווי צמוד. עובד מהודו שמרוויח בארצו בסביבות 200 דולר, מגיע בישראל למשכורת של 2,000-2,500 דולר רק כשכר חודשי, ובנוסף, יש להעסקת עובדים זרים עלויות גבוהות מאוד".
למרות המאמץ הרב לצמצם פערים, שוק הבנייה הישראלי עדיין סובל ממחסור של כ-50,000 עובדים. רותם, שבוחרת את העובדים ב"פינצטה", טסה לחו"ל לבחון אותם רקע מקצועי, אישי ורפואי. לדבריה, עתיד הבנייה של ישראל יובטח באמצעות כוח אדם זר. "עובדים זרים הם לא רק בבנייה. ענפי המלונאות, המוסכים, המסחר והתעשייה מביאים כולם עובדים זרים. כל שורת גיוס כוח אדם לעבודות כפיים ועבודות קשות שקשה לגייס בשוק הישראלי, ניתן להשלים אותן באמצעות עובדים זרים".
