מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת שדה, מרמת גן.
בצילום: נועה (50), אופיר (53), זהר (20), שירה (17)
הדירה: 5 חדרים, משופצת. נרכשה לפני 4 שנים ב-2.5 מיליון שקל. נועה: "כל התמונות על הקירות הן של ת"א - זו הערגה שלי לעיר שגרנו בה המון שנים בשכירות בדירה של אח שלי. זה היה לגמרי בית, אבל עזבנו למען החינוך של הבנות. רצינו חינוך אנתרופוסופי ובתיכון היה כזה רק בר"ג - בית ספר זומר".
אנתרופוסופי? נועה: "זה התחיל ביסודי, היינו מהמקימים של 'בית חינוך אביב', שהיה בית הספר האנתרופוסופי הראשון של ת"א". אופיר: "לא רצינו לצאת מהעיר והייתה לנו תחושה שזה פשוט להקים בית ספר. זה היה מאוד נאיבי ורעיון קצת טיפשי". נועה: "יצרנו קהילה של הורים עם ערבות הדדית, אבל הורות גם מייצרת המון רגש ודינמיקה אינסופית בין האנשים והייתה בירוקרטיה קשה כי ראש העיר התנגד". אופיר: "עשינו את זה כמו חומה ומגדל. מצאנו מבנה ברחוב סלמה והקמנו מיד כיתה ושלושה גנים. סביב הדבר הזה יש בעיות כלכליות וצריך להשיג מורים ויש משברים. נשאבנו לזה". זהר: "אני הייתי בטוחה שככה זה עובד ושההורים עושים את המסגרות לילדים. כשרציתי חוג בלט אמרתי לאמא 'תקימי לי חוג'".
ר"ג? שירה: "ההורים טיפונת בהכחשה. הם אומרים 'אנחנו תל-אביבים שגרים בר"ג'". אופיר: "האמת היא שאנחנו פחות מעשר דקות הליכה מהרכבת הקלה וזה פשוט. 15 דקות אני במרכז העיר אז זה לא נורא. אני אוהב את הדירה, ושיפצתי אותה ממש בידיים יחד עם עוד פועל. זה יותר הוא והשתדלתי לא להפריע". פ
מה עושים? אופיר: "יש לי את 'סטודיו נעים' בר"ג - יוגה ופילאטיס, חדר כושר, מחול ובלט. היה נדרש פה באזור מרחב של וולנס. הקים את הסטודיו חבר בת"א לפני 20 שנה. הוא הציע לי אז להצטרף כשותף כי אני כבר עשור שלישי מתרגל יוגה, אבל אז הקמתי את בית הספר של הבנות ולא היה לי זמן, אז הוא פתח לבד. כל השנים עסקתי ביזמות של כל מיני דברים ולפני 4 שנים החלטתי לעזוב הכל ולפתוח את הסטודיו". זהר: "כשהיינו קטנות לא ידענו מה העבודה של אבא וכשהיו שואלים אותנו היינו אומרות 'אבא שלנו מגשים חלומות'". אופיר: "לא כל הדברים שעשיתי הצליחו. התעסקתי עם אופנה באיטליה, נדל"ן, והיו גם עסקים בתחום המזון וקוסמטיקה. עשיתי הכל. לפני הייתי 7 שנים בהייטק ואז כשזהר נולדה הפכתי ליזם".
למה עזבת את ההייטק? אופיר: "לא רציתי למות פחדן. הייתי בכלוב זהב ויכולתי מזמן להיות בפנסיה והרגשתי שאני נשאר כי יש משכורת טובה ורכב והכל ידוע, אבל לא יכולתי לא לנסות ולהעז. פחדתי מהרגע שבערוב ימי אני ארגיש שמַתִּי פחדן ולא הייתי מוכן לוותר על זה. זה אומץ או פחד או אולי שניהם". נועה: "הראש שלו מתפוצץ מרעיונות. הוא בנה מערה על הגג של הבניין. כששיפצנו הוא עלה לשם וראה שני כיסאות ומאפרה. עכשיו יש שם דק, צל, ספות ותאורה ויש מטבח ומקרר, וכל הבניין משתמש בזה. שם הבנות מארחות חברים". אופיר: "בניתי גם מערה אקולוגית מחרסית וקש ושם אני עושה מדיטציה". נועה: "כל אדם צריך מערה".
נועה? "אני מטפלת בתרפיה טרנספרסונלית שזו שיטה שפיתחו מורים הולנדים, זרם של פסיכולוגיה רוחנית. עבודה פרקטית שבה חוזרים אחורה אל מקורות הבעיות. זו הדרך שבה נרפאתי ומאז אני מעבירה אותה הלאה. ובשנה האחרונה אני מתהדרת גם בתואר סופרת".
נרפאתי? נועה: "בספר שקוראים לו 'תגידי', שהוא רומן אוטוביוגרפי שיצא לפני פחות משנה, אני מתארת את תהליך הריפוי מטראומת ילדות של פגיעה מינית ממושכת. סיפרתי על זה בפעם הראשונה רק בגיל 26 לאופיר ולהורים שלי והייתה מעורבת גם משטרה ומשפט. דוד שלי ישב בכלא הרבה שנים. לקראת היציאה של הספר סיפרתי גם לבנות. מאמינה שלספר יש שליחות בעולם. התגובות מרגשות. גם גברים וגם נשים שכותבים שמצאו את עצמם בספר או שמבינים טוב יותר מה עובר על נפגעים או אנשים שהחליטו לספר על פגיעות בעקבות הקריאה. מה שקורה לקורבנות זה שהם מרגישים אשמה ובושה שהיא לא שלהם בכלל. לי היה מזל כי ההורים תמכו בי בכל דרך". אופיר: "ריפוי זה תהליך אינסופי. היא תהיה בתהליך כל חייה כי כל הזמן יש טריגרים".
סופרת? נועה: "אני מגשימה את החלום שלי והשנה חתמתי לראשונה על ספרים שלי בשבוע הספר. אולי אכתוב פרוזה ויש לי גם תוכנית לכתוב ספר הדרכה על פגיעה מינית".
מצב כלכלי? אופיר: "בתקופות אחרות אולי הייתה תשובה אחרת אבל עכשיו בסדר".
הבילוי שלכם? זהר: "שישי בים בחוף הקבוע בת"א". אופיר: "ואחרי זה פיצה בתדר - זה עובד טוב". נועה: "היו לנו שנים בלייניות של מועדונים אבל זה עבר. אוכל זה גם בילוי משמעותי שלנו. אני מאוד פודית ובעבר הייתי מלהקת קולינרית במאסטר שף". אופיר: "לנועה יש תשוקה מאוד גדולה לאוכל ואנחנו נהנים מזה".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
