לפני כחודשיים הגיעו כמה עשרות אנשים לבית ילדותה של עופרה כהן, מטפלת במוזיקה, בכפר סבא, להרמת כוסית לקראת השנה החדשה. במרכז הערב הייתה הופעה של להקת "השווים", שמורכבת מצעירים מוכשרים עם צרכים מיוחדים. לכאורה, אירוע יוצא דופן, אבל לא בבית ספרה של כהן, שמקדישה את זמנה, פועלה ונשמתה למען המטרה: שילובם של הצעירים עם הצרכים המיוחדים בחברה הרגילה.
כהן גדלה בבית שבו כל אחד מילדי המשפחה, כולל אותה כמובן, קיבל חינוך מוזיקלי בקונסרבטוריון המקומי משחר ילדותו. עם סיום לימודיה החלה לעבוד כמורה למוזיקה בבית ספר יסודי בכפר סבא, לאחר מכן שימשה במשך 11 שנה כמדריכה ארצית למוזיקה בבתי ספר. "ואז חלה התפנית", היא אומרת וחוזרת לאחור 24 שנים. "ילדתי את בני השלישי, ניב, לאחר הרבה שנים של טיפולים ולידה טראומתית. מהרגע הראשון הבנתי, שמשהו לא תקין. ידעתי שלא הגיע חמצן למוח במשך כמה דקות, לא מעבר לכך. שני רופאי ילדים אמרו לנו שהכול בסדר, אבל כאם לשני ילדים גדולים יותר ידעתי איך זה צריך להיראות, ומשהו באינטואיציות וברגש האימהי שלי אמר לי, שלא, זה לא בסדר. כשניב היה בן כמה חודשים, הגענו לפיזיותרפיסטית, שאמרה לנו בפעם הראשונה את המילה "היפוטוניה" (מתח שרירים נמוך), מה שנפל עלינו כרעם ביום בהיר".
"פרויקט חיי קרם עור וגידים"
כהן נכנסה לסיפור בכל כוחה. למדה בווינגייט התפתחות מוטורית, שאבה כל פיסת מידע, כשבכל הטיפולים שעבר בנה שילבה מוזיקה. "ברגע שניב היה שומע מוזיקה, הוא היה מפסיק לבכות, משחרר". המאמץ הוכיח את עצמו, ובגיל שלוש ניב החל ללכת. "זה היה הרגע המכונן שבו נדרתי, שמפה אני פונה לסייע לאחרים", היא מספרת, ובגאווה בלתי מוסתרת מוסיפה, שניב היום הוא סטודנט שנה שנייה למדעי המוח, קוגניציה ופסיכולוגיה באוניברסיטת באר שבע.
ציון דרך מרכזי בהגשמת המטרה אירע לפני כתשע שנים, כשהייתה בטיול מאורגן בקרואטיה עם בעלה. "לטיול הגיעה משפחה עם שלושה ילדים, כולם עם צרכים מיוחדים. ראיתי שמתייחסים אליהם בחוסר סובלנות. ביקשתי מהמדריך לספר לקבוצה מה אני עושה, ואמרתי שיש לי חלום, להפיק קליפ בהשתתפות נערים עם צרכים מיוחדים, אבל כזה שיראו את העיניים שלהם, שהם לא יהיו מטושטשים, כדי שהחברה הישראלית תראה ותבין את הנערים האלו. אמרתי שאעשה זאת בהתנדבות, וכל מה שאני צריכה בשביל זה אלו 30 אלף שקל עבור הצלם ועורך הווידאו. פתאום קם אדם, שישב בסוף האוטובוס, ואמר שייתן את הכסף. הוא היה בכיר במשרד הרווחה. חזרנו ביום חמישי, וביום שישי קיבלתי את האישור להתחיל עם הקליפ. פרויקט חיי קרם עור וגידים".
מאז, מעל 20 שנה, נמצאת כהן במסע הבלתי נלאה שלה למען שילוב צעירים עם מוגבלויות, באמצעות המוזיקה, בחברה הרגילה. "אני מסרבת להשתמש במונח: 'צעירים בעלי מוגבלויות'", היא מדגישה. בתחילת הדרך עבדה במועדונים ובמרכזים שונים להורות. בהמשך החלה לבנות תוכניות ייעודיות לארגונים שונים, שמטפלים בצעירים עם מוגבלויות, ונכון להיום כהן משלבת את הנערות והנערים בהופעות בארץ ובחו"ל. מלחינים ויוצרים מחוברים ומסייעים לה, אחד מהם הוא היוצר קובי אושרת, שכהן לא מוצאת מילים להודות לו על תרומתו למיזם. במקביל מנהל הקונסרבטוריון בכפר סבא היה הראשון שהרים את הכפפה ואיפשר לכהן לפתוח חוג מוזיקה ייעודי. "התחלנו עם ארבעה, והיום יש חמישים", היא מספרת בגאווה. "זו הייתה סגירת מעגל, מבחינתי. זה המקום שבו אני למדתי מוזיקה וגם המקום הראשון שבו התחלתי להעביר את החוגים לנערים האלו".
כיום יותר ויותר מרכזי מוזיקה מאמצים את המודל של כהן, מספר הילדים גדל ואיתו מספר האומנים והמתנדבים. בבית שלנו, בכל מקום, תלוי המשפט: 'אין דבר שאינו אפשרי'. זו שליחות חיי".
צריך הרבה תעצומות נפש בשביל עבודה כזו.
"נכון", היא מחייכת. "אני משלבת קשיחות ואסרטיביות עם חמלה והמון אהבה, כי זו הדרך להגיע אליהם ולעשות אותם מקצועיים ומקצוענים".
מה הלאה?
"החלום שלי הוא להקים מרכז יום תעסוקתי־אומנותי בכל מקום בארץ. שבכל קונסרבטוריון יהיו הרכבים כאלו, 'הכלה למעשה', 365 יום בשנה. שכל אחד מהצעירים האלו, עם המוגבלות שלו, יוכל לקבל מענה. אין סיפוק ואושר גדול מאשר לראות את הצעירים ואת הוריהם מחייכים".
