מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם, משפחת רינגל מרמתֿ גן.
בצילום: יעל (43), דייגו (42), איוונה־שרה (8), עדן־רות (4) והכלבה בבה.
על הספה - משפחת רינגל מרמת גן (אסי חיים)
הדירה: 3 חדרים בשכירות. משלמים 5,000 שקל. מתחילת המלחמה עברו להתגורר במקלט ציבורי בעיר.
מקלט? יעל: ״במלחמה הקודמת עם איראן הבניין שלנו נפגע קשה מההדף. היינו במקלט אבל הוא לא תקני כי אין לו דלת ועפנו באוויר. היה בלאגן גדול. כשיצאנו החוצה ראינו שהבית נפגע קשה והבנות התחילו לבכות שלא נשאר לנו כלום. שם התחילה המלחמה מבחינתנו. כשיש אזעקות והתראות אתה ממשיך בשגרה עד שזה מגיע אליך והכל משתנה. התחילו חרדות לי ולבנות". דייגו: ״באזעקות היא הייתה רועדת ואי אפשר היה לעצור את זה. אז לפני המלחמה הזו היא אמרה שאם זה שוב קורה אנחנו לא נשארים בבית. גם אין לנו כמעט משפחה פה, שנינו עולים חדשים״.
איך הכרתם? יעל: ״אני נולדתי באורוגוואי. אבא שלי ישראלי וכשההורים שלי נפרדו הוא חזר לישראל. כל החיים למדתי בבית ספר יהודי ובגיל 18 עליתי לבד מתוך ציונות״. דייגו: ״אני הגעתי כמתנדב לקיבוץ. שבועיים אחרי שהגעתי התחילה מלחמה אבל לא רציתי לעזוב. אחרי הקיבוץ ראיתי את יעל פעם ראשונה במסיבת סלסה, אבל כולם רצו לרקוד איתה ולא היה לי סיכוי. אחרי כמה שנים ראיתי אותה שוב והפעם התחלתי איתה״. יעל: ״נסענו יחד לקונגרס הסלסה באילת. שנינו אוהבים לרקוד״.
סלסה? יעל: ״זו אהבה. הייתה תקופה של שנתיים שגרתי באילת ושיחקתי במופע וואוו לטינו במלונות של ישרוטל. זו הייתה תקופה מטורפת. היינו מופיעים כל יום חוץ מראשון, אז במוצאי שבת הייתי לוקחת אוטובוס לתל-אביב, הולכת לרקוד סלסה במועדון, ולמחרת חוזרת לאילת. אחרי זה הייתה לי להקה ועשינו היפ הופ לטיני. כל שנה היינו מעלים הופעה ומסתובבים איתה בכל הארץ. בתקופה ההיא התחלתי לצאת עם דייגו ומאז אנחנו יחד. אני בוגרת בית צבי ואוהבת כל מה שקשור באמנות, משחק ובמה״.
מה עושה היום? יעל: ״מעבירה חוגים לזומבה ופיטנס לטינו. פה ושם עושה הפעלות לימי הולדת, ומגדלת את הבנות. שיחקתי קצת בתיאטרון באר שבע ומדי פעם יוצא לי לעשות איזה תפקיד קטן בסדרות. לאחרונה הייתי גם בתיאטרון בספרדית, מעלים הצגות לקהל דובר ספרדית בארץ״.
דייגו? ״עשיתי גיור רפורמי ואני אוהב את היהדות. אני ציוני ואוהב את המדינה הזו. כולם שואלים אותי למה אני לא בורח מפה. אני אומר ׳מה פתאום, זו המדינה שלי׳. היום אני מנהל תחזוקה של וילה בהרצליה פיתוח. זה מישהו שיש לו כמה מפעלים ויש לו בית גדול עם עובדים ואני אחראי על העובדים״.
מצב כלכלי? דייגו: ״קשה. יעל כמעט לא עובדת עכשיו וגם אני עובד פחות בגלל המלחמה. אבל לא אכפת לי כסף. מה שחשוב לי זה המשפחה ושהבנות יהיו בסדר".
מלחמה? יעל: ״איך שהתחיל עברנו לגור במקלט של העירייה. זה מרכז נוער ביום יום עם חוגים וסדנאות אז נקי פה ויש מטבח ומקרר, שירותים ומזגנים״. דייגו: ״היא הפכה למנהלת של המקלט. כל מי שצריך משהו פונה ליעל״. יעל: ״חשוב לי שהכל יהיה פה טוב. אם מגיעה משפחה חדשה אני עוזרת להם עם מזרנים וכל מה שצריך. הרבה פעמים שצריך משהו אני כותבת ישירות לראש העיר כרמל שאמה־הכהן והאמת שהוא מיד עונה ועוזר. שולח את הצוותים שלו לדאוג להכל וזה לא מובן מאליו״.
גרים במקלט? יעל: ״אין ברירה אחרת. יש אנשים שמפחדים ואין להם מקלט קרוב ופשוט גרים פה. כל אחד תפס פינה ושם מזרן או אוהל. אני לוקחת את הבנות למקלחת בבית אבל יש כאלה שאפילו את זה לא ואם צריך שוטפים את עצמם בשירותים של הנכים. כל יום אתה מתארגן מחדש, ואני קופצת הביתה בין לבין כדי לעשות כביסה ולהביא דברים". דייגו: ״זה מעייף. כל בוקר אני הולך הביתה להכין ארוחת בוקר שיהיה להן כשיקומו״. יעל: ״הילדים ערים עד מאוחר בלילה ועושים חגיגה אז הם מתעוררים מאוחר״.
יש חוקים? יעל: ״זה כמו משפחה גדולה ואני מנסה שיהיה נעים. אם מישהו הרים קול, וזה קרה, אני ישר מתערבת ומנסה להרגיע. הרבה פעמים רבים על המזגן. זה סיר לחץ וצריך הרבה הבנה והכלה כדי להסתדר ואני כל הזמן מנסה להראות דוגמה לבנות איך מתנהגים ואיך עוזרים אחד לשני במצבים כאלה למרות שקשה. אחד האתגרים זה כשיש אזעקה ופתאום נכנסים המון אנשים מבחוץ למקומות שאנחנו ישנים בהם, מלכלכים או לא מתחשבים. אבל אין מה לעשות וגם איתם אני מנסה לדבר ולבקש יפה שיקחו את הכוסות והזבל איתם ולא יזרקו במקום שאנחנו חיים״.
ילדים? יעל: ״מפעילים אותם כדי שלא יהיו כל הזמן מול המסכים. העברנו להם סדנת חימר, או סדנת צבעי מים. יש לי רמקול ואני עושה להם הפעלות, זומבה או ריקודים. אם שואלים כמה זה קשה מאחד עד עשר אני אומרת עשר, אבל מוצאים את הכוחות כי אין ברירה. אבל האמת שאנחנו עייפים מזה ורוצים שייגמר״.
