מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת רשתי מראש–העין.
בצילום: ליאור (49), מיטל (45), רבקה (23), שרה (22), מיכאל (17), אריאל (9) ואורי (5). מחוץ לתמונה: שאול (19, חייל בנח"ל).
משפחת רשתי (צילום: אסי חיים)
הדירה: 6 חדרים בשכירות בשכונה חדשה של ראש העין. משלמים 7,000 שקל.
איך הכרתם? ליאור: "בשידוך. אני חזרתי בתשובה בגיל 23 אחרי תקופה של חיפושים של משהו שייתן לי ערך לחיים, והגעתי לצפת. זה היה זמן של רוחניות מאוד חזקה. היינו הולכים למקווה בבוקר, נושמים את האוויר ולומדים בשביל הנשמה. ראש הישיבה היה בן דוד של מיטל והוא הציע שנכיר". מיטל: "גדלתי בבית מסורתי בגבעתיים, ובמקום להתגייס לקורס חובשות נכנסתי לסמינר בבני ברק. לאט לאט התחלתי להתחזק, וממש נהייתי חרדית. כשהציעו לי את ליאור הייתי בת 20, והחלטתי שאני מוכנה". ליאור: "גרנו בצפת תשע שנים".
צפת? מיטל: "הרגשתי שהמוסדות בצפת לא מספיק חזקים. רציתי את הדבר האמיתי, את החרדיות החזקה ודחפתי לעבור לבני ברק. הייתי בטוחה שבבני ברק השמש זורחת. רציתי שליאור ילמד בישיבות הליטאיות הרציניות״. ליאור: "מבחינתה בני ברק הייתה המכה של החרדיות". מיטל: "הייתה לי פנטזיה שהילדים יכנסו למוסדות הכי טובים ואנחנו נהיה חלק מהקהילה. לא הבנתי אז שאנחנו תמיד נהיה ה'אורחים' ונצטרך כל הזמן להוכיח את עצמנו".
בני ברק? ליאור: "רציתי שיהיה לה טוב ושהילדים יקבלו את הכי טוב, אבל בדיעבד, המעבר הזה היה ההתחלה של הלחץ הגדול שפירק אותנו". מיטל: "אמרו לי: 'אתם מתחילים עם שני מינוסים – אתם בעלי תשובה ואתם ספרדים'. ניסינו הכל כדי להשתייך וזה לא עזר״. ליאור: "שם הבנו שלא מספיק להיות דתיים. אפילו שינינו את השמות שלנו לחיה ואהרון כדי שזה לא יפריע לילדים להתקבל למסגרות הנחשבות. ניסיתי שנה-שנתיים להיות אהרון, אבל הרגשתי שאני מאבד את הזהות ומקבל בחזרה זלזול. גם הלימוד שם הפך להיות טכני, מאוד רחוק מהרוחניות שהייתה לי בצפת. זה היה קשה מאוד גם כלכלית. חיינו בצמצום נוראי״.
צמצום? מיטל: "אם ליאור היה הולך לעבוד - לא היו מקבלים את הילדים למוסדות אז חיינו על העבודה שלי בהנהלת חשבונות. הגעתי לחרדות קשות. הבנתי שמשהו במסלול לא בסדר – יותר מדי לחץ וציפייה. שאלתי את עצמי איך יכול להיות שאני עושה כל מה שצריך, לפי החוקים ומה שאלוהים רוצה, והמציאות שלי הפוכה לגמרי, אני לא מאושרת. תוך כדי הכל, גם כחרדית, לא ויתרתי על ההתפתחות האישית. נלחמתי לשמור על הבית, לשמור על אהבה עם הילדים, לשמור על הזוגיות. ואז הגעתי ליום הולדת של חברה, והייתה מישהי שפותחת בקלפים. לא ידעתי שקיים דבר כזה. הייתי בשוק כשהיא תיארה לי את כל המצב שלי. פה התחלתי לקבל עזרה. ללכת למטפלות בחוץ למרות שרבנים אמרו לי שזה עבודה זרה. אבל הרגשתי שאני מאבדת את עצמי. ואז קראתי את הספר ׳מתה להיות אני׳ של אניטה מורג'ני וזה היה באמת נקודת מפנה. פתאום גיליתי אלוהים אחר, לא האלוהים שסיפרו לי. ׳השם׳ שדיברו איתי עליו, המעניש, המפחיד, פתאום הבנתי שהוא אוהב, וכל המגדל קלפים הזה של כל ה-20 שנה האלה התפרק לי לגמרי. התחלתי לעשות עבודה עצמית, והבנו שהילדים בתלמוד תורה סובלים״. ליאור: "אני עבדתי על טייס אוטומטי. עד שהגיע הברקס הכי גדול – חליתי בדלקת מפרקים וגם אז המשכתי ללכת לבית כנסת, ניסיתי להיות צדיק טוטאלי, אבל הקשר עם הילדים לא היה טוב. היו לי ציפיות גבוהות מדי מהם. ואז הגיעה הקורונה שעצרה הכל".
קורונה? ליאור: ״פתאום אין בתי כנסת, אני בבית ולא צריך לעמוד בציפיות של אף אחד, ויכול לראות את המציאות שלי כמו שהיא. שם הבנתי שאני לא יכול להמשיך לחיות ככה רק בשביל מה יגידו״. מיטל: ״עשינו את כל המעבר לבני ברק כדי להתחזק וכדי שהילדים יקבלו חינוך טוב ופתאום הבנו שאם הם נשארים בחברה הזאת הם יגיעו למקומות לא נכונים וסותרים את הערכים שרציתי, שזה אמת ויושרה ושמחה ולבטא את עצמך. החלטתי שאני לא מוכנה בכל מחיר להשאיר אותם במקום הזה והעברנו אותם למוסדות דתיים ולא חרדיים בפ"ת ומשם התחיל השינוי״. ליאור: ״היה איזשהו מקום שנבהלתי, חששתי שזה יוביל להתפרקות המשפחה״.
דתיים? ליאור: ״לא. אני לא עושה יותר דברים שהם בגלל שיש טקס שצריך לעשות. אנחנו עושים לפעמים קידוש, לא תמיד. היה פחד שאם נוריד משהו, אז זה יגרום לפירוק, שהטקס הדתי הוא זה שמחזיק, אבל זה לא נכון״. מיטל: ״אנחנו גם מרצים בעמותת הלל שעוזרת לחרדים שיצאו בשאלה ומספרים את הסיפור שלנו. אני מרגישה שאני עוזרת להם להבין שיש באופק אור, שהדרך משתלמת״.
מה עושים היום? מיטל: "אני מטפלת אנרגטית ומתקשרת, ומובילה תהליכי שינוי. אם מישהו מחפש את האומץ לעשות שינוי, אז אני מלווה אותו בזה. יש לי הרבה לקוחות חרדיות שמגיעות אלי כי אני מכירה את העולם שלהן ולא שופטת אותן. אני לעולם לא מתערבת במקום של לשמור מצוות או לא, אבל עוזרת לבחור את מה שהיא רוצה ונותנת אומץ. ליאור: "אני מורה. אני מלמד בבית ספר לחינוך מיוחד״.
מצב כלכלי? מיטל: ״הרבה יותר טוב״.
השלמת פערים? מיטל: ״אני זוכרת שהלכנו פעם ראשונה לבריכה ביחד, כל המשפחה, כי תמיד זה היה בנפרד. ישבנו איזה חצי שעה, ורק הסתכלנו, היינו בהלם״. ליאור: ״אחרי שחזרנו בשאלה לקחתי את מיטל למועדון ביפו״. מיטל: ״פתאום חזרתי להיות הנערה שהייתי״.
