מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת ארווס–יול, אבן יהודה.
בצילום: טומאס (45), מאי (36), בלו (5), קריד (2).
משפחת יול - על הספה (צילום : אסי חיים)
הבית: בית בשכירות. משלמים כ־14 אלף שקל בחודש.
איך הכרתם? טומאס: "גרתי בערך 45 דקות נסיעה צפונית־מערבית ללונדון. אחד החוקים שלי זה לגור לא יותר מ־30 צעדים מהפאב המקומי, ומאי עבדה בפאב הזה". מאי: "עבדתי שם כברמנית. עברתי לאנגליה עם ההורים שלי בגיל 14 ובגיל 18 הלכתי לעבוד בפאב באזור שגרנו בו. יום ראשון אחד אחר הצהריים טומאס נכנס פנימה ועשה לי בלאגן. הוא אמר לי ׳אני רוצה בירת ודט׳. פתחתי ודט, והוא אמר ׳בעצם אני רוצה גינס׳. מזגתי גינס, ואז הוא החליט שהוא רוצה בירה אחרת. שמתי לו את כל הבירות ואמרתי: ׳תשתה את כולן, כי אתה תשלם על כולן, ואתה גם תקנה לי אחת. ועכשיו תסתום את הפה ותן לי לסגור את הפאב׳. מאז נהיינו החברים הכי טובים". טומאס: "גינס זו בירה שחייבים למזוג בצורה מאוד ספציפית, והיא עברה את המבחן".
חברים טובים? מאי: "כל ערב אחרי המשמרת הייתי מגיעה אליו עם שני פיינטים מהפאב, מעשנים ג׳וינט ורואים ב־MTV תוכנית שקראו לה ׳יו מאמא׳ – ראפרים שעושים באטלים של ירידות על אמהות. היינו יושבים שעות, צוחקים, ואז הייתי הולכת הביתה. ככה איזה 9–10 חודשים. ואז לילה אחד שהייתי אצלו רציתי להמשיך את הלילה ועלינו על האוטו. שלושים דקות אחר כך עשיתי תאונה קשה מאוד. היו צריכים לחתוך את הרכב כדי להוציא אותנו". טומאס: "נפצעתי בראש. הייתי בבית חולים עם צוואר שבור ומפרקים שבורים". מאי: "אחרי התאונה עזרתי לו בכל השיקום. ואחרי איזה שלושה שבועות התחלנו להרגיש שמשהו פה הופך ליותר מחברות. הדייט הראשון הרשמי שלנו היה רק איזה חודש אחרי התאונה".
מה אתה עושה? טומאס: "אני שף. גדלתי אצל סבא שלי שהיה שף בחיל האוויר המלכותי ומגיל 7 התחלתי לעבוד איתו במטבחים ובאירועים בכל אנגליה. נדבקתי בחיידק. בגיל 14 כבר הלכתי לקולג׳ לקולינריה בלונדון וסיימתי מסלול של שלוש שנים בשנתיים, ומגיל 16 התחלתי להסתובב בעולם".
להסתובב בעולם? טומאס: "סבא שלי חסך לי בערך 20 אלף פאונד, ואמר לי: 'או שתיקח דירה ותעבוד בלונדון, או שתטייל בעולם'. החלטתי לטייל. בגיל 16 עברתי לסידני לבד ועבדתי במטבחים שונים. שלושה חודשים עובד ושלושה חודשים מטייל. היה לי חוק: אם השף מעצבן אותי או משהו לא נראה לי – אני עוזב ועובר למטבח הבא. כשחזרתי ללונדון חבר יפני מסידני התקשר ואמר לי שמחפשים שף מערבי להתמחות בסושי בטוקיו לשנה וחצי, אז כמובן שטסתי לטוקיו. מאסטר סושי לקח אותי תחת חסותו ולמדתי את הטכניקות היפניות. בשלב מסוים פתחתי והובלתי מסעדות ברמת כוכבי מישלן בתוך חמישה מלונות ברחבי דרום־מזרח אסיה. עשיתי את זה שלוש שנים וחזרתי ללונדון. שישה חודשים אחר כך פגשתי את מאי בפאב".
מאי? "התחייבות זה פחות הצד החזק שלי. אחרי תקופה שהיינו יחד טסתי ללוס אנג׳לס. רציתי להיות שחקנית. אמרתי לו: 'אני עוזבת, אם נפגוש מישהו אחר – נרים טלפון ונסגור יפה'. היינו שנתיים בלונג דיסטנס, כותבים מכתבים בדואר, מיילים, ומדברים בסקייפ. לא היה אז וואטסאפ. ההורים שלי בכלל אסרו עליו לבוא לבקר אותי בגלל התאונה, הם לא אהבו את זה. הוא היה בא בסתר, מתחבא בבניין לידי אצל חבר. פעם אחת אח שלי בא בהפתעה והחבאתי את טומאס מתחת למיטה. לקח שש שנים למשפחה שלי לקבל אותו. כשגרנו כבר יחד בלוס אנג׳לס, שמעתי שמחפשים שף שמבין באוכל מזרח תיכוני במסעדה בשם BAZAR, דפקתי על הדלת ואמרתי 'יש לי מישהו בשבילכם'. הוא עבד איתם 10 שנים ופתח להם מסעדות בשיקגו ובאיסטנבול. משם עברנו לניו יורק לשלוש שנים, ושם גם בלו נולד".
בלו? מאי: "הוא היה מאושפז בבית חולים במשך שנה. הוא לא יכול להתחסן ולכן הוא לא יכול ללכת לגנים רגילים כי כל דבר יכול לסכן אותו. משם נולד הרעיון של החינוך הביתי. אנחנו מלמדים אותם ומביאים להם גננת הביתה פעמיים בשבוע. זה לא שלא רצינו מסגרות, אבל היינו חייבים בגלל המצב הבריאותי שלו. ואז העבירו את טומאס לעבוד במסעדה של הקבוצה ביפו, אז זרמנו עם זה ועלינו לארץ. אנחנו כאן שלוש וחצי שנים".
ישראל? טומאס: "הגענו בדיוק בזמן, קצת לפני המלחמה. סבא שלי נלחם בשתי מלחמות עולם – אם הוא היה יודע שיש מלחמה איפה שאני חי ואני בורח, הוא היה מתבייש בי. אז אני לא עוזב. אני אוהב את ישראל. זה המקום היחידי שאנשים אומרים בפנים את מה שהם חושבים ואף אחד לא נעלב". מאי: "לי ההסתגלות בארץ הייתה קשה. לחזור אחרי 20 שנה עם כל הבירוקרטיה בעברית והכל בצעקות. הייתי בהלם, הרגשתי בודדה מאוד. טומאס עבד שעות, ואני הייתי לבד עם ילד קטן ודיכאון אחרי לידה. לאט לאט למדנו להסתדר, לא היתה ברירה".
מה אתם עושים היום? טומאס: "הבנתי שלפתוח מסעדה רגילה כרגע זה התאבדות כלכלית – חצי מהצוות במילואים, ההוצאות הקבועות מטורפות, ומקומות רק נסגרים. אז פיתחנו קונספט אחר: אירוח קולינרי פרטי פה אצלנו בבית, שלוש פעמים בשבוע. אנחנו מארחים עד 22 איש לארוחת שף של 10 עד 12 מנות. כל חודש יש קונספט אחר – החודש לכבוד יום ההולדת שלי זה תפריט בריטי עם טוויסט ישראלי וטכניקות יפניות. אנחנו משתמשים אך ורק בחומרי גלם ישראליים, זה קריטי עבורי לתמוך ביצרנים ישראלים". מאי: "אנשים מגיעים אלינו הביתה לחוויה, שואלים שאלות, מתעניינים בסיפור שלנו, הכל מאוד אינטימי וזה פשוט כיף גדול".
מצב כלכלי? מאי: "אנחנו מאוזנים, מחשבים הכל, ומסתכלים קדימה איך לפתח את העסק בצורה רווחית".
הבילוי שלכם? מאי: "הבילוי שלנו זה הערבים שבהם אנחנו מארחים כאן. מעבר לזה, כשכבר יש לנו שקט, זה ג׳וינט טוב בסוף היום, מוזיקה או סדרה בטלוויזיה, ולנשום".
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
