מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת הוד מרעננה.
בצילום: ניקול (45), אסף (48), ליטל (19), שני (19), תמר (15).
(צילום: אסי חיים)
הבית? בית קרקע. גרים בו מ-2017. נרכש ב-4.5 מיליון ש'. אסף: "היום זה כמובן שווה יותר. זו שכונה של פעם, מהוותיקות ברעננה".
איפה הכרתם? ניקול: "נולדתי וגדלתי בקולומביה, וכשסיימתי תיכון עברתי ללמוד בניו יורק. אסף היה בארה"ב מגיל 13, ושם הכרתי אותו באיזה מועדון. כשהחלטנו להתחתן אמרתי לו: 'התנאי שאתה לומד ספרדית ומתחיל לרקוד סלסה'.
קולומביה? ניקול: "ניו יורק מדהימה לתקופה מסוימת, אבל לא ראיתי את עצמי חיה שם כל החיים. עברנו לבוגוטה וחיפשתי לעבוד בתחום האימפקט, השפעה חברתית, והתחברתי לחברה שעשתה עבודה מדהימה בתחום הזה". אסף: "אני עבדתי בחברת סטארטאפ בארה"ב ואישרו לי לעבוד מקולומביה, אז הכול הסתדר מצוין. קולומביה זו מדינה מדהימה. בהתחלה פחדתי, כי כשהגענו לקאלי בפעם הראשונה הכול היה ירוק מסביב, וניקול אמרה לי: 'הכול זה קוקאין'. מה שידעתי זה מה ששמעתי בחדשות, אבל המדינה הזו פינקה אותי בצורה שלא חלמתי. התחלתי לשחק גולף, לשתות וויסקי, הייתי יוצא לחתונות עם טוקסידו. רמת החיים גבוהה כי הכול זול".
רמת חיים? ניקול: "לאבא שלי היה מפעל טקסטיל. בקהילה היהודית יש המון אנשי עסקים ויזמים, אבל זה קצת כלוב מזהב, כי כשהיינו יוצאות כמה חברות היה חייב להיות תמיד נהג שלוקח אותנו. חלק מסתובבים בכלל עם מכונית משוריינת כי זה מסוכן. אתה בתוך הקאנטרי קלאב ובבית ספר יהודי, אבל הכול בתוך בועה סגורה". אסף: "שלא תבין לא נכון, זו מדינה מהממת עם אנשים מדהימים".
טקסטיל? ניקול: "זה אף פעם לא עניין אותי. הרגשתי תמיד שאני צריכה לעזור לאנשים, שזה הייעוד שלי. היה לי קושי עם אי-השוויון במדינה. ראיתי את עצמי בתור יזמת, וכשגיליתי את תחום האימפקט הבנתי שזה משתלב - אפשר להיות יזם וגם לעזור לאנשים. הייתי הולכת לכפרים ועובדת עם האוכלוסייה הכי מוחלשת עד שחזרנו לישראל".
ישראל? אסף: "שני דברים גמרו אותי. בגלל שזה על קו המשווה מזל האוויר לא משתנה. בוגוטה גבוהה מאוד אז תמיד קר. ודבר שני – הפקקים. כאוס תחבורתי. הייתי חוזר מהעבודה ויכול לעמוד במרחק 100 מטר מהבית לפחות חצי שעה, כי אף אחד לא פראייר לתת לך לעבור". ניקול: "האמת שזה הגיע מההורים שלי. היה לנו טוב, אבל הם החליטו לעבור לישראל. אמרתי לאסף: 'תטוס איתם לחודש, ואם תמצא עבודה – נעבור'. לא חשבתי שהוא ימצא כל כך מהר. אז הגענו לרעננה".
מה עושים היום? אסף: "הייתי בהייטק כל החיים, אבל הרגשתי שמיציתי. היום אני יועץ משכנתאות". ניקול: "הגענו לישראל ב-2009 ושלחתי מלא אימיילים, אבל אף אחד לא ענה. בסוף היה אחד שחזר אליי והתחלתי לעבוד עם נשים בדואיות בנגב. הייתי נוסעת לכפר לקיה וזה הרגיש כמו הכפרים בקולומביה. זו עמותה שמוכרת בכל העולם שטיחים שהנשים אורגות, ובניתי להם את האי-קומרס, הייצור, והפיתוח העסקי. כשנולדה תמר הייתי מגיעה איתה לאוהל. אחרי שלוש שנים הרגשתי שהפוטנציאל שלי לא ממומש ושמעתי על תוכנית וקסנר שנותנת מלגה לתואר שני בהרווארד. החלטתי לנסות והתקבלתי, וטסנו כל המשפחה לשנה בבוסטון".
בוסטון? שני: "לא ידענו שהיא מנסה להתקבל והיינו בשוק. היא הושיבה אותנו על הספה ואמרה: 'כולנו נעבור לארה"ב', ובכיתי את החיים שלי". ליטל: "אני אמרתי: 'בוסטון, היי-סקול, פארטי, יאללה'". ניקול: "זה שינה לכולנו את החיים". ליטל: "פגשנו אנשים מכל העולם ועד היום יש לי חברות מערב הסעודית, מאיטליה ומדנמרק". ניקול: "כשהייתי שם חיפשו בקרן מיראז' מנכ"ל, והגיעו לראיין אותי בבוסטון כדי לתפוס אותי לפני שאני חוזרת לארץ".
קרן מיראז'? ניקול: "זו קרן פילנתרופית של דיוויד מיראז'. הוא הקים מפעל שנמכר לנסטלה בכמה מיליארדים, ומאז הוא פילנתרופ שחושב על הבעיות שהוא רוצה לפתור ועוסק בזה כמו שהוא התעסק בביזנס שלו. הוא השקיע מיליונים אבל הרגיש שהאימפקט לא מספיק, ונתן לי יד חופשית. החזון היה להפוך את הנגב למגנט של אוכלוסייה חזקה וצעירה. הבנתי שצריך לפתח את התיירות החקלאית המדברית, והפיצוח היה כשהבנתי שיש פה פוטנציאל לתיירות יין. קידמנו את זה חזק וזה מרגש, כי לפני חודש קיבלנו הכרה בינלאומית בנגב כחבל יין ייחודי. יש 60 יקבים וכרמים קטנים שחיברנו למועדון יקבי הנגב, ואנחנו קובעים סטנדרטים חדשים, מעלים את הרמה, יוצרים סיפור ונרטיב סביב האזור, ובמקביל יוצרים ביקוש".
שני? "אני חיילת בחיל האוויר, משרתת ברמת הגולן". ליטל: "אני במדור שיווק ודיגיטל במיטב – זו היחידה שאחראית למיון ולשיבוץ של המיועדים לשירות ביטחון". תמר: "אני בכיתה י' ומדריכה בתנועת נוער שנקראת '5 אצבעות'. זה כמו הצופים, רק של ספורט".
הבילוי שלכם? ניקול: "אני משחקת טניס. נכנסתי לזה חזק". תמר: "הכרתי למשפחה את המאמן שלי מחמש אצבעות וכולם התחילו להתאמן. זה כיף ומחבר בינינו".
