מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם, משפחת יסאיס פלד, מראש פינה.
בצילום: ישארג (43), בר (40), דניאל (4) והכלבה ליביי.
משפחת פלד (צילום: אסי חיים)
ישארג? ״זה מורכב משתי מילים, ישי ו-ארג. הפירוש זה ענפים של צמח מטפס ומסתעף. אני הבת הבכורה לאבא ואמא שבאו ממשפחות גדולות ומשני כפרים מרוחקים באתיופיה, והשם הוא כי אני זו שחיברה ביניהם. הם עלו כשהייתי בת שנה והגענו לכרמיאל״.
הבית? בית קרקע 3 חדרים בשכירות. משלמים 5,000 שקל. בר: ״עברנו לפני חצי שנה מהמרכז. ראש פינה מקסימה, התאהבנו בה״. ישארג: ״יש פה קהילה שקיבלה אותנו יפה״.
איך הכרתם? בר: ״אני במקור מקיבוץ דפנה, אבא שלי חקלאי, אבל הגעתי למרכז ולמדתי תיאטרון כמה שנים. לא בשבילי. מצאתי את דרכי חזרה לעיסוק בחקלאות כשהתחלתי לעבוד ב'מגמה ירוקה'. את ישארג הכרתי כי היא הנחתה איזו קבוצה והזמינה אותנו לעשות להם פעילות כקבוצת שחקנים, ואני ניסיתי להתחיל איתה במיילים. היא היתה קשה וכמעט ויתרתי ואז קיבלתי ממנה הצעת חברות בפייסבוק ויצאנו לדייט״. ישארג: ״היה ברור לי שהוא מתחיל איתי אבל אני פשוט ניסיתי להישאר מקצועית״.
מה עשית? ישארג: ״עבדתי בחברה שנקראת 'עולים ביחד' שנותנת מענה לצורך של ישראלים ממוצא אתיופי להשתלב בעבודות. אקדמאים לא מצליחים לעסוק בתחומי הלימוד שלהם ולא מגיעים לעמדות משפיעות במשק כי חסר להם נטוורקינג. זה אנשים עם יכולות שאנחנו פשוט פתחנו להם דלתות. אני חושבת שהדור הצעיר כבר לא מחכה שיפתחו לו את הדלת ויש התקדמות ופריצות דרך משמעותיות. המצב משתפר אבל יש עוד הרבה עבודה. היום אני עובדת עם אחי שמקים גשרים עסקיים בין ישראל לאתיופיה״.
גשר עסקי? ישארג: ״אחרי שירות משמעותי הוא הרגיש שיש תקרת זכוכית ויצא לאפריקה לייצר בסיס של כוח כלכלי. הוא הקים עסקים באתיופיה ושותפויות עסקיות עם חברות ישראליות שהוא הכניס לאתיופיה. אנחנו צריכים להניע את השינוי ולא לחכות לאף אחד אחר. עם המעבר לראש פינה הצטרפתי אליו ואני מנהלת התפעול של המיזם״.
אתיופיה? ישארג: ״עוד לא הייתי שם. זה יגיע בקרוב. כל מי שהיגר מנסה להיות שייך ואני גדלתי בתור שירה. הרצון להשתלב הוא הרבה פעמים על חשבון ויתור על חלק מהזהות שלך. במרוצת השנים הבנתי שאני לא מחוברת לעצמי, לשם שלי ולתרבות שלי, וכשהגעתי ל׳עולים ביחד׳ הרגשתי נוח לעשות את המעבר ולחזור לשם שלי. אני כבר לא חוששת לפני שאני מציגה את עצמי, אני לא מתנצלת ולא משנה את השם כדי שלאחרים יהיה נוח, למרות שכשאני מדברת עם הבנק והפקיד לא מבין, ואני ורוצה להתקדם, לפעמים אין לי כוח״.
בר? בר: ״היה לי חלום, שאחרי השביעי באוקטובר הפך ליותר קונקרטי, להקים יער מאכל ליד הקיבוץ שבו נולדתי. לפני השביעי באוקטובר היינו אמורים לחזור לגור בדפנה אבל אין לי אמון עדיין בביטחון שם, וכאבא אני לא יכול להחזיר את דניאל למקום כזה״.
יער מאכל? ״עבדתי כמה שנים בחברה שמתכננת ומקימה יערות מאכל. אתה לוקח שטח, מתכנן אותו מאפס שיהיה כמו יער טבעי בכל מובן. למשל ביער יש שכבתיות עם עצים, שיחים, מטפסים, פטריות וכל מיני דברים. הרעיון לקחת את הדפוסים שיש בטבע ולהעתיק אותם. קראנו לזה ׳יער מרפא דפנה׳. זה התחיל כשהייתי מבקר את אמא שלי בקיבוץ והיינו מדברים על מה עושים ביום שאחרי המלחמה. הקיבוץ היה ריק מאנשים והחוויה הייתה הזויה, והיה לי חשוב ודחוף שהמקום יחזור. יחד עם זה היה גם ברור שאף אחד מלמעלה לא יעזור ושאנשים לא יטופלו ויקבלו מענה. אמא שלי עם הכשרה מדעית והגענו למשהו שמשלב את שנינו - יער מרפא עם פעילות. רפואת יער, ליקוט, יוגה ופילאטיס ביער. להוריד סטרס במקום מרגיע ומחובר לאדמה״.
מרפא? בר: ״הקמנו את זה בחורשה שהייתה פעם קמפינג שנסגר. יש שם גינת ירק ועגלת קפה וזה מקום מהמם. זה פונה למי שמטייל בצפון שיכול לבוא לשבת על המים בין העצים ולשתות קפה, לעבור סדנאות של רפואת יער שמורידות סטרס, ואמא שלי עושה הרצאות בין העצים על הקשר בין הטבע לבריאות שלנו. יצאנו לדרך בנובמבר, ואז המלחמה. אנחנו מחכים שהמצב ישתפר. כרגע אנחנו לא מצליחים להתפרנס כי קבוצות מבטלות, ותלמידים לא מגיעים, היו חברות שרצו להגיע וכמובן לא מגיעות. אני שומר על אופטימיות אבל אנחנו באמת לא יודעים מה יהיה״.
מצב כלכלי? בר: ״אנחנו תלויים בעסק אז המצב לא להיט״. ישארג: ״אני מחפשת עוד עבודה כדי שזה יעזור לנו לתמוך בעסק״. בר: ״אני מנסה לעניין חברות בארץ שאולי יזמינו סדנה גם אם הן לא באות עכשיו. זה יעזור לנו לשרוד את התקופה הנוראית הזו. יש לנו מלא מה להציע כי זה מקום מהמם״.
הבילוי שלכם? ישארג: ״כמו שאתה רואה אין טלוויזיה. אנחנו מקסימום רואים איזה סרט בערב״. בר: ״המצב מעיב על הכל. יש עננה שמקשה לשחרר״.
