מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת רובין, ממודיעין.
בצילום: לימור (51), קלינט (52), טל (25) נשואה וגרה בבאר־שבע. לומדת עבודה סוציאלית, בן (23) השתחרר מהשריון ועובד בשדה התעופה ולומד אילוף כלבים וכלבנות טיפולית, שי (18) במכינה.
(צילום: אסי חיים)
הבית? וילה 6 חדרים עם חצר גדולה. שילמו עליה 1.3 מיליון לפני 20 שנה. לימור: ״אנחנו גרים בשכונת בוכמן, שהיא השכונה היקרה יותר במודיעין. המחירים פה מאוד עלו מאז שקנינו והיה לנו מזל גדול״.
איך הכרתם? לימור: "הגעתי לדרום אפריקה כשליחה צעירה של הסוכנות לשלושה חודשים והכרתי את קלינט בקייפטאון". קלינט: ״בדיוק סיימתי תואר ראשון ולימדתי בביה״ס היהודי. אחרי שהיא עזבה הגעתי לישראל לבקר אותה. חשבתי שאני רק בא לביקור קצר והתארסנו״. לימור: ״היינו ילדים. זו ההחלטה הכי פזיזה שעשיתי בחיים אבל גם הכי טובה. מזל. זה היה ברור שהוא עולה ישראל כי אני באה ממשפחה מאוד מאוד ציונית. נולדתי בשליחות של ההורים שלי בברצלונה. אם הייתי רק חושבת לעזוב כל הסבתות שלי היו יוצאות מהקבר ומושכות אותי חזרה״.
מודיעין? קלינט: ״אחרי שהתחתנו גרנו שנה בירושלים בקטמון בקומה רביעית בלי מעלית וכשאמא שלי הגיעה לבקר היא הזדעזעה והתעקשה שנעבור״. לימור: ״היא גרה בדירת פנטהאוז בקייפטאון מול הים ואני מביאה אותה לדירת פח. היא אמרה ׳לא הייתי נותנת אפילו לעוזרת שלי לגור פה׳. היא הייתה בהלם תרבות. שיחדה אותנו שנעבור למודיעין. אני אוהבת את העיר הזו כי אני מרגישה שאני חלוצה״.
חלוצה? לימור: ״כן. הכל חדש ואתה בונה את הקהילה. אני חילונית והוא דתי והקמנו קהילה מעורבת כי אני לא הייתי מוכנה שישימו אותי מאחורי מחיצה. כשאתה אוהב משהו ומשקיע בו - אתה נקשר. זה נכון שאין פה את האופי של ירושלים או את התרבות של תל אביב אבל היא כמו דף ריק שאנחנו מציירים בו את הציור של החיים שלנו. אנחנו משמעותיים בתוכה. הבית שלנו הפך לנקודת תיירות בעיר. הקמנו פה את הארון החברתי״.
הארון החברתי? לימור: ״אני יזמית חברתית. המוטו שלי הוא הילינג ביי דואינג. תיקון הנפש באמצעות תיקון העולם. מפריע לי משהו - אני עושה פרויקט. בקורונה חיפשתי דרך לתמוך קהילתית במי שצריך וביקשתי מכל השכונה להביא לי בגדים וחילקתי חבילות. אבל זו שכונה מאוד פלצנית וקיבלתי דברים מאוד יקרים וטובים אז התחלתי לעשות מכירות ואת הכסף העברתי לכל מיני צרכים של הקהילה. ככה קם מיזם שהרווחים שלו הולכים למטרות טובות. בתוך חמש שנים גדלנו לקהילה של אלף אנשים. הצלנו 300 טון של טקסטיל מהטמנה והבנתי שזה גם תרומה לקיימות. זה מכירות ב-10 - 20 שקלים ומדי פעם אנחנו עושים מכירה 'של הביוקר' שאלה פריטים ממש שווים ב-50 שקלים. זה הפך לעסק חברתי עם 120 מתנדבים שממיינים ועוזרים״. קלינט: ״האמת שלא ידענו למה אנחנו נכנסים. כל החניה התמלאה בשקים עם בגדים ואנשים הגיעו כל יום עם חבילות. נהיה הר של בגדים וחבילות והבנו שיש פה עודפי צריכה מטורפים והכל מגיע אלינו והיינו חייבים לעשות סדר״.
סדר? לימור: ״מיכל השפע עלה גדותיו אז שמנו שלט בחניה וביקשנו שלא ישאירו חבילות אלא יביאו את הבגדים בשבוע האיסוף שיש פעם בחודש״. קלינט: ״זה לא הזיז להם, אנשים היו מניחים את החבילות ליד השלט. זה היה מעצבן אותי״. לימור: ״אז שינינו את השלט ל׳נא לכבד את הבקשה - זה בית פרטי׳ וזה עבד. יצרנו מחסן גדול שבו אנחנו מאחסנים את כמויות הבגדים בשקי ענק וממיינים לפני המכירות״.
"הבית הזה הפך למתנ״ס. אנחנו עושים פה איזה 80 אירועי תרבות בשנה. זיכרון בסלון, אירוע סליחות, הרצאות, ולימוד מדרש"
את מתפרנסת מזה? לימור: ״לא, זה בהתנדבות. אני שכירה בקרן פילנטרופית אמריקאית אבל אני פותחת קליניקה עצמאית ליזמות מתקנת שבה אני מלווה אנשים במיזמים חברתיים. תחשוב על הייטקיסט שהבן שלו נהרג והוא רוצה להקים למשל רשות לאומית לשינוי השיח. אין לו מושג מאיפה להתחיל, ואני מלווה אותו בהקמת המיזם״. קלינט: ״אני תוכניתן במרכז המחשוב של בנק לאומי ועושה משמרת שנייה עם הבגדים״. לימור: ״הבית הזה הפך למתנ״ס. אנחנו עושים פה איזה 80 אירועי תרבות בשנה. זיכרון בסלון, אירוע סליחות, הרצאות, ולימוד מדרש. אחרי מיון הבגדים אנחנו לומדים״.
מדרש? לימור: ״גדלתי בציונות הדתית אבל הייתי פמינסטית מדי וכשנסעתי לתוכנית מנהיגות בארה״ב פתאום הבנתי שזה לא חייב להיות ככה ויש יהדות ליברלית״. קלינט: ״כשהכרנו הייתי הרבה יותר דתי וקפדן ושיניתי פאזה. הפרקטיקה עדיין חשובה לי אבל אני זורם ומקבל כל דרך של יהדות, וכך גם בבית״. לימור: ״אני מחוברת לרוח וחיפשתי חמלה שלא מצאתי ביהדות האורתודוכסית. הייתי חסרת אלוהים כמעט עשור וזה היה מאוד בודד. לא הייתי במזרח כדי להכניס בודהיזם לחיים שלי, חייתי כישראלית בלי כל חיבור וזה היה קשה ואחרי ארה״ב הבנתי שהזהות היהודית שלי יכולה להתחבר לערכים גדולים. אני אתן לך דוגמה, טל היתה מדריכה בבני עקיבא והגיעו חברים שלה לשבת. לי היו אורחים מניו יורק ולקחתי אותם לים, וחזרנו. כל החברות הדוסיות שלה שאלו אותה ׳מה אמא שלך לא שומרת שבת?׳. את טל אמרה להם בתמימות: ׳כן, אבל היא נוסעת או לבית כנסת, או לבית מדרש או לארח יהודים מחו״ל ולהראות להם את הארץ״. התורה שלי היא ליברלית״.
מצב כלכלי? לימור: ״אנחנו בסדר אבל חיים חיים פשוטים, לא יוצאים לסקי כל שנה. אנחנו לא קונים בגדים וזה חוסך לנו אלפי שקלים בחודש. מרוב שפע הצרכנות לא מדברת אלי. אני מעדיפה לשלם על חוויות ולא על חפצים״.
רוצים להשתתף במדור? כתבו ל: Assi-h@yedioth.co.il
פורסם לראשונה: 07:47, 13.12.25
