אישה בשנות ה-50 לחייה, אגרה בביתה במשך שנים מאות אלפי שקלים, וכשביקשה להפקידם בבנק הדואר בו היא מנהלת חשבון - נתקלה בסירוב, אולם בית המשפט הורה לבנק לקבל את הכספים ואף קבע כי הוא יישא בהוצאות האישה בסך כולל של 16 אלף שקל.
האישה, שמיוצגת בתביעה על ידי עו"ד וד"ר איגור גלידר, הגישה תביעה להוצאת צו עשה המופנה לבנק, שמורה לו לאפשר לה להפקיד סך מזומן של 200 אלף שקל בחשבונה. זאת, בנסיבות שבהן הבנק מסרב לבצע את פעולת הפקדת הכספים בטענה כי התובעת לא הצביעה על מקור הכספים.
על פי תיק התביעה, האישה היא נכה בנכות קבועה בתחום בריאות הנפש, שמוכרת על ידי המוסד לביטוח לאומי ומקבלת קצבת נכות חודשית בסך של בין 3,000 ל-4,000 שקל מהמוסד זה שנים ארוכות - קצבה שמופקדת מדי חודש בחשבונה בבנק.
לטענת התובעת, עקב מחלתה ובשל חששותיה כי הקצבה החודשית המתקבלת בחשבונה בבנק תיגנב ממנה, היא נהגה במשך שנים למשוך מחשבונה, מדי חודש בחודשו, בסמוך לאחר מועד קבלת הקצבה החודשית בבנק, את דמי הקצבה החודשית במזומן ולאגור את הכסף בביתה. לטענת התובעת, בני משפחתה הקרובים גילו את דבר קיומם של המזומנים שאגרה בביתה ושכנעו אותה להפקיד את הכספים בחזרה בחשבונה בבנק. התובעת פנתה לבנק בבקשה להפקיד את הכספים, אולם הבנק סירב לבקשתה. "בשל שיקולים הנובעים מסיכוני הבנק, לא נוכל להיעתר לבקשתכם" - כך מסר לה הבנק בתשובה לבקשתה.
בכתב ההגנה שהגיש בנק הדואר, הוא טען כי סירובו לתת לתובעת שירות הוא סירוב סביר, בנסיבות שבהן אין בידי התובעת להצביע על מקור הכספים שהיא מבקשת להפקיד. הבנק הוסיף וטען כי פעל מכוחו של צו איסור הלבנת הון וכי החובות החלים על הבנק מחייבים אותו לבחון את מקור הכספים קודם להפקדתם בחשבון הבנק - ורק אם הצביע הלקוח על מקורם הוא יוכל לקבלם. בקשר לתובעת נטען מטעם הבנק כי הפקדת מזומנים בסך של כ-200 אלף שקל איננה אופיינית לחשבונה של התובעת, וכי התובעת איננה יכולה להצביע על מקור הכספים.
השופטת עינב נהרי סנדלר מבית משפט השלום בחיפה קבעה כי לתובעת יש גרסה משלה בעניין מקור הכספים. לדבריה, מדובר באותם כספי מזומן שנמשכו על ידה מדי חודש מהבנק, נאגרו בביתה ולא נעשה בהם שימוש, ולכן לא ניתן לקבל את הטענה כי התובעת לא הצביעה על מקור הכספים. התובעת הצביעה על מקור הכספים, אלא שלטענתה היא איננה יכולה לתמוך את הטענה באסמכתאות ישירות.
עו"ד ד"ר איגור גלידרעוד קבעה השופטת כי בשים לב לגרסתה של התובעת כי אותם כספים שנמשכו מחשבונה במזומן נאגרו בביתה במשך כמה שנים, וכעת את אותם שטרות היא מבקשת להפקיד בבנק, הרי שבנסיבות העניין, סירובו הגורף של הבנק לאפשר לה להפקיד את הכספים ללא הצגת אסמכתאות נוספות לגבי מקורם, ובלי שהוא (הבנק) מנסה לבחון את גרסתה זו בכלים הדיוניים שהועמדו לרשותו, מהווה "התניית תנאים בלתי סבירים למתן שירות כספי", כלשון ביהמ"ש.
עוד ציינה השופטת כי הבנק לא הציג קיומם של "דגלים אדומים" הנובעים ממקורות חיצונים כלשהם, אשר יהיה בהם לערער את גרסת התובעת לגבי מקור הכספים או להצביע על חשדות לגבי שימוש אסור או פסול שנעשה בכספים אותם מבקשת התובעת להפקיד בחשבונה, המקים חשש ממשי להלבנת הון או מימון טרור. השופטת קבעה כי בנסיבות העניין, סירובו של הבנק לאפשר לתובעת להפקיד סך מזומן של 200 אלף שקל בחשבונה איננו סירוב סביר, ועל כן יש לקבל את התביעה. מבחינה מעשית, השופטת הוציאה צו "עשה" המורה לבנק לאפשר לתובעת להפקיד סך מזומן של 200 אלף שקל בחשבונה המתנהל בבנק.
עו"ד ד"ר איגור גלידר, המייצג את התובעת, מסר בתגובה: "בשנים האחרונות אנו עדים להקשחה משמעותית בדרישות הלבנת ההון, אולם חשוב להבין: חוק אינו 'מסלול עוקף' לחובת ההגינות והסבירות המוטלת על הבנקים. המסר העולה מההחלטה הוא עקרוני: לא ניתן להתנער מאחריות באמצעות היצמדות טכנית לנהלים1 על המערכת הבנקאית ללמוד כי בירור עובדתי פרטני הוא חובה, ולא רשות".
