בית המשפט בניו יורק פסק בסוף השבוע כי ציור בשווי מוערך של 25 מיליון דולר שנבזז על ידי הנאצים יוחזר ליורשיו של סוחר אמנות יהודי. הפסיקה של שופט בית המשפט העליון ג'ואל מ. כהן, מכריעה למעשה מאבק משפטי חוצה יבשות של יותר מ-11 שנים. במרכז התיק המשפטי עמדה התנגשות חריגה בין נכדו של הבעלים המקורי לבין משפחת נחמד, שושלת סוחרי אמנות יהודית הנחשבת לאחת העשירות והמשפיעות בעולם האמנות הבינלאומי.
היצירה שבמוקד המחלוקת היא ״איש יושב עם מקל״ של האמן היהודי-איטלקי אמדאו מודיליאני משנת 1918. ציוריו של מודיליאני נחשבים לנכסים כלכליים נדירים המגלגלים סכומי עתק במכירות פומביות. הציור הספציפי הזה נרכש על ידי חברת החזקות של משפחת נחמד בשנת 1996 במכירה פומבית של בית המכירות כריסטיס בלונדון תמורת שני מיליון פאונד. מאז הרכישה, היצירה הוסתרה במתקן אחסון מאובטח ופטור ממס בז׳נבה, המוכר כנמל החופשי של שווייץ, אזור שבו מיליארדרים מאחסנים יצירות הרחק מעיני הרשויות. ב-2008 העמידה אותה משפחת נחמד למכירה פומבית בבית המכירות סותביס בניו יורק, אך לא הוגשו כל הצעות רכישה והציור לא נמכר.
ההיסטוריה של הציור חושפת במידה רבה גם את מנגנון הכלכלה והביזה הנאצי. אוסקר שטטינר, סוחר עתיקות ואמנות יהודי בעל אזרחות בריטית שניהל גלריה בפריז, נמלט בין לילה מהעיר בשנת 1939 לפני הכיבוש הגרמני והותיר את נכסיו מאחור. הרשויות הנאציות החרימו את היצירה ומשתף פעולה צרפתי בשם מרסל פיליפון מכר אותה עבורם. שטטינר ניסה להשיב את רכושו לאחר המלחמה, ובית משפט צרפתי אכן פסק לטובתו בשנת 1946, אך הציור כבר התגלגל לידיים אחרות והקונה טען כי היצירה אינה נמצאת עוד ברשותו. שטטינר הלך לעולמו בצרפת בשנת 1948 מבלי שראה שוב את הציור.
כאשר נכדו של שטטינר, פיליפ מאסטרצ'י, החל לפעול משפטית להשבת הציור, משפחת נחמד השתמשה בסוללת עורכי דין כדי להדוף את הטענות. במשך שנים רבות, נציגיו של המיליארדר ממונקו דייוויד נחמד (79) טענו כי הוא כלל אינו הבעלים של הציור, אלא חברת החזקות פנמית בשם אינטרנשיונל ארט סנטר. השימוש בחברות קש במקלטי מס הוא פרקטיקה מוכרת בקרב סוחרי אמנות ואספנים, במטרה לטשטש את זהות הבעלים האמיתיים ולזכות בהטבות מס משמעותיות.
2 צפייה בגלריה
דיוויד נחמד ליד יצירתו של האמן האמריקני-צרפתי ארמן, בביתו של נחמד במונקו
(צילום: AP/John Leicester)
אלא שקו ההגנה הזה נסדק לחלוטין בשנת 2016 בעקבות הדלפת מסמכי פנמה, תחקיר בינלאומי שחשף כי נחמד הוא הבעלים היחיד של החברה. בעקבות החשיפה, הרשויות בשווייץ פשטו על מתקן האחסון בז'נבה והחרימו את הציור.
נחמד הודה לבסוף בבעלות על החברה, אך טען כי רכש את הציור ״בתום לב״. כהוכחה לכוונותיו הטובות הוא ציין כי השאיל את הציור לתערוכה במוזיאון היהודי בניו יורק בשנת 2004. ״מישהו שיש לו ספק לגבי אמנות גנובה היה מעז להשאיל אותה למוזיאון יהודי?״, תהה אז נחמד בהצהרה תקשורתית. בנוסף, ההגנה טענה לאורך השנים כי קיים ספק ממשי בשאלה אם הציור המדובר הוא אכן אותו ציור שהיה שייך לשטטינר.
שם משפחת שטטינר מופיע על גב הציור
השופט כהן דחה את טענות משפחת נחמד מכל וכל. הוא קבע כי ההגנה לא הציגה שום ראיה לכך שאדם אחר החזיק בציור לפני הביזה, והדגיש כי שטטינר מעולם לא ויתר על רכושו מרצונו. השופט התבסס בין היתר על פסיקת בית המשפט הצרפתי משנת 1946 ועל מסמכים המעידים שהציור הושאל לתערוכה בוונציה בשנת 1930 תחת שמו של שטטינר. מעבר לכך תצלום של הציור משנת 1950 מראה כי על צדו האחורי נכתבו בבירור המילים ״גנוב״ ו״משפחת שטטינר״. התברר כי שם המשפחה עדיין מופיע על תווית המודבקת בגב הציור.
למרות הפסיקה החד משמעית לטובת היורש, השופט הבהיר כי אינו מאשים את נחמד בהעלמת הציור והטעיית משפחת שטטינר במהלך חמישים השנים שחלפו מאז פסיקת בית המשפט הצרפתי. לדבריו נחמד לא היה מעורב בפרשה בעשורים שבהם הציור הוסתר בידי גורמים אחרים, והוא נכנס לסיפור רק כאשר רכש את היצירה בשנת 1996.
במקום זאת, השופט הפנה את הביקורת כלפי בית המכירות הפומביות כריסטיס. לפי הפסיקה, כריסטיס סיפק בקטלוג המכירה של שנת 1996 היסטוריית בעלות שגויה ומטעה, בין אם במכוון ובין אם בשוגג. פרסום זה, שנעשה ללא בדיקה מעמיקה של מקור הציור, הוא שהכשיר למעשה את הקרקע לרכישה על ידי משפחת נחמד. מבית המכירות כריסטיס סירבו למסור תגובה להחלטה.
מאסטרצ'י מסר בתגובה לפסיקה כי הוא ״מאושר ומסופק על כך שהמסע של סבי הושלם לבסוף״. עורך הדין של עיזבון שטטינר, פיליפ לנדריגן, מצידו, תקף את התנהלות משפחת נחמד וטען כי הם גררו את התיק במכוון בניסיון להתיש את היורש ולגרום לו לוותר, בהתעלם מהראיות הברורות שהוצגו לבית המשפט. אהרון ריצ'רד גולוב, עורך הדין של משפחת נחמד, סירב להגיב.
