מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, איפה הייתה החופשה האחרונה ועל איזו הוצאה מצטערים במיוחד? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת מאור-גנץ מפרדס חנה.
בצילום: שירן (39), שלי (38), נאיה (שנתיים ו-10 חודשים) והכלבה פולי.
15010021_981217.jpg (אסי חיים)
הדירה: 4 חדרים בשכירות בבניין חדש. משלמים 5,500 שקל. שלי: "ראיתי את הנוף מהמרפסת והתאהבתי".
פרדס חנה? שירן: "הכרנו בתל אביב וגרנו 6 שנים במרכז העיר. קצת אחרי 7 באוקטובר החלטנו לעשות רילוקיישן לתאילנד וגרנו שנה בקופנגן. חזרנו לפני שנה וחשבנו לחזור לתל-אביב אבל היה קשה לאכול שוב את השקר הזה של יוקר המחיה, בין השאר. פתאום דירה שבורה וגרועה ב-11 אלף שקל - זה הרגיש לא שווה את זה. היו לנו פה חברים שהציעו לנו לנסות והחלטנו להתמקם בפרדס חנה". שלי: "גדלתי בתל אביב ובחיים לא חשבתי שאעזוב אותה. כשהגעתי לפרדס חנה הייתי קצת בשוק, אבל אחרי שנה אני יכולה להגיד שנעים לי פה. יש פה משהו רגוע באווירה, פחות מניירות. קצב החיים פה שונה לגמרי. בתל אביב יש תחרות באוויר, השתנות, צריך להישאר רלוונטי ובעניינים. פה הקצב יותר איטי, ועכשיו כשאני אמא זה מתאים יותר. פתאום אני מבינה שגם אני כבר אחרת".
רילוקיישן? שלי: "אני צורפת ועוסקת באמנות, ותמיד לקחתי השראה מהמזרח. הייתי על הקו ישראל-מזרח, וכשהגעתי לפני 8 שנים לקופנגן זה תפס אותי חזק. הייתה שם אווירה מדהימה של פשטות ואנשים מכל העולם, לפני שהישראלים הציפו את האי. היה לי חלום שאני אייצר תכשיטים שם, ואז הכרתי את שירן". שירן: "כשהכרנו היא בדיוק חזרה מחצי שנה בקופנגן באנרגיה שהיא חוזרת לארץ לאסוף את הדברים שלה ולחזור לחיות על האי בתאילנד. אבל אז התאהבנו ואני בדיוק התחלתי בהייטק ואמרתי לה 'תני לי שנתיים להתמקם בעבודה ואז נעשה רילוקיישן'. השנתיים הפכו לחמש ובאמצע הייתה קורונה ומלחמה והגיעה נאיה - אבל זה תמיד היה על השולחן, ולפני שנה עברנו לקופנגן. אני עבדתי מרחוק בחברת הייטק ושירן בצורפות".
קופנגן? שירן: ״לפעמים צריך לצאת ממקום כדי להבין את הערך שלו. שם הבנו שהלב שלנו פה. שאלנו את עצמנו מה איכות החינוך שנאיה מקבלת, ואיכות הבריאות. היא קיבלה איזה נגיף והייתה מאושפזת בביה״ח וזו הייתה חווייה נוראית. כשהיא הייתה מדברת עם סבא וסבתא בווידאו זה היה מכווץ את הלב והרגיש כמו משהו לא נכון. זה לא גן העדן שדמיינו, גם כי הסטטוס שלנו השתנה". שלי: ״אנחנו השתנינו וגם קופנגן השתנתה. הרגשתי אנרגיה שונה ממה שגרם לי להתאהב במקום. פגשתי פתאום את התחרותיות הישראלית, טירוף הנדל״ן שמתרחש שם קצת הרס את הקסם והפשטות. יחד עם ההורות כל הקלפים פתאום נטרפו״. שירן: ״ואז כשהגענו לביקור בארץ פתאום הרגשנו שאנחנו יכולים לנשום יותר טוב. המילה הראשונה שהיא למדה בארץ זה נדנדה. בקופנגן אין פארקים לילדים. אבל זה לא שנגמרו החלומות לחוות עוד חוויות במקומות אחרים. אני מאחל לעצמנו להמשיך להשתנות ולחיות בעוד מקומות, והנה גם בתוך ישראל עשינו רילוקיישן לפרדס חנה, זה גם שינוי גדול מאוד״. שלי: ״פרדס חנה היא קופנגן של ישראל, אתה יכול לצאת עם טרנינג ואתה בסדר. מחייכים אליך בבית קפה ויש ניחוח של פשטות וטבע. אני פתאום מרגישה שאני לא חייבת לברוח למזרח כדי לקבל השראה".
השראה? שלי: "אני צורפת אבל לא כהגדרה, כי אני עוסקת ביצירה ואמנות בכל מיני תחומים. בקורונה מצאתי את עצמי נכנסת לזה עם כל הלב. בזמן שאנשים היו בבתים והשתגעו אני עבדתי והתחלתי למכור אונליין. יש לי מותג תכשיטים שקוראים לו ׳שלי גנץ׳. כל תכשיט שאני עושה הוא סמל של דבר שנותן לך כוח. לכל תכשיט יש שם וסיפור. לאנשים חשוב הסמלים שנותנים להם אנרגיה ותחושת הקמע. לאחרונה הבנתי שההשראה שלי פה ומשהו התרכך. זה שילוב של הורות וטבע ואחרי שנים שהייתי יוצרת תכשיטים חדים פתאום משהו התעגל. אני גם מקעקעת, זה קרה כשהגעתי לאיזה סטודיו של 2 מקעקעים בתאילנד שלא רצו בהתחלה ללמד אותי אבל כשפתחתי להם את ספר המסע שלי, הם התלהבו ונתנו לי להגיע לסטודיו וללמוד מהם. חצי שנה הייתי מגיעה יום יום לסטודיו והתחלתי לקעקע".
שירן? "אני בהייטק בחברת פיירבלוקס. זו חברת קריפטו. אני עובד עם לקוחות שרכשו מוצר ובודק שיש הטמעה נכונה שלו והם מקבלים ערך מהמוצר ורוצים להמשיך את המנוי. אבל מעבר לזה אני יו"ר של עמותה שמטפלת בשורדי המסיבות מהשביעי באוקטובר. אנחנו קבוצה של חברים שגדלנו בעולם הזה של המסיבות. בכל מסיבה או פסטיבל מקימים מרחב רגשי בטוח לאנשים שנמצאים באירוע של חרדה והתנדבתי בזה בעשור האחרון. אחרי 7 באוקטובר הבנו שיש אירוע מורכב. 60% פיתחו פוסט טראומה שזה הרבה מעל לממוצע ואנחנו מבינים שזה קורה כי האירוע לא נגמר מבחינתם, והמשך המלחמה, וזה שהחברים חטופים, הפעילה כל הזמן טריגרים והם לא מצליחים להתחיל את הריפוי. שלושה שבועות אחרי הקמנו את 'לב בטוח' ואנחנו מעסיקים למעלה מ-400 מטפלים, ונותנים מענה ל-1,000 שורדים על בסיס שבועי בקליניקות. זו ההתנדבות שלי, המילואים האזרחיים שלי״.
מצב כלכלי? שירן: "אנחנו בסדר". שלי: "אם אתה עושה משהו שאתה אוהב אתה מצליח. אני עובדת הרבה עם לקוחות מחו"ל שמזמינים אונליין".
מה הבילוי שלכם? שירן: "מה לא? אנחנו חיים בגדול. אני אוהב לנגן, מסיבות, ואמנות והופעות, קמפינג". שלי: "אני הייתי אומרת שאנחנו הכי אוהבים לשבת ברוטשילד לשתות קפה ולהסתכל על עוברים ושבים".
