בניו יורק עומדים היום בתור גם בשביל לחם. לא מאפה ממולא, לא כריך ולא עוגה: כיכר עגולה וכבדה של לחם מחמצת משיפון ב-60 דולר (181 שקל), ששוקלת קילו וחצי (40 דולר לקילו). מאפיית Rye של משפחת אואר האוסטרית נפתחה בתחילת החודש ונהפכה מיד ללהיט של מנהטן. אנשים זועמים על המחיר, אחרים באים לבדוק על מה המהומה, והבעלים הצעיר מספר שכמעט בכל יום הלחם אוזל.
החנות נמצאת בסוהו, ובנויה סביב מוצר אחד בלבד - לחם שיפון. לצד חלל המכירה פועלת מאפייה פתוחה: אפשר לראות את האופים לשים ומעצבים את הכיכרות. אין כאן מבחר של באגטים, קרואסונים ועוגיות למי שהתחרט בקופה. מי שלא מוכן להתחייב לכיכר שלמה יכול לקנות חצי ב-30 דולר, רבע ב-15, או פרוסה עם ממרח ותוספות ב-6 עד 14 דולר. בקצה היקר של התפריט נמצאות ביצי דגים על לחם שיפון - בקצה הזול, חמאה ועירית.
מרטין אואר ובנו טים, בן 23, הביאו לניו יורק את מה שהמשפחה אופה בעיר גראץ שבאוסטריה כבר יותר מחמישים שנה. זהו הסניף הראשון שלה מחוץ למדינה, אך לא מדובר במאפייה משפחתית זעירה: באוסטריה פועלים 42 סניפים של העסק, המעסיק כ-800 עובדים. דווקא בניו יורק בחרו האוארים לוותר על שאר המאפים ולהקדיש חנות שלמה ללחם אחד.
רשימת המרכיבים קצרה: קמח שיפון אורגני שמגיע מאוסטריה, מים ומלח. ״המרכיב הרביעי״, כפי שהמשפחה אוהבת לומר, הוא זמן. המחמצת דורשת טיפול יומיומי, הבצק תופח בתהליך שיכול להימשך עד יממה, ואחרי האפייה צריך להניח לכיכר לנוח 12-8 שעות. אם יחתכו אותה מוקדם מדי, מסבירים במאפייה, הפנים הלח והדחוס יימעך. הזמן הזה אינו שקול ליום וחצי של עבודה על כל כיכר, אבל הוא מחייב שטח, ציוד ותכנון ייצור. גם לקמח המיובא ולכתובת בסוהו יש מחיר.
ועדיין, ההשוואה לאוסטריה אינה נוחה במיוחד למשפחה: אותה כיכר בדיוק נמכרת שם ב-14 אירו, קצת יותר מ-16 דולר. בניו יורק היא עולה כמעט פי ארבעה. טים אואר אומר שמלבד גודלה של הכיכר, המחיר מגלם את עלות ההפעלה בעיר ואת האפייה במקום. אין נתון פומבי על שכר הדירה שהוא משלם, ולכן אי אפשר לקבוע כמה מתוך 60 הדולרים מגיע לבעל הנכס. נקודת ייחוס אחרת ברורה יותר: שכר המינימום בעיר עומד השנה על 17 דולר לשעה. עובד המשתכר שכר מינימום צריך לעבוד כשלוש שעות וחצי ברוטו כדי לקנות כיכר אחת.
גם האביזרים מסביב לכיכר מעידים על מה שהמאפייה מבקשת למכור. באתר שלה מוצעת קופסת אחסון מקרמיקה שיוצרה במהדורה של 99 יחידות, עם מכסה עץ המשמש קרש חיתוך, ב-480 דולר. סכין לחם ייעודית עולה 230 דולר. מי שעיצב אותה הוא תומר בוטנר, מעצב תעשייתי ישראלי שמייצר סכינים בברצלונה.
המספרים מסבירים חלק מהתגובות ברשת, אבל התור מספר סיפור מסובך יותר. המבקרים אינם חייבים לשלם 60 דולר כדי לטעום, וחלקם יוצאים עם פרוסה אחת או רבע כיכר. הצוות גם מכניס לקוחות בקבוצות קטנות, כך שתור בחוץ אינו בהכרח מדד למחסור. לקוחות סיפרו שחיכו רק כשלוש דקות, שילמו 24 דולר על שלוש פרוסות עם ממרחים ונשארו רעבים. רובם מודים שהלחם עצמו טעים.
אבל התגובות לטעם אינן אחידות. מבקר האוכל של ה״ניו יורק פוסט״ תיאר פנים לח, טעם אגוזי ומעט מתקתק וקרום יציב, אך ציין שחלק מהטועמים במערכת חשבו שהמרקם דביק מדי. אחת הפרוסות הזולות יותר מגיעה עם חמאת בוטנים וריבה: הריבה אוסטרית, אבל חמאת הבוטנים היא סקיפי מהסופרמרקט.
הסערה כבר משכה מתחרה אל המדרכה. רשת הסופרמרקטים הגרמנית לידל שלחה משאית פרסום אל מול המאפייה, עם השאלה ״60 דולר על לחם?״ והפניה למוצר שלה שמחירו 3.99 דולרים. בפרסום אחר חישבה הרשת שב-60 דולר אפשר לקנות אצלה 122 קרואסונים.
מי שקונה את הכיכר מקבל מהמאפייה הוראה לא לשמור אותה במקרר. לדברי האוארים, הקרום העבה שומר עליה עד עשרה ימים, ואם התייבשה אפשר להרטיב מעט ולקלות. זה לא שכנע אישה אחת שפגשנו בכניסה, שהתרעמה על המחיר ועל ההמתנה והבטיחה לפרסם סרטון ביקורתי. כמה דקות אחר כך יצאה מן החנות והודתה: ״זה באמת יוצא מן הכלל״.








