לפני כשנתיים, כשנסענו לעיר דירבורן שבמישיגן כדי לסקר את "בירת הג'יהאד של ארצות הברית" - כולם שלחו אותנו לאותה כתובת. לא קניון, לא מסגד, לא מאפייה ותיקה או מסעדה יוקרתית - כדי ״לפגוש את המקומיים״ היה צריך ללכת ל״בית קפה תימני״ שזה עתה נפתח, וברחובות דיברו עליו בהתרגשות כדבר הכי טוב שקרה לאזור. התור השתרך אל מחוץ לדלתות, והמקום היה מפוצץ עד אפס מקום בשעות הערב המאוחרות, בניגוד מוחלט לסניף סטארבקס הסמוך שעמד שומם לחלוטין, מוחרם על ידי הקהילה הערבית אחרי סכסוכי החברה עם ועד העובדים שהביע תמיכה פומבית בטבח ה-7 באוקטובר.
בפנים היה ריח של הל, חוויאג׳, פולים קלויים וחלב מרוכז - ומחירים ניו יורקים לכל דבר - עניין די נדיר לאזור (8 דולר ומעלה לכוס קפה). עשיתי טעות חמורה ונענתי להמלצת הבריסטה להזמין תה תימני מסורתי. במשך 72 השעות שלאחר מכן לא עצמתי עין. הבעלים של המקום הסתובב מאחורי הדלפק כמו חתן בחתונתו, וכששמע שאני עיתונאי ניגש להסביר את העיר, את הקהילה ואת העסק במשפט: "אנחנו אוהבים את החיים, ובעיקר לאכול".
שנתיים אחר כך, והטרנד שרבים חשבו שיישאר בגבולות הקהילה הערבית במישיגן, הפך לתופעה חסרת תקדים שמשתלטת על ארצות הברית כולה. בניו יורק - עיר עם קפה ידוע לשמצה - נפתח לאחרונה עוד סניף של רשת "קהווה האוס" (Qahwah House), ממש בסמוך לאוניברסיטת קולומביה. הסניף מפוצץ בדיוק כמו ההוא בדירבורן, והתרגשות הלקוחות שצובאים על הדלתות ניכרת באותה מידה. הם צובאים על התה והקפה התימניים, על הלאטה פיסטוק ועל המאפים המסורתיים. אחד מבעלי הסניף, ג'לאל חיזאם, סיפר כי עוד לפני הפתיחה נכנסו סטודנטים מהאוניברסיטה ושאלו שוב ושוב מתי המקום ייפתח. "אנחנו מנסים להפיץ את התרבות שלנו", אמר. "ואיך שאנחנו מכינים קפה בבית, ככה אנחנו מכינים אותו גם כאן״.
מנסים להשכיח את החות'ים
בתי הקפה התימניים כבר אינם אפיזודה חולפת. הצרכנים האמריקנים, שבאופן מסורתי אוהבים את הקפה שלהם חזק, גדול, ועדיף עם סירופ עתיר פרוקטוז, מצאו את מבוקשם בתפריט התימני שעונה במדויק על הקטגוריות הללו, וחייבים להודות שהקפה המוקפד מהווה משב רוח מרענן לסצנה.
אבל לא כל הסניפים והרשתות שומרים על אותה רמת איכות פרימיום שהציתה את הטרנד. באותו סניף מקורי בדירבורן, לפני שנתיים, הכינו את הקפה ואת המאפים ממש מולי, וניחוח התבלינים המשכרים וצליית הפולים במכונות הענק בחלל החדר גרמו לי לשכוח לחלוטין ששילמתי מחיר מופקע.
לעומת זאת, בסניף החדש ליד קולומביה, הדברים נראו מעט אחרת. כשהזמנתי "סבאיה" (Sabaya) - ציפיתי למה שנכתב בתפריט: מאפה הדגל האהוב של תימן, כזה שנאפה טרי לפי הזמנה, שכבות-שכבות של בצק רך שכל אחת מהן משוחה בחמאה תימנית מסורתית לכדי עוגת לחם עשירה ומתפוררת. המציאות שחוממה במיקרוגל של ברודווי הייתה זוהרת קצת פחות.
שתי הקומות של סניף "קהווה האוס" סמוך לקולומביה מעוצבות לעילא ומלאות עד אפס מקום ברוב שעות היממה. בקומה השנייה יושבים עשרות סטודנטים, מחוברים באינפוזיה של קפאין ללפטופים שלהם, מתקתקים במרץ עבודות אקדמיות. רבות מהסטודנטיות במקום עוטות חיג'אב, ולא מעט מהפעילים הפרו-פלסטינים של הקמפוס הסמוך והסוער, שעלה לכותרות בכל העולם בשנה החולפת, נפגשים כאן סביב השולחנות העגולים לישיבות תכנון ואסטרטגיה של ההפגנות הבאות. זהו מרחב בטוח עבורם, המציע כמובן תפריט שבו כל האוכל הוא חלאל, והכל כביכול מיובא הישר מהמדינה שסועת הקרבות במזרח התיכון.
על קיר לבנים מרכזי מתנוססת מפת ענק של העולם עם זום-אין בולט ומוגזם על תימן, שנועד להסביר לקונים האמריקנים הממוצעים איפה בדיוק המדינה הזו נמצאת על הגלובוס. תמונות אטרקטיביות, מוארות וצבעוניות של נופי המדינה מעטרות את הקירות מסביב, נראות כמו קמפיין פרסומי מושקע של לשכת התיירות התימנית, בניסיון להשכיח את החות׳ים, מראות ההרס והמלחמה. הכוסות החד-פעמיות והשקיות הממותגות מעוטרות כולן בכתב ערבי מסוגנן. כשהגעתי לקופה, הבריסטה שאל בחיוך מאיפה אני במקור. כשאמרתי לו שאני מישראל, והוספתי בנימוס מתבקש "תבוא לבקר", הוא חייך וענה: ״אתה תבקר. בקרוב היא תהיה שלנו". עוד לקוח מרוצה, בהחלט.
מקום הבילוי המועדף על ממדאני
ההצלחה הכלכלית הזאת מגלמת בתוכה הצהרה תרבותית די נוקבת בפוליטיקה האמריקנית המקוטבת של היום. יש בה משהו שמרגיש כמו אצבע בעין של נשיא ארצות הברית והמחנה השמרני. בתקופה שבה רטוריקה נגד מהגרים גוברת, וממשל טראמפ חידש את צווי איסור הכניסה ממדינות מוסלמיות, ובראשן תימן, עצם הבחירה לחגוג את המורשת הערבית באופן כל כך פומבי, גאה ונוכח בלב המיינסטרים המסחרי, מרגישה כמו הצהרה חתרנית. לא בכדי, פוליטיקאים ואנשי ציבור כמו זוהראן ממדאני, ראש העיר המוסלמי הראשון של ניו יורק, דואגים להזכיר פומבית בכל הזדמנות, בראיונות וברשתות החברתיות, שאלה הם מקומות הבילוי המועדפים עליהם בעיר.
התקשורת האמריקנית המיינסטרימית מחבקת את הטרנד הזה בשתי ידיים. מהניו יורק טיימס, דרך סוכנויות הידיעות הגדולות כמו AP ועד למגזין הקולינריה הנחשב Bon Appetit - כולם מסקרים בהרחבה את הפלא הכלכלי של בתי הקפה התימניים. והנתונים, כפי שנחשפים בדוחות של חברות מחקר כמו Technomic מעידים על תעשייה שצומחת בקצב מסחרר. רק בשנה החולפת, מספר בתי הקפה המופעלים על ידי שש הרשתות התימניות הגדולות ביותר בארצות הברית זינק ב-50% והגיע ל-136 סניפים הפרוסים ממיין ועד קליפורניה. המספר הזה אפילו לא כולל עשרות בתי קפה עצמאיים ורשתות קטנות שצצים כמו פטריות אחרי הגשם.
אחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של התעשייה הזו נעוץ בדור ה-Z (איך לא). הצעירים מחפשים נואשות את מה שסוציולוגים מכנים "המקום השלישי" - מרחב שהוא אינו הבית ואינו העבודה, שאפשר להיפגש בו, לשבת במשך שעות, לפתוח לפטופ או לשחק משחקי קופסה עם חברים. בתי הקפה התימניים נשארים פתוחים עד השעות הקטנות של הלילה (ולעיתים עד שלוש לפנות בוקר בתקופת חודש הרמדאן), ומציעים חוויית בילוי לילית שאינה סובבת סביב אלכוהול. במציאות שבה סקרים עדכניים מראים שרק קצת יותר מחצי מהמבוגרים בארצות הברית צורכים אלכוהול - שפל של עשרות שנים - המקומות הללו הפכו לפתרון קל. "הם תמיד פתוחים, ממש מאוחר. גם בחגים, כשהכל נסגר ומת, זה הדבר היחיד שפתוח ואפשר לשבת לפגישה או סתם עם חברים", אמרה לי לקוחה ישראלית בסניף ליד קולומביה.
הפנים של המהפכה
היזמים התימנים זיהו את הוואקום, לקחו את המורשת המסורתית מבית והלבישו עליה מודל קפיטליסטי אגרסיבי של זכיינות בסגנון אמריקני למהדרין. חמזה נאסר, למשל, הוא אחד הפנים של המהפכה הזו. נאסר, שהיגר לארצות הברית מתימן כילד בן שש ועבד במשך שנים כנהג משאית, פתח ב-2021 את הסניף הראשון של רשת "הראז" (Haraz Coffee House) בדירבורן. כיום הוא כבר עומד בראש אימפריה המונה קרוב ל-30 סניפים פעילים ויותר מ-160 סניפים נוספים בשלבי פיתוח שונים.
הרשת מתנהלת מתוך מטה עצום בדירבורן בשטח של 6,500 מ״ר, הכולל קליות תעשייתיות ושף קונדיטור שהוטס במיוחד מצרפת כדי לשדרג את המאפים. מודל הזכיינות שלו דורש מהמשקיעים כיסים עמוקים: עלות הקמת סניף יכולה להגיע לחצי מיליון דולר, הכוללת דמי זיכיון התחלתיים של 50 אלף דולר ותמלוגים חודשיים קבועים של 4% מההכנסות. למרות הרף הגבוה, משקיעים מסחריים שבעבר היו פותחים סניפים של מקדונלדס או צ'יק-פילה עומדים אצלו בתור. החזון הרשמי שלו: ״עד שנת 2030, אנשים יוכלו לנסוע פחות מ-5 ק"מ ולמצוא בית קפה תימני, בדיוק כמו סטארבקס".
לצידו פועל איברהים אל-חסבאני, מייסד "קהווה האוס", אותה רשת שפתחה את הסניף סמוך לקמפוס קולומביה ומתהדרת כיום בעוד 25 סניפים ברחבי ארצות הברית. התחזית היא להגיע ל-100 סניפים ראשונים עד סוף שנת 2027. אל-חסבאני, בן למשפחת חקלאי קפה מתימן מזה שמונה דורות, מציג פילוסופיה שעוקצת ישירות את תאגידי הענק: "כשאתה נכנס לסטארבקס, אף אחד לא בא לקבל את פניך. אתה לא מקבל שם מזלגות וסכינים מזהב למאפים שלך וספלי קרמיקה אמיתיים לקפה״. לדבריו, הצרכן עייף מפס הייצור המנוכר, ומוכן לשלם יותר - שמונה דולרים (ואף יותר) ללאטה פיסטוק, תה "עדני" חריף או "קישר" (Qishr, משקה מקליפות פולי הקפה שמבושל עם ג׳ינג׳ר וקינמון) - תמורת חוויה שמכבדת אותו, אסתטיקה מוקפדת, ספות קטיפה ופולי קפה שיובשו בשמש בהרי תימן.
גם רשת "ארווה" (Arwa Yemeni Coffee), שצמחה בטקסס ומנוהלת על ידי פארס אל-מטרחי, משקיעה הון בעיצוב הסניפים עם קשתות זהב בהשראת מסגדים עתיקים מתימן. "אנחנו שגרירים של התרבות ושל האנשים שלנו”, מסביר אל-מטרחי, שמתעקש שההתרחבות בארצות הברית "עדיין בחיתוליה", גם כאשר הוא נאלץ להתמודד עם אירועי גזענות, כמו קריאות גנאי של מפגינים אנטי מוסלמים בטקס פתיחת אחד מסניפיו בטקסס.
בניגוד לרשתות המהירות שבהן לחיצת כפתור מפיקה אספרסו גנרי ומריר, הקפה התימני נחשב למוצר פרימיום מסורתי. למרות שצמח הקפה התגלה לראשונה באתיופיה, תימן היא המדינה שתרבתה אותו, הפכה אותו למשקה החם שאנחנו מכירים כיום, והפיצה אותו לעולם. המילה "מוקה”, למשל, שגורה בפינו הודות לנמל מוח׳א (Mokha) התימני שממנו יוצאו הפולים לראשונה. הפולים הגדלים בהרים עוברים ייבוש טבעי ואיטי בשמש, תהליך שמעצים את הטעמים, מוריד את רמת החומציות ומעניק לקפה סיומת טבעית מתקתקה עם רמזים עמוקים של שוקולד ופירות. ברוב הסניפים קולים את הפולים במקום, ואז מערבבים אותם ידנית עם "חוויאג'" לקפה - תערובת תבלינים משתנה ועוצמתית שכוללת לרוב הל, ג'ינג'ר, קינמון, ציפורן, כוסברה ואגוז מוסקט.
באגף הפחמימות, מלבד המלכה "סבאיה", מככבת גם "בסבוסה" ספוגה בסירופ סוכר ומי ורדים וחליאת נחל (Khaliat Nahal) אוורירי המורכב מכדורי בצק רכים הממולאים בגבינה ומוצפים בדבש ניגר.
הפצצות חיל האוויר גרמו לסיוט לוגיסטי
אך מאחורי הניחוחות המשכרים וסיפורי ההצלחה הכלכליים, מסתתרת שרשרת אספקה שהיא בגדר סיוט לוגיסטי. תימן, כזכור, היא אזור מלחמה אכזרי כבר למעלה מעשור, והמורדים החות'ים ששולטים בחלקים ניכרים ממנה הפכו את הים האדום לזירת קרב בינלאומית. יותר מ-80% מאוכלוסיית תימן חיה מתחת לקו העוני, וקפה נחשב לאחד הענפים המבטיחים לפיתוח כלכלי במדינה. לדברי אל-מטרחי, מלחמת האזרחים שמתחוללת במדינה מאז 2014 מנעה ממנו ומבני קהילה אחרים לבקר בארץ מוצאם, ולכן ניסה להביא אותה אל בתי הקפה. "אחת הדרכים לבקר בלי לנסוע לשם הייתה להביא את החוויה הזאת לארצות הברית", אמר. "זה מאוד רגשי עבור כולנו".
כאשר חיל האוויר הפציץ את נמל חודיידה בתימן בתגובה לתקיפות הכטב"מים, היזמים האמריקנים כמו אל-מטרחי נאלצו להעביר את כל תנועת הסחורות היקרה לנמל עדן שבדרום המדינה, מהלך שהאריך משמעותית את זמן המשלוח, מעלה את סיכוני הביטוח, ומייקר את חומר הגלם. עלויות הייבוא, יחד עם מכסי מגן ותעריפי המכסים המשתנים של טראמפ, מטפסים לשחקים. לעיתים, המס בלבד מוסיף 1.20 דולר לעלות של כוס קפה בודדת. קפה תימני הוא ממילא מוצר פרימיום נדיר שגדל בגבהים ומחירו הקמעונאי עשוי לחצות את רף ה-30 דולרים לחצי קילו. כשהעלויות הללו פוגשות את משבר האינפלציה בארצות הברית, בעלי הרשתות צריכים לאזן בין שמירה על מתח רווחים לבין החשש מתמחור הלקוחות החוצה.
אך נראה שבינתיים, האמריקנים מוכנים לשלם את המחיר. משקיעי נדל"ן מסחרי מדווחים כי בתי הקפה התימניים מחזירים לחיים מרכזי קניות שלמים שהפכו ל"אזורים מתים" בשעות הערב. התופעה הפכה לאבן שואבת לא רק לערבים-אמריקנים, אלא לכלל האוכלוסייה, שמחפשת בריחה, טעם אקזוטי, ומקום מפגש חם ו״מכיל״. בתי הקפה התימניים אינם מושלמים, השירות לא תמיד מדויק, המחירים גבוהים, ולא כל מאפה יוצא מהתנור ברגע ההזמנה. אבל כשזה עובד, זה עובד: ריח הל באוויר, קנקן תה לשולחן, משפחות, סטודנטים, צעירים שלא רוצים בר, לקוחות שלא יודעים איפה תימן על המפה אבל יודעים שהם רוצים עוד לאטה פיסטוק. רק אל תשכחו לוודא שהבריסטה הצעיר שמתכנן את סוף העולם מאחורי הדלפק, באמת הביא לכם נטול.
