ב-15 ביוני אשתקד, אסון פקד את מפרץ חיפה: טיל ששוגר מאיראן פגע במתחם בתי הזיקוקנפתח בכרטיסייה חדשה (בזן) וגרם למותם של שלושה עובדים. הפגיעה גרמה לנזק משמעותי במתקנים, עשן שחור וריחות חריפים באזור. לא היה מדובר ביד המקרה. אויבי ישראל לוטשים שוב ושוב עיניים לתשתיות דלקים בעת מלחמה, ומנסים לטווח אותן ללא הכרה. וכשהטילים הופכים מדויקים יותר, זה גם לא מופרך: האיראנים ניסו והצליחו. עובדים שילמו בחייהם, כשירות המפעל המזקק דלקים נפגעה קשות, ביטחונם של מיליון תושבים החיים במטרופולין חיפה עורער.
אבל אל תתנו לעובדות האלו להפריע למבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, שבשולי דוח העוסק במשק האנרגיה טוען כי בתקופת המלחמה ״התחדדה החשיבות של פעילות בז״ן״ ושולח היום את משרדי הממשלה ״לבחון את הנחות היסודנפתח בכרטיסייה חדשה שבבסיס החלטת הממשלה אשר קבעה את הפסקת פעילות בזן״. לא ברור מדוע בחר אנגלמן להתעלם משורה ארוכה של עובדות, ולהכניס מסקנה לדוח אשר הוא מדגיש כי היא ״דעה״: האירועים שהתרחשו בעת המלחמה ממחישים את ״הצורך של איזון בין תפיסה המתבססת על ייצור מקומי של דלקים ובין התבססות על יבוא דלקים״.
קשה להמעיט בעיוורון שלוקה בו המבקר. ראשית כל, לישראל אין בארות נפט, היא לא מייצרת דלקים, אלא מייבאת נפט גולמי מקומץ מצומצם של מדינות ומזקקת אותם על אדמת הארץ. בכך, היא מצמצמת את מקורות היבוא האפשריים שלה, ומסתמכת על בית זיקוק שהופך לחבית נפץ בלב אוכלוסייה אזרחית, במקום לייבא תזקיקים מוכנים לשימוש ולאחסנם באתרים מבוזרים תחת הקרקע ברחבי הארץ, לצד תהליך של גמילה מגז בישול ומעבר לאלטרנטיבות אחרות והאצת מימון ובניית התשתיות ליום שאחרי בזן.
אין ספק שהרגולטורים צריכים להפיק לקחים ממלחמת חרבות ברזל ולשפר את מוכנות משק האנרגיה לאירועים ביטחוניים באמצעות תכנון טוב יותר של התשתיות והמשאבים, במקום לנהל מדיניות תוך כדי תנועה, בשליפות. אבל ההחלטה לסגור את בזן בסוף העשור, התקבלה לאחר עבודת עומק מקצועית, לה היו שותפים לא רק כלל משרדי הממשלה (מלבד אגף התקציבים במשרד האוצר אשר הציג דעת מיעוט), אלא 16 מנכ״לי משרדים (לרבות משרדי הביטחון והאנרגיה) ושתי ממשלות שונות – ממשלות שלא הסכימו ביניהן על דבר אך קידמו את אותה החלטה באופן זהה.
שתי הממשלות על יושביהן הבינו, כנראה, את מה שאנגלמן לא מבין: גם אם מנכים את הזיהום של בזן מהמשוואה, תשתיות פציצות בלב אוכלוסייה אזרחית הן מטרה אסטרטגית יוקרתית עבור האויב בכל מלחמה והיכולת להגן עליהן מוגבלת. ובזמן שהעולם מתקדם לשימוש באנרגיה נקייה, מבקש מבקר המדינה: הישארו מאחור, כנסו להליכים מחודשים של ׳בחינת הנחות היסוד׳, קחו את הזמן.
הניסוחים העמומים של המבקר, שלא אומר מפורשות כי יש לוותר על סגירת בזן, אלא מסתפק בשליחת משרדי הממשלה ל׳בחינה מחודשת של הנחות היסוד׳, משרתים בינתיים היטב את בית הזיקוק שחוגג זאת היטב: ״המבקר קובע באופן נחרץ כי על המדינה לבחון מחדש את ההחלטה לסגור את בזן״. המבקר לא קובע זאת "באופן נחרץ", אולם בבית הזיקוק צודקים: במבחן התוצאה הליך כזה אכן עלול לגרום לכך שמשרדי הממשלה ינהלו שוב תהליך ארוך שיימשך אף שנים ארוכות, יותיר לבזן לממש את שאיפותיה להקמת תשתיות מזהמות נוספות ולהתבססות בשטח, ואולי אף ייקר את הפיצויים שתדרוש בהמשך מהמדינה – אילו שאלת סגירתה בכלל תעמוד שוב על הפרק.
את החלטת הממשלה שבקצה שלה ממתינה סגירת בזן, יש לתקצב היטב ולהכניס ללוחות זמנים צפופים של תכנון ויישום. אין ספק שבית הזיקוק לא ייסגר מבלי שיעמדו מלוא התשתיות החליפיות וייושמו הפתרונות הנדרשים לשם תפקוד רציף של משק האנרגיה. אם צריך להתאים חלק מההחלטות לשינויים בשטח – ניתן לעשות זאת תוך כדי תנועה. לא ברור מדוע החליט אנגלמן לבטל במחי יד עבודה מקצועית של שנים ולהפנות עורף לתושבי חיפה שסובלים שנים ארוכות מגודש תשתיות הגורמות לזיהום אוויר וירידה באיכות החיים. מה שבטוח – פגיעה של טילים בתשתיות דלקים מציבות בסיכון אזרחים רבים. להם חייב אנגלמן דין וחשבון.
