במרץ האחרון, במהלך הסגר הראשון של הקורונה, ציין גבי אקשטיין, הבעלים והמנכ"ל של מפעל ארט יודאיקה ביבנה, את יום הולדתו ה-81. חגיגה גדולה לא הייתה בשל השמירה על ההנחיות, אבל מבט מסופק לאחור – היה. בסיפור חייו שזורים פרקים, שמציירים אותו בתכונות שונות ולכאורה מנוגדות. מצד אחד רציונליסט ואיש עסקים קשוח, מאידך אמן רגיש ומצחיקן, כשמכל פרק בחייו הוא לוקח תובנות.
"כשהייתי ילד בן 5, חשבתי שאני אלוף במשחק הדמקה", הוא מספר. "ניצחתי את ההורים שלי וגם אחרים. יום אחד נסענו לטיול בגן הקופים ברמת גן. על אחד הספסלים ישב איש מבוגר, ששיחק דמקה נגד מישהו אחר. ביקשתי לשחק איתו, והוא ניצח אותי בענק. נראה שזו הנקודה שהבנתי, שאסור להיות שחצן. לימים, כשהייתי שחקן כדורסל במכבי דרום תל אביב, נזכרתי בזה, כשעשיתי הערכה עצמית של כוחי, הבנתי את מקומי ושכבר לא אהיה כוכב על. ככה זה גם בעסקים. צריך שיהיה לך ביטחון עצמי ואמונה בצדקת הדרך, אבל במקביל אתה חייב לבדוק באיזה נושא אתה חזק, ולהתרכז בו".
הוא נולד בתל אביב להורים שעלו לישראל ממזרח אירופה. כבר כילד התבלט בכישרון בידורי, וגם כתב בצורה מעוררת התפעלות, מה שהעניק לו תפקיד משולש במסיבת הסיום של תיכון גאולה, בו למד: כתב את הטקסט, שיחק ושר. ב-1957 התגייס ללהקת גייסות השריון, בה שירת לצד שמות בולטים, ביניהם כאלו שאינם עוד בחיים, כדוגמת השחקן ניסים עזיקרי והמשוררת תרצה אתר (בתו של נתן אלתרמן), וכאלו שנשארו בתחום התרבות, כמו הזמרת זמירה חן והשחקן אלכס פלג. בלהקה גם הכיר את רעייתו. "בנסיעות היינו שוכבים ומתגלגלים בקרקעית המשאית. מצאתי את עצמי פנים אל מול פנים עם רחל הררי, זמרת בלהקה", הוא נזכר בחיוך. "57 שנה מאז, ואני עדיין מאוהב בה".
לאחר שחרורו, גייסה אותו הבמאית נעמי פולני להרכב הראשון של להקת "התרנגולים". אלא שבדיוק אז, למרות גילו הצעיר, הוצע לו לנהל את "הנמל", עסק תבלינים קורס בשכונת נווה צדק. "החלטתי לבחור בעולם המסחר והעסקים, ולוותר על הבמה כעיסוק עיקרי", הוא מספר. "הבנתי כבר אז איך ייראה עתידי ועתיד משפחתי אם אמשיך בחיי הבמה. הבנתי, שלא יהיה לי כסף ושתמיד אחיה במתח. רציתי להיות בעל אמצעים ולא שחקן שנאבק על כל גרוש".
כדי לתת תשובה לחיידק הבמה, שהמשיך לקנן בו, הצטרף אקשטיין להרכב "צחוק בצד", שהופיע ברחבי הארץ בשנות ה-60 וה-70, והשתתף בו במשך כ-17 שנה. "בבוקר הייתי טוחן ואורז תבלינים, ומוכר אותם באריזות בשווקים בת"א, ובערבים מופיע. בתקופה הזו עשיתי הרבה כסף כאיש עסקים, ולמדתי לאהוב אנשים כאמן".
את הסטארטאפ הראשון עשה מעט זמן לאחר מכן. "יום אחד עלה במוחי רעיון: במקום למכור לסיטונאים, החלטתי שהסחורה שלי תגיע ישר לחנויות בארץ, וישווקו את התבלינים שלי כמוצרי יסוד. במקביל, התחלתי לשווק אלפי פריטים, כמו קטניות, שקיות אשפה, נרות ומוצרי מכולת. "הנמל" הפך מפעל משגשג, ובמקביל עברנו לרמת אפעל, שם נולדו ארבעת ילדינו".
כשהיה בן 45, הרגיש אקשטיין שדי לו. "היו לי נכסים וכסף, אישה שאני אוהב, בית וילדים מקסימים. החלטתי שהחיים קצרים ואני רוצה להתחיל לחיות". מיד פירסם מודעה, בה ציין שעומדים למכירה בית אריזה למזון ורשת שיווק ארצית לסיטונאים, שקיימת 23 שנים עם מחזור מכירות של יותר מחצי מיליארד לירות לשנה". במהרה מכר את החברה לרוכשים אמריקאים. אבל אקזיט לחוד ומציאות לחוד. "נהניתי מהחופש, אבל לאחר זמן קצר התחלתי לחפש משהו חדש. השתעממתי".
לרעיון העסקי החדש הגיע בעזרת אחד התחביבים שלו, אוסף חפצי אמנות ומיניאטורות. "יום אחד לקחתי את כל 400 המילים בספר 'עובדיה' וכתבתי אותן בגודל של בול על ביצה. מכאן עלה בדעתי לעשות דברים בנושאי יהדות וישראל. אחד הדברים הראשונים בהם הבחין, הוא מספר, היה המחיר המופלג בו נמכרו באותה תקופה כיפות, שנסרגו בכפרים הערביים. "עלות כל כיפה היתה כ-60 שקל. התחלתי לחפש מקום לסריגה ידנית איכותית וזולה של כיפות, וזה הוביל אותי לכפרים בסין, שם מחיר יום העבודה עמד אז על דולר אחד בלבד. הכיפות יוצרו שם, וכל כיפה נמכרה אצלי ב-15 שקל".
לאחר שעיצב מספר דוגמאות של כמה פריטים, שכר בעלי מלאכה, וכך, ב-1989, הוקמה "ארט יודאיקה". מאז ממשיכים במפעל להמציא ולעצב מוצרים ייחודיים באמצעות אמני המפעל, הייצור נעשה בהודו ובסין, והמכירה בישראל ובחו"ל מתקיימת לסיטונאים בלבד. "בפרק הזה של חיי למדתי, שאחרי קריירה ראשונה כדאי לצאת לפנסיה. כך בקריירה השנייה, לא יהיה רצון לפרוש, מאחר וכבר נטעמה הבטלה. זו גם הוכחה שאפשר להתפרנס מאמנות", הוא מסכם.
מי המתחרים שלך?
"יש כמה מתחרים, אבל אני לא חושש. אנשים למדו שהמוצרים שלנו ודומים לנו מצופים בכסף ולא משחירים, זה עדיף. זה אומר לפתוח ארון קודש ביום שישי ולראות פמוטים מבריקים, שלא צריך לעבוד עליהם, שיחיו הרבה אחרינו. את המוצרים שלנו, שנמכרים במאות חנויות בארץ ובחו"ל, מעצבים אמנים שלנו, והלחם שלי שונה מלחם אחדות. כ-4,000 מוצרים מיוצרים אצלנו, שנמכרים לחרדים, דתיים וחילונים".
אתה לא איש דתי. זה לא יוצר התנגדות בקרב החרדים כקהל קונים?
"אני מסורתי לייט, אבל מתחבר ועוסק באמונה היהודית באמצעות היודאיקה. בהתחלה היו ניסיונות של חרדים להוקיע את ארט בכל מיני דרכים. התגברנו על זה בזכות יושרה ומחירים נוחים. היום אנשים הכי דתיים במדינה קונים אצלנו".
משבר הקורונה, מספר אקשטיין, תפס אותו אמנם מוכן, אבל מפוחד. "בין הנפגעים העיקריים של הקורונה נמצאים הסקטור הדתי וענף התיירות. בארה"ב סגרו עם קרשים חנויות שהסחורה שלנו נמכרת בהן, וגם בארץ נסגרו כל החנויות. מחזור מכירות ממוצע של עשרות אלפי שקלים ביום הפך לקול דממה דקה. הפסקנו לתקופה מסוימת לקבל את הסחורה מסין ומהודו כי גם שם ספקים הפסיקו לעבוד. היה בלגן גדול, הרגשתי מפוחד. כמו בריאת העולם מחדש. עם זאת, ידעתי שאני מוכן לכל תרחיש. הרגשתי מכה בכנף אבל ידעתי שאייצב את המטוס. לאחר כחודשיים, ברגע שהתעשתתי, לא הסתגרתי בבית וחשבתי מה יהיה, אלא התחלתי להתאים את עצמי למצב.
"יש לנו לקוחות קבועים, חלק מהם החלו לנהל את המכירות באתרים, והעמדנו לרשותם את אתר האינטרנט שלנו. לפני הקורונה המכירות באתר עמדו על 20%. בתחילת משבר הקורונה עלינו ל-40% והיום האתר מהווה 75% מסך המכירות. היה לי ברור, שאני חייב להתעשת מהר בעיקר בגלל התקציב הענק שיש למפעל, אני משלם שכירות של מאות אלפי שקלים בחודש, ארנונה של עשרות אלפי שקלים בחודש, ומפרנס כ-60 משפחות של עובדים. כשחזרו לעבוד בסין, ההוצאות שלנו גדלו כי חלה קפיצה גדולה במחירי ההובלה. אם עד לקורונה, העלות היתה כ-2 דולר ל-20 ק"ג סחורה, עם הקורונה היא קפצה ל-20 דולר לאותה כמות. בסיכומו של דבר, לא היה גידול במכירות, אבל אנחנו מאוזנים ולא מופסדים".
מאיפה לקחת שקט נפשי בתקופה כזו? בכל זאת, עסקים רבים התמוטטו.
"המוצרים שלי הם מוצרי קודש. כמו שאדם חייב לקנות בסופר, כדי לאכול ולשרוד, הדתיים חייבים לקיים את המצוות. מזוזות, קופסה לאתרוג, צלחת לפסח ותשמישי קדושה, הם לא רק חפצים עבורם, זו הנשמה שלהם. חשוב להם גם לקיים הידור מצווה, שזה אומר בכל פעם לשפר. בין היתר, הם החליפו מזוזות כי חששו מהידבקות. הגדלנו בתחום הזה מכירות. נערכנו גם מבעוד מועד עם סחורה לקראת חנוכה כדי שברגע שהחנויות ייפתחו, יתחילו למכור".
הכסף מהלקוחות התקבל בזמן?
"לא", הוא מודה. "בחודש הראשון של הקורונה חזרו אליי צ'קים במאות אלפי שקלים, אולי אפילו במיליונים. חטפתי פיק ברכיים. 40 שנה לא חזרו לי צ'קים מלקוחות. בחודש האחרון כבר חזרו צ'קים בודדים. תשמעי, לפני כעשר שנים דפק לי מישהו בדלת, ושם לי על השולחן 15,000 שקל. לא הבנתי. הוא הזכיר לי שלפני כ-30 שנה הוא נקלע למצוקה, כשעוד היה לי את הנמל, ועזרתי לו. הוא אמר שאני מופיע לו בכל פעם בחלום, והוא מחזיר את הכסף כדי שאשחרר אותו מהחלום. לאנשים יש מצפון. אני מאמין שהם ישלמו את החובות".
לו נשארת בתרנגולים, ככל הנראה היית חווה את מה שהאמנים חווים היום. מה דעתך על כך?
"כואב לי עליהם ואני מזדהה איתם, בעיקר עם אלו שהצליחו, ועכשיו יושבים בבית. זה נורא. אני מסכים עם החוק וההנחיות, חייבים לקיים אותם. אבל היו צריכים לסייע להם. כמו שתמכו בעסקים קטנים, היו חייבים לתמוך בהם, לתת להם משכורות. עוד לפני הקורונה התיאטראות היו בפשיטת רגל. הקברניטים שלנו לא מחשיבים בכלל את האמנות. הממשלה מפזרת מיליארדי שקלים, אין לה לתת מיליונים כדי לשקם את האמנים ולהראות את חשיבות התרבות לעם?"
אחד האמנים, שנפטר מהקורונה, הוא יהודה ברקן, שהכרת היטב.
"נכון. הכרנו בתקופה של "צחוק בצד", הוא היה מתופף הלהקה, עלם חמודות. את "לופו" הוא לקח מדמות שגילמתי במערכון. לפני כ-4 שנים הוא הגיע אליי לעסק, ראה אותי ושאל אותי: 'מה אתה עושה פה'? כשהבין שאני בעל העסק ביקש לקנות כיפות, וסיפר לכל העובדים, שאת הדמות של לופו הוא לקח ממני. הוא היה אז אחרי הנפילה, ידעתי שהוא בקשיים, ואמרתי לו שישלם בפעם הבאה שיבוא לבקר. לצערי, כבר לא תהיה פעם הבאה".
אתה בן 81. התחלת בהעברת השרביט לדור הבא?
"לא. הסיפור של סבא שלי תמיד יושב לי בזיכרון. הוא נולד ברוסיה, וב-1922 הוכה על ידי פושעים גויים, שלקחו את כל כספו. לאחר שעלה לישראל, הקים מפעל מצליח, ואבא שלי ושני אחיו היו שותפים בו. הם רבו כל הזמן. לכן נשבעתי שלא יהיו לי שותפים, ואכן, 60 שנה אני בעסקים בלי שותפים. זו הדרך שלי. יתרה מזאת, לסבא שלי היו לפחות 10 מגרשים ובניינים בתל אביב, אבל בערוב ימיו הוא עשה שטויות, נתן ערבויות לחברים ולמשפחה, הפסיד הכל לבנקים, וחי בעוני ובחוסר כל עד מותו. אני עושה הכול כדי שלי זה לא יקרה. לבן שלי יש 20% בעסק, מלבד זה אין לי פרטנרים במשפחה. אני רוצה להוריש לילדיי נכסים ולא הפסדים. באשר לגיל, עד לפני חמש שנים אמרתי שאני בן 50. וברצינות, אני בהחלט שומר על ההנחיות, כי זה גיל של קבוצת סיכון, אבל אין לי פחד ממנו. אני לא סופר, רק מפנים את התובנות".
חוץ מאשר לא להיות שחצן, דבר שלמדת כילד ממשחק הדמקה, מה עוד הפנמת?
"אני ממליץ ללמוד מניסיונם של אחרים, אבל לא לעשות שותפות עם אף אחד. כאיש עסקים, לא צריך לפחד מכשלונות כי הם מלמדים איך להצליח. בנוסף, מה שלומדים כחתול רחוב, לא לומדים בשום אוניברסיטה. תמיד רצוי לחסוך לעת צרה כי יום אחד היא עלולה להגיע. הנה, הקורונה הוכיחה זאת. ולזכור שאלוהים תמיד נמצא בפרטים הקטנים".
