כ־200 שנה אנחנו לומדים כמעט באותו אופן: כיתה מלבנית, שורות של שולחנות, מורה ולוח בחזית. המודל, שנולד במאה ה־19 כדי לשרת חינוך המוני בעידן תעשייתי, נועד ליצירת יעילות, סדר ואחידות – ופחות ללמידה דינמית, סקרנית או כזאת שמתייחסת לשונות בין תלמידים. אלא שבעולם מוצף ידע, שמשתנה במהירות ודורש מיומנויות של חשיבה, שיתוף פעולה וגמישות, המבנה הפיזי של הכיתה כבר לא מתאים. בעשור האחרון מתחולל שינוי עמוק: בתי ספר מתחילים לעצב מחדש את סביבות הלמידה שלהם – לא כקישוט אדריכלי, אלא ככלי פדגוגי, שמבקש ליישר קו עם האופן שבו תלמידים באמת לומדים היום.
"כיתה לפני 100 שנה וכיתה לפני עשור נראו אותו דבר – תלמידים שיושבים מול לוח ומורה", אומרת חלי ישראלי, מעצבת פנים המתמחה בעיצוב מתחמי חינוך וסביבות למידה. "הקונספט הזה נולד בתקופת המהפכה התעשייתית, כשלהורים שיצאו למפעלים, לא היה מה לעשות עם הילדים, ונוצרו עבורם המסגרות שכולנו מכירים". בעשור האחרון, לדבריה, מתרחש שינוי עמוק. מערכת החינוך מגלה — באיחור — שסביבה פיזית איננה תפאורה ניטרלית אלא כוח פדגוגי פעיל. "בשנים האחרונות נכנסה ההבנה ששינוי סביבת הלמידה משנה את החשיבה וגם מגביר יצירתיות", היא מציינת.
התוצאה היא לא פחות ממהפכה: הכיתות נפתחות, הקירות הופכים לשקופים, והמרחב עצמו לומד להיות גמיש.
הכיתה: מותאמת לצרכים משתנים
בבתי ספר חדשים — וגם בכאלה שעוברים מתיחת פנים — הכיתה כבר אינה חדר אטום עם דלת אחת. במקום קיר יש זכוכית, ובמקום שורות קבועות — ריהוט מודולרי שמתארגן לפי הצורך. "הריהוט זז ומשתנה לפי הפעילות: למידה פרונטלית, עבודה בקבוצות או אחד על אחד", אומרת ישראלי ומסבירה שלא מדובר רק בשינוי עיצובי, "הוא מאפשר למורה לנהל במקביל כמה שכבות של למידה: קבוצה אחת בתוך הכיתה וקבוצה אחרת במרחב שמחוץ לה, תוך השגחה מתמדת שמאפשרת השקיפות. עם המתקשים המורה עובדת פרטנית בכיתה, ואת אלה שיותר קל להם, היא יכולה להוציא החוצה ללמוד עצמאית — ועדיין לראות אותם. העיקרון ברור: הכיתה חדלה להיות יחידת לימוד סגורה והופכת למרכז של רשת מרחבים".
חלי ישראלי, מעצבת פניםצילום: טל אלקבץכמו הריהוט, גם הלוחות הפכו לניידים וחכמים. יש לוחות נפרדים לקבוצות שונות, לוחות ממוחשבים שמעבירים תוכן ישירות לאייפדים, ומדבקות מגנטיות – כולם הופכים את הלמידה למשחק פעיל. במקומות מסוימים אפילו השולחן עצמו הופך למחשב. "יש היום שולחנות מגע אינטראקטיביים — בתוך השולחן יש מחשב, ואפשר לעבוד וליצור בקבוצה", מציינת ישראלי. "הרעיון הוא לא להושיב כל ילד מאחורי מסך פרטי, אלא לאפשר יצירה משותפת סביב אותו משטח".
ובתוך כל הטכנולוגיה גם הגוף, לדבריה, מקבל מקום: "ילדים עם הפרעות קשב או צורך בתנועה מקבלים כיסאות מתנדנדים ומתגלגלים, יש פינות שקט, אזורי ריכוז אישיים. לא כל ילד לומד אותו דבר - אז גם הסביבה חייבת לאפשר בחירה", היא מדגישה.
"מתחם יפה משפיע על הפרודוקטיביות"
אחת המהפכות המפתיעות מתרחשת דווקא במקומות שבעבר היו המוזנחים ביותר. "השירותים הפכו למוקד. בתי הספר משקיעים היום הרבה מאוד משאבים בתאי שירותים מעוצבים ומזמינים", כך ישראלי.
ומה לגבי חדר המורים?
"קשה מאוד למשוך היום אנשי הוראה. חדר המורים מעוצב היטב הוא סביבת עבודה מושכת ונעימה. חשוב לי לעצב להם חדר נעים, עם מטבח מחודש, מכונת קפה, טלוויזיה, פינות שקט להכנת השיעור ועד חלב מסוגים שונים ופינוקים כמו עוגיות ובייגלה. חדר המורים הפך ללב של בית הספר, וסביבת העבודה של המורה חייבת להיות מותאמת לסביבת עבודה חדשה, כי גם המורים צריכים לדעת לעבוד בשיתוף פעולה בסביבה המעודכנת.
"גם הספרייה עברה מהפך – מחלל עם פינות ישיבה ומדפי ספרים להחלפה, היא כיום מוקד מרכזי בבית הספר - אפשר לעבוד מול מחשב, לקרוא לבד, לשחק במשחק, יש פינות שקט, אפשר לשמוע מוזיקה, לקיים דיבייטים, לשמוע הרצאות, והכול עם ריהוט מגוון – פופים, טריבונות, ספות.
"מתחם יפה משפיע על הפרודוקטיביות, היצירתיות והחוזק של הצוות. וחדר מורים חזק חשוב לכל בית הספר. יש לו כוח, כי עובדים עם מערכת די שוחקת – ואם לא נסייע להם, עם צבע רגוע על קיר, תאורה או סביבה מתאימה – הם לא יחזיקו. זה תורם לתחושת השייכות של המורים, שמרגישים חלק מהתהליך".
למידה מתוך התנסות וחקר
דגש מיוחד מושם על עיצוב מרחבי הלמידה החווייתיים. כך למשל, במטבח שהקימה ישראלי בבית הספר ארנון ברמת גן, מגדלים התלמידים גידולים הידרופוניים, קוטפים אותם ומכינים סלט. "הם חווים תהליך שלם — מהזרע ועד הצלחת", היא מספרת.
בכיתות הצעירות, לדבריה, הגבול בין משחק ללמידה מיטשטש. "בכיתות א'–ב' המרחבים מעוצבים כמעט כגן ילדים, כדי שהמעבר מהגן לבית הספר יהיה רך יותר: פינות רכות, משחקי תפקידים, בתי קפה ומטבחים קטנים, שבהם אפשר ללמוד חשבון ושפה דרך משחק והתנסות. אני יכולה ללמד חשבון דרך משחק בבית קפה, או חקר ושפה דרך משחק במטבח", אומרת ישראלי ומסבירה שהאותיות, המספרים והמילים כבר לא רק כתובים — הם נתלים, נבנים ומשוחקים.
לתפיסת המעצבת, העיצוב אינו מטרה, אלא כלי. "סביבות הלמידה החדשות חייבות להיות בהלימה לפדגוגיה — לשמש כמקדמות למידה ויצירתיות ולשים דגש על חוויית משתמש", היא אומרת. "אבל אם המורים לא פתוחים לשינוי, הם ימשיכו ללמד מול הלוח, גם בכיתה הכי יפה".
כיום, כשמעבר מבית ספר אחד לאחר הוא עניין פשוט יחסית, עיריות משקיעות במוסדות החינוך משאבים רבים, ובמקביל בתי ספר ממתגים עצמם לפי נושאים – אדם וסביבה, משחק, מנהיגות וכיוב'. "המטרה היא למשוך אליהם עוד תלמידים, כאשר לילדים יש פרק זמן משמעותי של שש שנים לחוות את הנושא הבית ספרי כתהליך", היא מבהירה ומציינת, שבדרך כלל הכיתות המפנקות ביותר תמיד יהיו הנמוכות ביותר, כדי למשוך הורים לרשום את הילדים לבית הספר.
אלמנט משמעותי ביותר בתכנון הפנים, לדברי המעצבת, הוא תאורה טבעית: "כניסה של אור טבעי למבנים, משפרת מצב רוח ומגבירה יצירתיות. גם בבחירת הצבעים הנטייה היא לגוונים רגועים, שמשרים אווירה נעימה, לעומת צבעים עזים ומדבקות שמייצרות רעש פנימי".
לתפיסתה, סביבות הלמידה החדשות חייבות לבוא בהלימה לפדגוגיה – לשמש כמקדמות למידה ויצירתיות וכאלה שמדגישות את חוויית משתמש. בהתאם לכך, עיצוב המרחבים צריך להיות דינמי וקל לשינוי, "למשל שולחן רגיל שיכול לגבוה לכדי שולחן עמידה. במקרה זה גם המורים נדרשים להיות פתוחים לשינויים באופן הלימוד, אחרת הם ימשיכו ללמד במתכונת הישנה", היא מסבירה.
"החיבור בין המרחב הפיזי לחשיבה החינוכית הוא שמגדיר את בית הספר של המאה ה־21. עיצוב ופדגוגיה חייבים לעבוד יחד — ואז נוצר שילוב מנצח", מסכמת המעצבת.
"המרחב לא מקשט את הפדגוגיה – הוא משנה אותה"
"הפער בין מה שקורה מחוץ לבית הספר ובין מה שמתרחש בתוכו הפך לגדול מדי; התלמידים חיים היום בעולם דינמי, חזותי, שיתופי ודיגיטלי, בעוד סביבות הלמידה המסורתיות נשארו סטטיות, פרונטליות ומבוססות ישיבה פסיבית. ההבנה שהמרחב עצמו משדר מסר חינוכי של שליטה, היררכיה או לחלופין של סקרנות, גמישות ואחריות, הובילה למסקנה שסביבת הלמידה חייבת להשתנות כדי לאפשר פדגוגיה רלוונטית ומשמעותית", כך פותחת ומסבירה אורנה בן זקן, מנהלת בית ספר ארנון ברמת גן. לפני מספר שנים עבר בית הספר שיפוץ גדול בהתאמה לעת הנוכחית, כולל תוספת של אגף חדש, וממשיך להתחדש גם בימים אלה, בהלימה לצרכים המתעדכנים. לדברי בן זקן, בבית הספר שהיא מנהלת הבחירה נעשתה בתהליך הפוך: "תחילה גיבשנו מודל למידה פדגוגי, עם מטרות וצרכים מדודים, ורק בהמשך תכננו את המרחבים. המודל נבנה מתוך הבנה שהתלמידים נדרשים היום למיומנויות 2030 - למידה עצמית, עבודה צוותית, חשיבה ביקורתית, גמישות ויכולת בחירה, וסביבת הלמידה חייבת לאפשר זאת בפועל".
איך העיצוב החדש שינה בפועל ובשטח את האופן שבו מורים מלמדים ותלמידים לומדים?
"המרחבים נבנו כך שהם משרתים סוגים שונים של למידה: למידה פורמלית ובלתי פורמלית, למידה קונבנציונלית לצד למידה אלטרנטיבית, עבודה אישית לצד עבודה קבוצתית. השקיפות, קירות זכוכית, חיבור בין פנים לחוץ, מאפשרת לראות את תהליכי הלמידה מבפנים ומבחוץ, ומעודדת שיח, שיתוף ולמידה מתמשכת. בפועל מורים עברו מתפקיד של מעבירי ידע למנחי תהליך, ותלמידים לומדים ליטול אחריות, לבחור מסלולי למידה ולהתנסות בדרכי חשיבה שונות בתוך אותו יום לימודים. תלמידים נעשו מעורבים יותר, נעים בין מגוון אזורי עבודה, בוחרים היכן ואיך ללמוד, ומפתחים תחושת אחריות ללמידה שלהם. המרחב לא 'מקשט' את הפדגוגיה, הוא משרת ומשנה אותה".
האם היה משהו שהפתיע אותך אחרי המעבר למרחבים החדשים – לטובה או לרעה?
"הופתעתי לטובה מהמהירות שבה גם מורים ספקנים אימצו דרכי עבודה חדשות, ברגע שהמרחב אפשר זאת בצורה טבעית.
"לרעה - גילינו שעיצוב לבדו אינו מספיק: ללא ליווי פדגוגי, שיח צוותי והכשרה, יש נטייה לחזור להרגלים ישנים גם במרחב חדש. זה חידד את ההבנה שעיצוב הוא זרז לשינוי, לא תחליף לתהליך חינוכי עמוק, והוא דורש תהליך עומק מתמשך של ליווי והטמעה, כדי לשמור על העקרונות ולא לגלוש חזרה לדפוסים ישנים".
אילו תלמידים הרוויחו במיוחד מהשינוי, והאם היו כאלה שהעיצוב דווקא הקשה עליהם?
"נוטים לחשוב שבעיקר תלמידים שהתקשו במסגרת הפרונטלית מרוויחים מהשינוי; תלמידים שזקוקים לתנועה, לבחירה, ללמידה חווייתית או לעבודה שיתופית. זה נכון שעבורם, המרחבים והמודל הפדגוגי פתחו אפשרויות חדשות להצלחה ולביטוי.
"עם זאת חשוב להדגיש, שגם תלמידים חזקים, שהצליחו מאוד במסגרת הפרונטלית המסורתית, נתרמו בהיבטים שלמידה מסורתית לא יכולה לאפשר. רבים מהם גילו יכולות שלא תמיד באו לידי ביטוי קודם: הובלת צוות, חשיבה יצירתית, גמישות בלמידה ויכולת לעבוד במגוון סגנונות.
אורנה בן זקן, מנהלת בי"ס ארנון, ר"גצילום: אורי בובלילהם מצאו דרכים חדשות לבלוט ולהצליח גם במרחב הפתוח והשיתופי, וההצלחה שלהם קיבלה עומק ומשמעות רחבים יותר מאשר הישגים פורמליים בלבד.
"המודל והמרחבים מאפשרים לכל תלמיד למצוא את המקום שבו הוא חזק. תלמידים שלא תמיד בלטו בהערכה מספרית מסורתית, מצאו דרכים אחרות להביע מצוינות: בעבודת צוות, בהובלה, ביצירתיות או בלמידה עצמאית. הלמידה בקבוצות מאפשרת לזהות נקודות חוזק אישיות ולבלוט בתהליך, לא רק בתוצאה. יחד עם זאת תלמידים הזקוקים למסגרת ברורה ושקטה, מקבלים מענה דרך אזורים ייעודיים ומובחנים, כחלק מהתפיסה שאין פתרון אחד שמתאים לכולם".
מהם, לתפיסתך, העקרונות בעיצוב סביבות הלימוד לשנים הבאות, שבלעדיהם אי אפשר לדבר על חינוך רלוונטי?
"העיקרון הראשון הוא תכנון מהפדגוגיה אל המרחב, ולא להפך. סביבה חינוכית רלוונטית חייבת להישען על מודל למידה מגובש, עם מטרות ברורות וצרכים ידועים.
"העיקרון השני הוא שקיפות וגמישות: מרחבים שמאפשרים לראות תהליכים, לחבר בין פנים לחוץ, ולתת לתלמידים בחירה ואחריות. כך מתאפשר חינוך שמפתח מיומנויות עתידיות, ומוביל למצוינות אישית ולא רק למדידה מספרית.
"עקרון שלישי הוא התאמת המרחב לחיים שמחוץ לבית הספר – סביבה שמכבדת את התלמיד והצוות, מאפשרת בחירה, שייכות ורווחה. חינוך רלוונטי מתחיל במרחב שאומר לתלמיד: 'רואים אותך, סומכים עליך, ומזמינים אותך להיות שותף פעיל בלמידה'.
"סביבות הלמידה צריכות להיראות ולהרגיש כמו המרחבים שהתלמידים פוגשים מחוץ לבית הספר: בתי קפה, חנויות, מקומות עבודה. לא כעולם סגור ותלוש, אלא כמרחב שמדמה מציאות בוגרת ומקצועית; עיצוב שהופך את בית הספר מזירה מבודדת למרחב שמכשיר תלמידים לא רק לידע, אלא לסגנון עבודה ולדרך חיים.
"כאשר תלמיד לומד בסביבה שמוכרת לו מהעולם האמיתי, הוא מפתח מיומנויות של התנהלות, שיח, עבודת צוות ואחריות, שהוא יידרש להן בהמשך חייו".
