בעולם שבו תלמידים יכולים לבדוק כל תשובה בזמן אמת, והבינה המלאכותית מנסחת עבורם טקסטים בלחיצת כפתור, תפקיד המורה כבר לא יכול להישען על סמכות הידע בלבד. ההוראה נדרשת כיום להגדיר מחדש מהי מומחיות, על מה נשענת סמכות, ואילו מיומנויות ערכיות וקוגניטיביות חייבות לעמוד בבסיס הלמידה. בעיני ד"ר אירית לוי־פלדמן, סגנית הנשיאה להוראה, מחקר ופיתוח במכללה להכשרת מורים בסמינר הקיבוצים, השינוי הזה אינו איום – אלא הזדמנות עמוקה לחשיבה מחדש על הכשרת עובדי הוראה בעידן ה־AI.
ללא ידע מוצק אי אפשר לנווט
"בימים שהמידע נגיש לכולם בלחיצת כפתור ובקלות רבה, תפקיד המורה הוא לעזור לתלמיד לסנן, למנן ולא להסתמך על אמיתות לא מגובות, אלא לבחון את המידע בעיניים ביקורתיות ולהפוך אותו לידע שלו", כך פותחת ומסבירה ד"ר לוי־פלדמן, ומוסיפה שאחת הדרכים לכך היא שינוי התפיסה של תפקיד המורה. "אם בעבר המורה היה מגדלור הידע, והוא זה שהנגיש ותיווך אותו לתלמידים, עם הופעת האינטרנט - ובטח עם פריצת הבינה המלאכותית, הוא חייב לשנות את תפקידו למי שמלווה, חונך ומשמש מנטור של התלמיד. מי שאוחז בהגה הוא התלמיד - והמורה צריך להיות לידו ולסייע לו לנווט בים הסוער של המציאות, כדי שכאשר התלמיד יהיה לבד - הוא יידע לנווט בעצמו".
בהתאם לכך, איך נראית בימינו התוכנית להכשרת מורים?
"בתוך המערכת ההכשרה אנחנו מובילים כמה צירים. האחד הוא ציר הידע; מי שיושב כנווט ועוזר לילד לנווט בים הסוער, גם נדרש לבסיס ידע בעצמו וגם חייב להקנות לתלמיד בסיס ידע. אם נשווה זאת לפעולת הרכב – המנוע הוא בסיס הידע, ומערכות ההיגוי הן כמו המיומנויות, שמסייעות לנו לנווט במערכת הלא צפויה של ה־AI. אבל בלי המנוע - שהוא ידע עמוק ומוצק, אי אפשר לנווט.
"היום, לצד הידע, אנחנו שמים דגש על כשירויות ומיומנויות כיצד להפוך מידע לידע - מה שאנחנו מכנים 'אוריינות מידע'. המורה נדרש לכך כדי לא לקבל החלטות רדודות. בהכשרה אנחנו גם מתמקדים בערכים ובידע כתשתית, אבל מבינים שצריך להתמקד במיומנויות במובן הרחב של יכולת ביקורת, קבלת החלטות ויכולת שיתוף פעולה, כל מה שנוסף על הידע.
"לצד ציר הידע, ישנו ציר הערכים - ערכים בתוך החברה והתרבות, תפיסות עולם בהקשרים מסוימים. הערכים הם מה שמנחה כל איש חינוך, וזה משהו שבינה מלאכותית לא יכולה ללמד או לנווט לאורו שום תהליך למידה".
למידה מכוונת עצמית
כדי להבין איזו מיומנות של מורה נעשית היום קריטית ומדוע, ד"ר לוי־פלדמן בוחרת לענות בדוגמה מעולם הטיולים: "אם דמות המורה בעבר הייתה סוג של מדריך טיולים, והטיול היה מאורגן - כולם הולכים באותו שביל והיה ברור לאן הולכים, היום צריך להתאים את הטיול לכל אחד בשל השונות בין התלמידים. זה קרה עוד לפני ה־AI.
"כיום, מלבד ידע ומיומנויות פדגוגיות של המורה, נדרשת יוטגוגיה - למידה מכוונת עצמית. למורה צריכה להיות המיומנות לקדם אצל התלמיד יכולת ללמוד באופן עצמאי. כך הוא מוותר על ההובלה, מתאים את עצמו לקצב של התלמיד - כשלנגד עיניו עומד הצורך להקנות לתלמיד את המיומנות לעשות זאת לבד.
"זה מאתגר את המורים בשתי זירות דומות – ראשית בתפיסה של התפקיד - עליך לוותר על המקום של מקור הידע. האתגר הזה פוגש את המורים באופן החזק ביותר בתחום ההערכה - איך כמורה אני מתמודד עם העובדה שקיבלתי עבודה של AI. לפעמים זה כל כך מתוחכם, שאני אפילו לא מבחין בכך, וגם אני בעצמי משתמש כמורה ב־AI".
ד"ר לוי־פלדמן מסבירה, שלנוכח זאת מורים נוקטים גישות שונות: "יש החוששים לאבד שליטה, וחוזרים למבחנים ולא מרשים הכנסת סמארטפון לכיתה. זה, בעיניי, אקט של פחד. אפשרות אחרת היא לשנות פרדיגמה בראש בתחום ההערכה, כי זה משליך על ההוראה - תחשוב אחרת, תלמד אחרת, אל תבקש מהתלמידים לשפוך ידע, אלא להשתתף בעיצוב הלמידה, תיזום פרויקטים שמתייחסים לשאלות מורכבות. כך למשל כשמלמדים על מלה"ע ה־2, אפשר להיכנס ל־AI, לקבל את כל החומר ולשפוך במבחן, אבל אפשר גם לבקש מהתלמידים לייצר דיון בעד ונגד בין שתי קבוצות סביב השאלה 'מדוע לקח לבעלות הברית זמן רב להתערב במלחמה?' תוך כדי הדיון המורה יכול להמשיך ולאתגר את התלמידים בשאלות נוספות, ונוצר תהליך למידה. הדיאלוג בתוך אירוע של למידה אמור להיות אותנטי".
לדבריה, גם בעידן ה־AI נדרש להחזיק בתשתית של ערכים וידע. "הם הנדרשים לצורך הניווט בלמידה, אבל דווקא פה יש הזדמנות גדולה. משרד החינוך עושה פעולות בתחום, ה־OECD מוציא המון מחקרים, אבל הצורך בשינוי ברור לכולם", היא מציינת.
מה קורה לסמכות של מורה בעולם שבו תלמידים יכולים לבדוק אותו בזמן אמת?
"השאלה היא על מה נשענת הסמכות. אם היא נשענת על כוח, המורה בבעיה, כי הוא איבד קצת מהכוח עכשיו. אבל אם היא נשענת על ערכים, ידע ויכולת להעניק לתלמיד את הטיפים הנכונים במהלך המסע, ולכוון את התלמיד לתחושה שהלמידה היא המשמעותית עבורו - אין סיבה לאבד אותה. אבל המורה צריך להיות במקום הזה בעצמו. בהכשרת המורים אנחנו מחזיקים יחד איתם את ההגה ולאט משחררים יותר ויותר.
"אם נחשוב על זה, פעוטות וילדים רוצים לעשות דברים לבד, אבל גם רוצים לדעת שיש מישהו מאחוריהם. באינסטינקט הם רצים, אבל מסתובבים לאחור לשם אישור, ואם הילד ייפול, שהמבוגר יגיד לו 'בוא נלמד מזה ביחד', 'פה לא כדאי ללכת'. האינסטינקט הזה קיים, זה אנחנו, המבוגרים, שיצרנו משהו קצת אחר.
ד"ר אירית לוי־פלדמןצילום: יפעת גולןלתפיסתה, הגישה הרלוונטית היא למידה אותנטית: "בוא נצא לחקור, להתנסות בפרויקטים ובכל הקשור ללמידה אותנטית. יהיו שיגידו שצריך לבחון קיומו של ידע בסיסי, וזה נכון - אתה רוצה שלצד הערכים, למורה יהיה בסיס ידע, בדיוק כמו לרופא או למוסכניק".
איך נראה בעינייך "שיעור טוב" כיום?
"שיעור או יחידת לימוד צריכים להתחיל ביצירת תשתית – היא יכולה להיות גם של ידע וגם של ערכים שמאותתים על ציפיות; למשל אם אבקש בשלב כלשהו עבודה בשיתוף פעולה, אסביר לתלמידים שאנחנו לא ממדרים תלמידים בתוך קבוצה ולא מפריעים זה לזה. בהמשך היחידה אוכל לבקש שילוב של מטלה או אתגר אותנטי - למשל פרויקט שקבוצה מייצרת או דיון כיתתי או קבוצות דיבייט בעד ונגד נושא מסוים, שמתחבר לתוך הקשרים של פעם והיום, ותוך שימוש עזר ב־AI. המורה צריך להגיע מוכן מאוד, אבל גם גמיש ופתוח, לכוון ולנוע בסיטואציה ולהיות ער למורכבות".
ומה באשר להיבט של ההערכה?
"ברור לנו שבהערכה נדרש שינוי פרדיגמה. אין עדיין מודלים להערכה, אבל זה מחזיר למקום של הצורך בתזוזה מההערכה המסורתית – לפתוח את הראש למיומנויות מורכבות, ועכשיו ה־AI דחק אותנו לפינה - ונדרשת חשיבה על מיומנויות בהערכה דיאלוגית, בהקשר אותנטי גם של האדם וגם של הסביבה. זהו תהליך דינמי".
