בכספות של הבנקים המסחריים ברמאללה, בשכם ובחברון מונחות שקיות ניילון, בתוכן כ-15 מיליארד שקל בשטרות, שאיש אינו יכול לעשות בהם דבר. זהו כסף אמיתי, שהונפק על ידי בנק ישראל, ואין שום דרך להמיר אותו לכסף דיגיטלי. זה המצב עוד לפני שהמשבר האמיתי מתחיל: בנק הפועלים ובנק דיסקונט הודיעו רשמית לעמיתיהם הפלסטיניים ולמשרד האוצר כי בעוד פחות מחודש הם יפסיקו לחלוטין לספק לבנקים הפלסטיניים שירותי בנקאות מתכתבת – מונח טכני שהמשמעות שלו היא צינור שדרכו שקל בחשבון בבנק ברמאללה יכול להגיע לחשבון בבנק בתל אביב.
הלכה למעשה, בלי בנקים מתכתבים, חברת החשמל הפלסטינית לא יכולה לשלם לחברת החשמל הישראלית עבור החשמל שהיא צורכת, והסוחר הפלסטיני לא יכול לשלם לתנובה, לדלק, ליבואן התרופות. כ-90% מהסחר הפלסטיני עוברים דרך ישראל, ושני הבנקים האלה סולקים עבורו כ-51 מיליארד שקל בשנה. נגיד רשות הכספים הפלסטינית, יחיא שונאר, הגדיר זאת בתדרוך לדיפלומטים ברמאללה השבוע: זה לא מדרון, זה צוק. הכנס שכינסה הרשות המוניטרית הפלסטינית יחד עם נציגי האו"ם, הבנק העולמי וקרן המטבע, נקרא "נקודת השבירה". הבנק העולמי הזהיר כבר בדוח שפרסם במאי כי אי הוודאות סביב הבנקאות המתכתבת היא סיכון מערכתי מיידי למגזר הפיננסי הפלסטיני.
שר האוצר בצלאל סמוטריץ'
(צילום: אלכס קולומויסקי)
הסוגיה הזאת כבר חצתה את גבולות הדיון הכלכלי. בסוף 2024 פרסמו שרי החוץ של בריטניה, צרפת וגרמניה הודעה משותפת שקראה לישראל להאריך את כתבי השיפוי בשנה לפחות, וקבעה שהארכות עתידיות צריכות להיות שקופות, צפויות ומנותקות משיקולים פוליטיים. שנתיים אחר כך, באווירה בינלאומית עוינת בהרבה, קריסה של המערכת הבנקאית ביהודה ושומרון לא תיקרא בעולם ככשל טכני, אלא כמדיניות. ישראל תישא בעלות הדיפלומטית של החלטה שאיש לא קיבל במפורש.
הבנקים הישראליים לא נכנסו לעסק הזה מרצונם. הם נגררו אליו באמצע שנות ה-90, בעקבות הסכמי אוסלו ופרוטוקול פריז, כשהיה צריך לחבר בין שתי מערכות פיננסיות שחולקות מטבע אחד. מאז הם מבקשים לצאת. ב-2017 הגיעה המדינה להסדר: כתב שיפוי משפטי מפני תביעות, שיפוי כספי והכי חשוב – התחייבות מפורשת להקים חברה ממשלתית שתיקח על עצמה את התפקיד ותשחרר את הבנקים.
החברה הזאת קמה. יש לה מנכ"לית, ד"ר גיתית גור-גרשגורן, לשעבר הכלכלנית הראשית של רשות ניירות ערך. בנק ישראל כבר חיבר אותה לתשתיות התשלומים הלאומיות (מערכת זה"ב). מבחינה טכנית היא מוכנה לפעול, אך היא לא פעלה אף לא יום אחד. הסיבה: כדי שתוכל לפעול, נדרשים תיקוני חקיקה שתקועים מ-2022. כבר ארבע שנים שהממשלה מתמהמהת, כי אף גורם פוליטי לא מוכן להיות חתום על חוק שמקים זרוע ממשלתית שמטרתה המוצהרת היא לאפשר לבנקים ברשות הפלסטינית להמשיך לתפקד. בטח שלא אחרי אסון 7 באוקטובר.
שהממשלה הבאה תטפל בבעיה
במקום זה נבחר הפתרון המוכר: דחייה. משרד האוצר מאריך את כתבי השיפוי לבנקים בכל פעם בחצי שנה. ההארכה האחרונה תקפה עד סוף 2026. במקביל המדינה מבקשת מהבנקים להמשיך בפעילות "עוד קצת" – עוד שלושה חודשים, עד "אחרי הבחירות". כלומר, שהממשלה הבאה תטפל בבעיה הזאת. אלא שהכנסת התפזרה ב-17 ביולי, הבחירות ייערכו ב-27 באוקטובר, וממשלה חדשה תושבע במקרה הטוב ברבעון הראשון של 2027.
הבקשה מהבנקים אינה גשר אל פתרון, אלא גשר להמשך הוואקום הקיים. זהו בדיוק המנגנון שמאפיין ניהול פופוליסטי של מדיניות: לא הכחשה של הבעיה, אלא סירוב להיות חתום על פתרונה. הבעיה מוכרת, מתועדת, מכומתת, ומועברת הלאה. הממשלה הנוכחית תסיים את כהונתה בלי לשלם את המחיר הפוליטי של החוק הזה, והממשלה הבאה תקבל אותו על שולחנה ביום הראשון – כשהבנקים כבר בחוץ.
בינתיים הבנקים, שרואים בפעולה הזו סיכון אדיר בדמות מימון טרור והלבנת הון, לא מתכוונים להמתין לדצמבר: הם יוצאים בסוף אוגוסט, בזמן שכתב השיפוי עדיין בתוקף. יציאתם המוקדמת מהסדר הבנקאות המתכתבת אומרת שהסיכון שהם חוששים ממנו – תביעות מחוץ לישראל, ובעיקר היחסים שלהם עצמם מול הבנקים המתכתבים בחו"ל – כבר גדול מדי.
בהגנה על עמדת האוצר אפשר להעלות טיעון רציני אחד: חברה ממשלתית שמסלקת תשלומים עבור גופים ברשות הפלסטינית הופכת את המדינה עצמה לנתבעת פוטנציאלית בתביעות מימון טרור, במקום בנק מסחרי שאפשר לשפות. כלומר החקיקה אינה מעבירה את הסיכון – היא מלאימה אותו. הטיעון הזה מסביר מדוע גם ממשלות קודמות לא מיהרו. אבל הוא גם לא רלבנטי: המדינה כבר חשופה במלוא הסכום, דרך כתבי השיפוי שהיא מחדשת מדי חצי שנה. ההבדל היחיד הוא שכיום היא נושאת בחשיפה בלי להחזיק בשליטה על המנגנון. זו האפשרות הגרועה מהשתיים, והיא זו שנבחרה כברירת מחדל.
בינתיים, המזומן מצטבר. בנק ישראל קולט מדי שנה סכום קבוע של 18 מיליארד שקל מהבנקים הפלסטיניים, לפי מכסה שנקבעה כאומדן לצריכה לגיטימית – שכר של עובדים פלסטינים ורכישות של ישראלים בשטחים. מספר העובדים הפלסטינים בישראל ירד מכ-100 אלף לכ-20 אלף. למרות הצניחה החדה, המכסה לא עודכנה וכמות המזומן שמצטברת מעל המכסה דווקא גדלה – דבר שמעלה עוד יותר חשש, כי רוב הפעילות נותרה בלתי חוקית. ההסברים האפשריים נעים בין עלייה בצריכה של אזרחים ישראלים בשטחים לשימוש בצינור הזה על ידי גורמים פליליים בישראל להלבנת מזומן. איש אינו יודע מה החלוקה, כי מזומן אינו צבוע. מה שידוע הוא התוצאה: המזומן שאינו נקלט נשאר בשקיות, והבנקים הפלסטיניים סופגים את העלות.
המערכת יוצרת בעיה שהיא מנסה לפתור
חשוב להבין שיש כאן מערכת אחת בלבד. המזומן שבנק ישראל קולט מהבנקים הפלסטיניים מזוכה בחשבונות שהם מחזיקים – בבנק הפועלים ובבנק דיסקונט. אלה אותם שני בנקים שיוצאים בעוד כמה שבועות. כלומר הניתוק מהבנקאות המתכתבת אינו פוגע רק בסחר, הוא שומט את נקודת הנחיתה של מנגנון המזומן כולו. הצינור שמנקז שטרות מהשטחים והצינור שמעביר תשלומים לישראל הם אותו הצינור, ושניהם נסגרים באותו תאריך.
ויש סיבוך נוסף: הפתרון המתבקש – לעבור לתשלומים דיגיטליים ולהוריד את נפח המזומן – נתקע באבסורד בירוקרטי הזוי. עסקה בכרטיס אשראי ישראלי בבית עסק ברמאללה מסווגת על ידי חברות האשראי הבינלאומיות כעסקה חוצת גבולות. היא מנותבת שקל-דולר-שקל, וגוררת עמלה נוספת של 2%–3% על העסקה. כלומר, ממירים משקל לדולר ושוב מדולר לשקל. התוצאה: בית העסק הפלסטיני מעדיף מזומן, המזומן חוזר לשקיות, והמערכת מייצרת בעצמה את הבעיה שהיא מנסה לפתור.
כאן נסגר המעגל. הרשות הפלסטינית כבר נמצאת במצוקה תקציבית חריפה בגלל הקפאת כספי הסליקה, שהם כשני שלישים מהכנסותיה. היא גם הלווה הגדול ביותר של הבנקים הפלסטיניים, שמממנים באמצעותה משכורות וגירעון. אם הבנקים קורסים, קורסת גם הרשות. אם הרשות קורסת, נופל גם הגוף שמנהל את התיאום האזרחי והביטחוני ביהודה ושומרון.
כדאי להבהיר גם מי משלם בצד הישראלי, כי הנטייה להציג את זה כבעיה פלסטינית שגויה. חברת החשמל, יבואני הדלק, ספקי המזון והתרופות והיצואנים הישראליים לשטחים – כולם מוכרים לשוק שמחזור הסחר מולו נאמד בעשרות מיליארדי שקלים בשנה. כולם ייאלצו להתמודד עם לקוח שאין לו דרך לשלם. חוב שלא ניתן לגבות אינו חוב מסופק, הוא חוב אבוד. וברגע שהתשלומים יזלגו לערוצים לא מפוקחים, גם המידע המודיעיני שהמערכת הבנקאית מייצרת היום ייעלם יחד איתם.
הפרדוקס האחרון הוא של משרד האוצר עצמו. בהודעתו השבוע הוא ציין שהפסקת יחסי הבנקאות המתכתבת עלולה לפגוע ביציבות הכלכלית באזור ואף להגדיל את סיכוני הלבנת ההון ומימון הטרור – משום שהפעילות תעבור לערוצים לא מפוקחים המבוססים על מזומן. זו אבחנה נכונה. היא גם בדיוק התוצאה של אי-העברת החקיקה שהמשרד אמור לקדם. בעוד חמישה שבועות ייסגר הצינור הראשון. הפתרון קיים, מוכן ומחובר. מה שחסר הוא ממשלה שמוכנה לחתום עליו.
