מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם, משפחת רוקח מנתניה.
בצילום: משה (61), ליאת (49), גלעד (23), מיה (20), נעמי (14) אמי (12).
משפחת רוקח (צילום: אסי חיים)
הדירה? 5 חדרים. נרכשה לפני 20 שנה. משה: ״היום דירה כזו עולה פה כ-4 מיליון שקל״.
רמת פולג? משה: ״זו שכונה שקצת מנותקת מנתניה ונחשבת יוקרתית. כשאנחנו הגענו לכאן לא היה פה כמעט כלום. לא היו המגדלים, היו בעיקר חולות וים, ומוכר אבטיח אחד. היום הבניינים מסתירים את הים ואנחנו רואים את איקאה מהמרפסת״. ליאת: ״אני אוהבת את הקרבה לים, אבל לפעמים אני משתעשעת במחשבה על מעבר לצפון תל אביב״.
איך הגעתם לפה? משה: ״אני במקור מרמת גן. אחרי הצבא נסעתי בעקבות אחי ללוס אנג׳לס, הוא נחשב לאחד הגורואים הטובים בעולם בקראטה. נכנסתי שם להתאמן אצל מאסטר יפני ונשארתי עשר שנים, כל יום שש שעות אימוני קראטה. לא ראיתי כלום, לא טיילתי, לא ביליתי ולא עניין אותי כלום. רק קראטה. נכנסתי לזה חזק והתפרנסתי מאימון בבית הספר של אחי. זה הספיק לי למחיה ולא היו לי הרבה דרישות. אחרי עשר שנים קיבלתי הצעה ממישהו לבוא ללמד במקומו ברמת אביב ולקבל שכר יפה, וחזרתי״.
רמת אביב? משה: ״הגדלתי את בית הספר, היו המון תלמידים, אבל אז בעל המקום החליט להוריד לי את השכר. התעצבנתי ועזבתי. היה לי חבר מאזור נתניה שפתח לי בית ספר באזור התעשייה של נתניה. ככה הגענו לפה״.
איך הכרתם? ליאת: ״בבית הספר שלו ברמת אביב. הייתי תלמידה שלו. הייתי בת 18, כנראה שהיום זה לא היה עובר. אני מתאמנת בקראטה מגיל 9 כי ההורים שלי התעקשו שאלך. היו אז באזור צפון תל אביב מקרים של אונס על ידי מישהו שקראו לו 'האנס האתלטי', וההורים שלי רצו שאעשה קורס מזורז. הייתי בת יחידה בקראטה כמה שנים וזה היה לי כיף, הרגשתי מיוחדת, והקורס המזורז נמשך 40 שנה. היום יש לנו את 'מרכז קראטה פולג רוקח' וכל המשפחה מאמני קראטה. זה הפך למעין רשת ויש סניפים שונים באזור. גלעד, למשל, מחזיק שני סניפים, ואני ומשה גם מעבירים אימוני קראטה לקשישים בדיור מוגן״.
קשישים? ליאת: ״זה התחיל כשראינו בתוכנית ב'כאן 11' שהביאו ילדים למבוגרים מעל גיל 80, והחיבור היה מהמם וזה עשה להם טוב. מיד בדקתי ומצאתי שזה צולם ב'בית בכפר' בביתן אהרון. התקשרתי ואמרתי להם שאני רוצה לבוא עם הנבחרת שלנו לעשות מופע. זה היה מקסים, ואחרי המופע באו אלינו חלק מהאנשים ואמרו שהם רוצים גם. משה ישר אמר כן, ולא הספקתי לתת לו קטנה עם המרפק - כי איך קשישים יעשו קראטה? כשיצאנו משם אמרתי לו 'השתגעת? איך נעשה קראטה על כיסאות?'. אבל אנחנו שם כבר 7 שנים ויש לנו מתאמנים בני 85 ומעלה. הם מגיעים עם המטפלים, ועם הליכון, מחנים אותו בצד, ועושים קראטה כמו כולם. הם עושים את כל התנועות, צועקים את הקריאות איפה שצריך. יש להם חולצות קראטה והם צמאים ללמוד. אנחנו גם מדברים על הפילוסופיה של הקראטה״.
פילוסופיה? ליאת: ״יש בזה הרבה ערכים וחוכמה״. משה: ״אני מדבר על יציבה נכונה, בייחוד בגיל שלהם. נשימה נכונה, ואיך אני מביא את הקראטה לחיי היומיום. איך להיות במצב של ערנות ולא אפתיות". ליאת: ״זה מדהים כי זה גדל מעצמו ונפתחו עוד קבוצות״.
כל המשפחה בקראטה? ליאת: ״הם נולדו לתוך הקראטה. חודש אחרי הלידה כבר לקחתי אותם איתי בסלקל והנחתי אותם על המזרן לידי. התאמנתי בכל ההריונות עד הרגע האחרון ומיד אחרי. היום בדיעבד זה היה פסיכי, ואני לא יודעת איך עמדתי בזה״. מיה: ״כילדה קטנה כל הזמן הייתי שם, אז כבר התחלתי לעשות גם. אני חושבת שהתחלתי קראטה כבר בגיל 3״.
סדר יום? משה: ״אני מתחיל ב-7 בבוקר במועדון, ליאת בבוקר מאמנת את הגיל השלישי, אנחנו נפגשים כולם בצהריים לארוחה משותפת, ואחר הצהריים אנחנו והילדים - כל אחד יוצא לאימונים בסניף שלו, ונפגשים בערב במועדון לאימון הבוגרים. ואז הביתה ומתחיל התור למקלחת. אנחנו יותר במועדון מאשר בבית. עכשיו אנחנו משתתפים גם במכבייה״.
המכבייה? ליאת: ״יש נבחרות של יהודים מהעולם, וגלעד, מיה ונעמי מייצגים את ישראל״. משה: ״אנחנו משתתפים בהמון תחרויות, גם בחו״ל. לפני חודשיים חזרנו מאליפות אירופה ברומניה והילדים זכו במקומות הראשונים. לא שומעים על זה כי זה לא כדורגל״.
מקרים אמיתיים? גלעד: ״כולם חושבים שמי שעושה אמנויות לחימה נקלע לקרבות ברחוב, אבל אני חושב שזה בדיוק להפך. אני יודע את הכוח שיש לי ויודע להימנע מסיטואציות כאלה״. משה: ״אני נוסע ברכב עם שלט גדול מאחורה 'קראטה', אז אולי זה שומר עליי ויודעים לא להתעסק איתי״.
מצב כלכלי? ליאת: ״לא קל בארץ לאף עסק. אנחנו בסדר, אבל כל הזמן צריך להמציא את עצמך מחדש ואנחנו כל הזמן מגיבים לדברים - קורונה, מבצעים ומלחמות, וזה משפיע על העסק. המזל שלנו שהילדים כבר מאמנים איתנו, אז זה אִפשר קצת להתרחב״.
הבילוי שלכם? מיה: ״לצאת לתחרויות בחו״ל״. משה: ״ולהישאר עוד יום אחד יותר. זה הפאן״. ליאת: ״זה כבר ממש להתפרע״.
