בית המשפט העליון טרם קבע עמדה והלכה בשאלה מהם גבולות האחריות של מנהל קבוצת וואטסאפ לתכנים שמפרסם בה אחד החברים. אולי הסיפור הבא, שמטפס כרגע בערעור מבית משפט השלום למחוזי, יגיע גם לבית המשפט העליון ויעשה סדר בשאלה שמסתובבת כרגע בערכאות הנמוכות.
גבולות האחריות של מנהלי קבוצות כבר מקבלים הכרה וקריטריונים בפסקי דין אלה ויש להניח שהעליון יאמץ את הכיוון המסתמן בהם. נגיע אליהם דרך הסיפור הקשה שנפרש בתביעת הדיבה של דורון בן שמעון נגד ענת קליינמן, בני בשן ויום טוב תמיר, מנהלי הקבוצות בוואטסאפ שלא נענו לבקשות התובע למנוע ולהסיר את הפרסומים הקשים והארסיים נגדו באפליקציית המסרים המיידיים.
בני בשן (מימין), ממנהלי קבוצת "גדוד 9 לעולמים", והתובע דורון בן שמעון
(צילומים: צילומי מסך מיוטיוב, הרשות השופטת)
מדובר בשתי קבוצות וואטסאפ של לוחמי גדוד 9 מחטיבת השריון 14 במלחמת יום כיפור. הגדוד נקלע לקרב הקשה והמדמם במוצב אורקל, המוצב הצפוני ביותר לאורך תעלת סואץ. קבוצת וואטסאפ אחת "גדוד 9 לעולמים" נוהלה ביד בשן (אחד מלוחמי הגדוד) וקליינמן (רעיית לוחם אחר), וקבוצה שנייה, "קבוצת מפגש 50", פתח המג"ד תמיר בעל עיטור המופת, לקראת מפגש 50 שנה למלחמה.
בשתי הקבוצות פורסמו האשמות קשות ביותר על נטישה והפקרה נגד בן שמעון מצד לוחם שמכונה בפסק הדין "המפרסם". בן שמעון נמנע מלתבוע אותו. לטענתו המג"ד תמיר ופרופ' דוד עזרא שכנעו אותו שלא לתבוע את "המפרסם" בגלל מצבו הנפשי הקשה, והסכנה שיתאבד אם ייתבע. ומיהו עזרא? רופא הגדוד דאז וכיום יו"ר ועדות פוסט טראומה במשרד הביטחון. אלא שמול הסכנה ל"מפרסם" נחשף בן שמעון, לדבריו, לסכנה דומה של התאבדות, בגלל עוצמת וחומרת ההאשמות שהוטחו בו.
תמצית הדיבה הנטענת: בן שמעון הפקיר אותי לנפשי במעוז אורקל וברח מהמעוז עם הטנק שלנו כדי להציל רק את עורו שלו. "המפרסם" טוען שקפץ החוצה מהטנק כדי להזעיק עזרה רפואית לקצין פצוע, נקלע לקרב עקוב מדם שבסופו של דבר נפל בשבי המצרי. אלא ש"המפרסם" לא רק מסתפק באישום הכבד הזה של הפקרה, בריחה ונטישה, אלא ממטיר על ראשו של בן שמעון שלל קללות וגידופים - "פושע מלחמה", "רשע", "מנוול", "חלאה סרוחה", "חלאה של הזבל האנושי עלי אדמות", "בן אלף זונות" ועוד.
לאחר הגשת התביעה, כתב "המפרסם": "על מה ולמה מצאת לנכון לנסות ולפגוע בחברנו בני בשן האהוב והיקר ולנסות לסחוט אותו כספית על ידי תביעות דיבה מופרכות. הרופאים עבדו עליך, הם השתילו לך מוח של ציפור ולב של חזיר. לך חפש לך עיר מקלט, אתה אינך רצוי כאן, פגע רע שכמוך".
בן שמעון ניסה להתגונן. "הפורום שכאן לא נועד לסוג של אלימות מילולית מטורפת שכזו", כתב בקבוצה, "לצערי מנהלי הפורום בחוסר שיקול דעת, נתנו לדברים להימשך, ובעצם עודדו את המפרסם להמשיך ולהשתלח בי. המפרסם מצבו ידוע אבל אני לא שק חבטות של אף אחד".
מי שיצא להגנתו היה דווקא המג"ד תמיר. ב־26/3/2022 כתב תמיר בשתי הקבוצות של הגדוד: "חברנו דורון בן שמעון נפגע מאוד ממה שנכתב כאן בגינו. דורון לחם בגבורה ועל כך הוא ראוי לכל שבח. בשם כל הקבוצה אני מרשה לעצמי להתנצל בפני דורון מעל במה זו". לטענת בן שמעון גם מסר זה לא עצר את בשן "מלאפשר למפרסם להתעלל בתובע, בדמות משפט שדה שטני".
ב־25/6/2023 החליט בן שמעון לצאת ולהתנתק מהקבוצה. "במלחמה ההיא, לוחמים מצריים ניסו להרוג אותי שוב ושוב. הנה אחרי ארבעים ושמונה שנים בני בשן (שניצח על סימפונית השנאה נגדי), 'והמג"ד שלי לנצח' (תמיר – מ"ג ות"ג) שיכול היה לעצור את הטירוף המורעל, דחפו אותי לתהום. הייתי כחוט השערה מלהתאבד. חווית המלחמה קמה לחיים ומצאתי את עצמי על הרצפה מנסה לכבות את האש שאחזה בסרבל שלי".
נדמה שאין סיפור שממחיש טוב יותר את עוצמות השטנה שמגולמות בסיפור הטרגי הזה שממחיש טוב מכל את משמעות הביטויים "מלחמות היהודים", "מלחמת אחים" ובמיוחד "ירי בתוך הנגמ"ש". מדובר כאן בסיפור של פוסט טראומה, של נפשות שנפגעו קשה בלחימה ובשבי, של איבוד שליטה על הרצון לנקום ואולי לחפש צדק, תלוי במי מדובר ובנקודת המבט.
השופט יאיר דלוגיןצילום: הרשות השופטתהעיסה הרותחת הזו הגיעה לשופט יאיר דלוגין מבית משפט השלום בתל אביב. דלוגין קבע שמדובר בלשון הרע, ומנהלי הקבוצות אחראים: "אין ספק בעיני כי היתה מוטלת חובה על הנתבעים להפסיק את הפרסומים וזאת בהינתן שמדובר היה בדברי לשון הרע חמורים ברף הגבוה".
דלוגין דחה את הגנת "אמת דיברתי" ו"הבעת דעה בתום לב" כיוון שתוכן הפרסומים לא הוכח ("המפרסם" סרב להעיד והנתבעים לא ביקשו צו הבאה), והפרסומים אינם דעה אלא "הטחת עובדה מוגמרת וחד משמעית כלפי התובע". סעיף 15 לחוק לשון הרע מאפשר מספר רב של הגנות למפרסם לשון הרע, אלא שהשופט מחבר את התוכן הקשה והחמור של האשמות הנטישה וההפקרה לשלל הקללות והגידופים, ומגיע למסקנה ש"מתקיימת כוונת 'המפרסם' לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים לפי סעיף 15".
לאחר ניתוח חלקם של כל אחד ממנהלי הקבוצות נפסקו נגדם הפיצויים: קליינמן - 20 אלף שקל; בשן - 40 אלף שקל; תמיר – 30 אלף שקל. השלושה הגישו ערעור למחוזי באמצעות עוה"ד גיא בר וצבי פירון.
"גיבורי מלחמה, פצועים בגוף ובנפש, חוייבו לשלם סכומי עתק בלא עוול בכפם", כותב בר, שמונה סדרה של פגמים וטעויות שנפלו לטענתו בפסק הדין של דלוגין: אין יריבות בין הצדדים כיוון שהתובע לא תבע את "המפרסם"; אין עילת תביעה כי פסק הדין נסמך על פרסומים שלא צורפו לתביעות; אין כל יכולת להכריע מי מהצדדים דובר אמת ומי לא; אין להטיל אחריות אוטומטית על מנהל קבוצת וואטסאפ בגין הודעות צד שלישי, במיוחד כאשר מדובר בקבוצה פתוחה, ללא שליטה מוקדמת בתכנים וללא יכולת להסירם כמו במקרה שלפנינו. וכמובן טענות לחופש הביטוי שאמור לגבור כאן, לפי בר, על הזכות לשם הטוב.
קווים לדמותה של אחריות מנהלי קבוצת וואטסאפ פוזרו כאמור בפסקי דין, אבל טרם זכו להאחדה ותכלול בבית המשפט העליון. השוואה מקובלת למנהלי קבוצות היא למנהלי פורומים או אתרים – מי שמספק פלטפורמה בלבד לרוב אינו אחראי ומי שמנהל בפועל ומפקח – עשוי להיות אחראי. לכן, מנהלי קבוצות וואטסאפ עלולים להימצא אחראים אם יוכח שידעו על הפרסום, היתה להם אפשרות למנוע אותו או להסירו והם נמנעו מכך.
בקבוצה של קליינמן ובשן, זקף השופט דלוגין לחובתם את העובדה שהם בחרו לסלק מהקבוצה את בן שמעון ולא את "המפרסם". לחובת תמיר כתב: היה צריך להוציא את המפרסם לאחר התראה והפרסום השני ולא לאחר חודש וחצי שבהם פורסמו לפחות 12 פרסומים. "מעט מדי מאוחר מדי", מסכם השופט.
