הדורסנות שחוו אנשי האוצר בתקציב 2026 של המלחמה התבררה רק היום במלואה במהלך דיון בוועדת הכספים. התברר כי תוך כדי הדיונים בממשלה, הפוליטיקאים לקחו 5.8 מיליארד שקל שהוגדרו בהחלטת הממשלה ככאלו שמיועדים רק להוצאות אזרחיות שנובעות מהמלחמה, והפכו אותם ל-5.8 מיליארד שקל שהממשלה תוכל להוציא בכל מקרה ולכל מטרה.
מדובר במהלך מתוחכם למדי של הפוליטיקאים, ולכן כדאי להקדיש לו מספר מילים. במקורה, החלטת הממשלה להגדלת התקציב בגין המלחמה כללה "רזרבה" של 5.8 מיליארד שקל להוצאות אזרחיות שנובעות במישרין מהמלחמה. המשמעות של ה"רזרבה" היא שניתן להשתמש בה רק למטרות המוגדרות הללו, רק במקרה שמתקיימים תנאים מסוימים (נניח שהמלחמה נמשכת מעל פרק זמן מסוים), ורק באמצעות מנגנון שנקבע בחוק: דיון בין ראש הממשלה, שר האוצר וראש אגף תקציבים, לדוגמה. כך גם ניסחו את הצעת החוק הממשלתית המקורית: נכתב שם כי ה-5.8 מיליארד שקל הללו יינתנו רק למטרות מסוימות ובתנאים מסוימים.
1 צפייה בגלריה
צמרת האוצר מציגה את תקציב 2026. הדורסנות של הפוליטיקאים ניצחה את השיקולים הכלכליים
(צילום: מירי שמעונוביץ)
אלא שברגע שהתחיל מזכיר הממשלה, עו"ד יוסי פוקס, להקריא את הצעת החוק, הבחינו פקידי האוצר שהיא לא כוללת שום התניות על ה"רזרבה האזרחית". כלומר, בזמן מלחמה, כשהגירעון מזנק, הממשלה מגדילה את התקציב "סתם" ב-5.8 מיליארד שקל. גם אם לא יהיה צורך בכספים הללו בגין המלחמה, הממשלה תוציא אותם למטרות אחרות.
היועמ"ש של משרד האוצר, עו"ד דודי קופל, הודה אמש בוועדת הכספים כי בזמן אמת הם לא ירדו לעומק משמעות השינוי, אבל לאחר מכן הם למדו את נוסח החוק החדש, יחד עם אגף תקציבים ויחד עם התייעצות עם גורמים משפטיים נוספים בממשלה — והבינו כי הפוליטיקאים מתעקשים לוודא שההרחבה התקציבית של ה-5.8 מיליארד שקל לא תהיה תלויה בכך שיש "צורך שנובע מהמלחמה" בתקציב.
קופל גם אמר בדיון כי הם הציפו את הנושא בפני הפוליטיקאים, אך הם סירבו לקבוע את ייעוד הכספים הללו בחוק. גם סגנית הממונה על התקציבים לענייני מקרו-כלכלה, תמר לוי-בונה, אמרה בוועדה כי עמדת אגף תקציבים הייתה שיש לקבוע ייעוד ברור והתניות ברורות לכספים.
הממשלה ביצעה "פייק קיצוץ"
בכירי האוצר שהיו בוועדה התקשו להסביר למה הממשלה מתעקשת שלא לקבוע את ייעודי המיליארדים הללו. אבל התשובה הייתה ברורה לכולם, במיוחד לחברי האופוזיציה: הממשלה רוצה שיהיה לה כסף לחלק, בלי קשר לשאלה האם הכסף נדרש למלחמה.
מעבר להתנהלות הדורסנית כלפי אנשי המקצוע, יש כאן חוסר אחריות פיסקלית מהמדרגה הראשונה. בזמן מלחמה ההוצאות הממשלתיות עולות והכנסות המדינה בסכנה (גם אם התחזית עולה, הרי שיש סיכון גבוה יותר להכנסות), ולכן הדבר הנכון הוא לפחות לשדר אחריות — להראות לשווקים ולאזרחים שלא משתוללים. הדרגים המקצועיים באוצר חשבו שהדרך לשדר אחריות היא לפחות לוותר על הורדות מס שתוכננו לשנת 2026: ריווח מדרגות מס, הטבות מס לעולים, הטבות מס ליהודה ושומרון, הטבות מס לאשקלון והטבת מס על רכישה באינטרנט עד 130 דולר. הממשלה סירבה לכל זה. בסוף, הממשלה הסכימה לבצע קיצוץ רוחבי של 1.8 מיליארד שקל. אבל כעת מתברר כי הקיצוץ היה במידה רבה "פייק", שכן הממשלה הגדילה את ההוצאות ב-5.8 מיליארד שקל בלי קשר למלחמה.
חשוב להדגיש שגם אם באמת הממשלה מתכננת כעת להשתמש בכסף הזה רק "לצרכים אזרחיים של המלחמה", ברגע שכל השרים וכל חברי הכנסת יודעים שהתקציב גדל ושמבחינה חוקית הוא "לא מיועד" לשום דבר — הרי שכולם יעלו לרגל ויבקשו משר האוצר סמוטריץ' חלק מההגדלה התקציבית הזו. סמוטריץ' בחר באופן מודע להזמין אליו לחצים תקציביים נוספים. המשמעות היא שגם אם הכסף במקורו יועד למלחמה, הרי שהכסף, ברמת סבירות גבוהה, יילך למקומות אחרים — ויהיה צורך שוב להגדיל את התקציב. זאת כבר אחרי שהתקציב זינק ב-43 מיליארד שקל.
מעבר לכך שיש כאן מסר רע לשווקים (הגדלה של הוצאות בזמן מלחמה בלי קשר למלחמה), ומעבר לכך שיש כאן, בסבירות גבוהה, רמזים להגדלה נוספת של התקציב, ומעבר לכך שיש כאן דריסה חסרת תקדים של הפקידות המקצועית באוצר — יש כאן גם דריסה של הכנסת ומשחק עם גבולות החוק. מבחינה עקרונית, על הממשלה להביא את סדרי העדיפויות בפני הכנסת; אי אפשר להגדיל תקציב בלי לקבוע לאן הוא הולך. לכן גם היועצת המשפטית של ועדת הכספים, עו"ד שלומית ארליך, הביעה את דעתה שראוי לקבוע לאן מיועדים ה-5.8 מיליארד שקל הללו. אלא שוועדת הכספים נשלטת כעת בידי חנוך מילביצקי מהליכוד, וכבודו ומעמדו של נתניהו חשובים בהרבה מכבודה של הכנסת.
בעבר נשמרה מסגרת תקציב סבירה
הכלכלנים במשרד האוצר ובבנק ישראל הם עובדי המדינה שזוכים להערכה הפחותה ביותר על תרומתם למדינת ישראל. רמת החיים הגבוהה שיש כיום בישראל היא תוצאה ישירה של מאמציהם בעשורים האחרונים.
בלי שמירה על גירעונות נמוכים בעשורים האחרונים, ובלי קידום של עשרות רפורמות מבניות, ההייטק הישראלי לא היה יכול לצמוח, הצבא הישראלי לא היה יכול להתחזק כל כך, ורמת החיים שלנו הייתה נשארת הרחק מאחורי המדינות המפותחות.
הכלכלנים בממשלה לא עשו את הרפורמות הללו לבד — הם היו מוכרחים לרכוש השכלה במוסדות אקדמיים מובילים, והם כמובן היו צריכים לפגוש בפוליטיקאים שישתכנעו ויסכימו לבצע את המדיניות הנכונה. ולאורך השנים היו רבים כאלו, החל בשמעון פרס ב-1985, דרך בנימין נתניהו ב-2003, וכלה אפילו בבצלאל סמוטריץ' בשנים 2024–2025, שנאות לכל הפחות לשמור על מסגרת סבירה של התקציב.
הקונספציה עברה לזירה הכלכלית
אף שכל ישראלי נהנה כל יום מפירות המדיניות הכלכלית של הכלכלנים במגזר הציבורי, הרי שמעמדם והשפעתם נחלשים בשנים האחרונות בקצב מדאיג. היחלשות ההשפעה שלהם הגיעה לשיא בתהליך האישור של התקציב המעודכן של 2026. לפני שנפרט את סימני ההיחלשות של הכלכלנים, חשוב להצביע על הסיבה המבנית להיחלשותם של הכלכלנים. הסיבה היא שהם מקבלים עונש על התנהגות טובה — על כך שהם לא נכשלו.
במילים אחרות: מערכת הביטחון נכשלה באספקת "ביטחון אישי" לאזרחי ישראל בשביעי באוקטובר. הכישלון המחריד הזה העלה את הנושא הביטחוני לראש סדר היום, ומערכת הביטחון משתמשת בכישלון הזה כדי להגדיל עוד ועוד את תקציביה. כשמערכת הביטחון אומרת "אני צריכה עוד עשרות מיליארדים בשביל לספק ביטחון", מי יעז להגיד לה "תעשי זאת בפחות כסף"? בוודאי לא שר וראש ממשלה שתחתיהם אירע הטבח.
לעומת זאת, כשהכלכלנים מזהירים שהגדלת הגירעון בלי חשבון היא "מסוכנת", סמוטריץ' ונתניהו מתנהלים בזחיחות של ערב השביעי באוקטובר, ומשתמשים בטיעון: "עד עכשיו אנחנו במלחמה, ורק השקל מתחזק, רק מפחידים אותנו, הכל יהיה טוב". זהו טיעון שנובע בדיוק מאותו מקום נפשי של "החמאס בעזה הם לא איום". הקונספציה עברה מהזירה הביטחונית אל הזירה הכלכלית. אם לשם הדוגמה, הכלכלנים היו מתנהלים באופן רשלני במשבר הפיננסי של 2009, או שהם היו נוהגים בחוסר אחריות תקציבית והיינו נכנסים לאינפלציה או משבר כלכלי, הרי שכולם — כולל סמוטריץ' ונתניהו — היו למדים מהניסיון, והיו חוששים מאוד להקפיץ את הגירעון. אבל מכיוון שהכלכלנים לא נכשלו בגדול מאז 1985 או 2002, שכן המקבילה הכלכלית לכישלון של השביעי באוקטובר היא "חדלות פירעון" וישראל מעולם לא הגיעה לחדלות פירעון — הישג מרשים לכלכלה שהייתה מתפתחת עד לאחרונה — הם צריכים לשלם את מחיר ההצלחה שלהם. מחיר ההצלחה הוא שהנכשלים ממערכת הביטחון דורסים אותם שוב ושוב.
