זכרתם להתקשר ולאחל שנה טובה לדוד רחוק ועשיר? אם לא, כדאי שתקראו את זה. רכושו ונכסיו של קשיש ערירי, הנאמדים בכ-25 מיליון שקל לפחות, יועברו לחברת ילדות שהקשר ביניהם התחדש בשנת חייו האחרונה, ולא לבן דודתו. השופטת יוכבד גרינוולד-רנד מבית המשפט לענייני משפחה בפתח תקווה הורתה לכבד את רצונו של הקשיש ולהעביר את מלוא רכושו לחברת ילדותו, ולא לבן הדודה שלא שמר עמו על קשר עשרות שנים. השופטת אף קבעה בפסק הדין כי "כשכספי ירושה מופיעים, קרובי משפחה מתגלים".
מדובר במקרה בו השופטת דנה בצוואה של המנוח, שנפטר בשנות השמונים לחייו. הקשיש היה נשוי במשך עשרות שנים, ואשתו – שהייתה כל עולמו – נפטרה בשנת 2020. לבני הזוג לא היו ילדים. מפסק הדין עולה כי השניים ניהלו עסקים שזכו להצלחה רבה, ובעקבות כך צברו נכסים רבים, ביניהם נדל"ן בשווי גבוה. לאחר פטירת רעייתו יצר המנוח קשר עם מכרת ילדותו, עמה גדל והכיר את משפחתה.
כתשעה חודשים לאחר פטירת רעייתו ערך המנוח צוואה בכתב יד, במסגרתה הוריש את כל רכושו לחברת הילדות, ונפטר כחודש לאחר מכן. חברת הילדות ביקשה לקיים את צוואת המנוח, ובית המשפט מינה גנאלוג (חוקר שורשי משפחה) לצורך איתור יורשיו הפוטנציאליים.
התגלה כי לקשיש הייתה בת דודה שהודיעה כי אין לה עניין בעיזבון. אולם אחיה, בן דודתו, הודיע כי בכוונתו להתנגד לצוואה. התנגדותו נסבה על טענת זיוף הצוואה, וכן על הטענה שמצבו הקוגניטיבי של המנוח לא אפשר לו לחתום עליה.
חברת הילדות, שיוצגה בידי עורכי הדין בעז קראוס ונועה בינדר-שטיינברג ממשרד קראוס המתמחה בצוואות, טענה כי בינה לבין המנוח שרר קשר חם וקרוב עוד מימי ילדותם. לדבריה, הקשר המיטיב בין השניים הוא שהוביל את המנוח ליצור עמה קשר לאחר פטירת רעייתו. היא הדגישה כי מנקודת זמן זו ואילך הקשר הלך והתהדק, ולאורך תקופה אף התגוררו יחד, והיא סייעה לו בבישול ובענייני היומיום.
איש לא הגיע לנחם
לטענת חברת הילדות, לאחר פטירת המנוח איש מלבדה לא דאג לסידורי הלוויה והמצבה, ואף לא הגיע לניחום אבלים. עובדה זו מעידה, לטענתה, כי היא הייתה האדם הקרוב ביותר אליו, ולכן לא בכדי הוריש לה את כל רכושו. לדבריה, בן הדודה – המתנגד לצוואה – אמנם קרוב משפחה על פי דין, אך מעולם לא היה בקשר עמו, אפילו לא קשר קלוש, ולכן לא ברור מהיכן הוא שואב תעוזה להתנגד. מנגד, טען בן הדודה כי הוא יורש על פי דין, שכן הוא שאר בשרו היחיד של המנוח (מלבד אחותו שהסתלקה מהעיזבון). עוד טען כי המכרה השתלטה על רכושו של המנוח תוך זיוף והתחזות, וכי הכירה אותו באופן קלוש בלבד, וניצלה את מצבו השברירי לאחר פטירת אשתו.
השופטת דחתה את טענות בן הדודה, וקבעה כי חתימת המנוח על הצוואה אותנטית וכי הוא היה כשיר לערוך אותה. עוד קבעה כי הקשר בין בן הדודה למנוח היה ביולוגי בלבד: "לא היה קשר אישי כלשהו בין השניים, אף לא באופן מינימלי". במהלך המשפט שאלה השופטת את בן הדודה: "ועם ע' (שם המנוח – ל"ד) לא היה קשר כל השנים האלה? לא שלום-שלום, לא חג שמח, לא שנה טובה?", ובן הדודה השיב בשלילה.
בעז קראוסצילום: משה טסלרהשופטת סיכמה וקבעה כי במהלך חייו "בן הדודה לא שמר על קשר כלשהו עם המנוח, אף לא באופן מינימלי. הוא נפגש עמו פעמים ספורות בילדות או בבגרות המוקדמת, ומאז לא ראה אותו כלל. מעולם לא שוחח עמו טלפונית. בקושי דיבר איתו. אף בעיתות משבר או מלחמה בישראל נותר בעיסוקיו, בלי שהתעניין בשלומו. במרוצת עשרות השנים לא ידע דבר אודות חייו – לא שהיה נשוי, ואף לא אם היה חי או מת. האם לכך יקרא 'בן משפחה'?"
"טוב חבר קרוב מבן דוד רחוק"
השופטת שאלה גם האם סבור בן הדודה כי "קשר הדם בין השניים גובר על רצונו המפורש של המנוח, אשר נכתב ונחתם בדם ליבו בעודו כשיר קוגניטיבית". ביחס לחברת הילדות קבעה כי לאחר פטירת רעייתו נותר המנוח כמעט לבדו, והיא "הציפה זיכרונות ילדות, הייתה המשענת היחידה שלו וסייעה לו לצלוח את אבלו הכבד". לבסוף פסקה כי "צוואתו של המנוח משקפת במדויק את רצונו – רצונו של המנוח יש לכבד". השופטת קבעה כי "טוב חבר קרוב מבן דוד רחוק" והורתה לדחות את ההתנגדות לצוואה. יש לציין כי קיים הליך משפטי נוסף באשר לצוואת אישתו המנוחה של הקשיש שנפטר שטרם ניתן בו הכרעה.
עורכי הדין קראוס ובינדר-שטיינברג, שייצגו את חברת הילדות, מסרו בתגובה: ״פסק הדין מעביר מסר ברור – רצון המנוח אינו הפקר. צוואה היא ביטוח לרצונו האחרון של אדם, ולא הזמנה להתדיינות אינטרסנטית מצד קרובי משפחה רחוקים שצצים לפתע לאחר מותו. בית המשפט קבע חד משמעית שהצוואה נערכה מרצון חופשי, וכי הקשר בין המנוח לזוכה היה אמיתי ועמוק. הצדק נעשה – ורצונו של המנוח כובד במלואו".
מנגד מסר עורך הדין שייצג את בן הדודה: "פסק הדין מוטעה מיסודו, והגשנו עליו ערעור ובקשה לעיכוב ביצוע".
