איך שגלגל מסתובב: אם בתחילת המלחמה עוטף עזה נחשב לחזית ורבים מתושביו חיפשו פתרונות דיור במרכז, עכשיו יש מי שעושה את המסלול החלופי. בזמן שמרכז הארץ היה תחת אש במערכה מול איראן בחודש יוני, משפחות רבות מצאו מקלט דווקא בעוטף שכבר מזמן "מיגן את עצמו לדעת" והיה שקט למדי.
אחת מהן היא המשפחה של אלבירה וקטיה גרינשטיין, זוג תל אביבי, הורות לנעמי בת שלוש ולחתולה גאיה, שמצאו את עצמן מתאהבות באזור, אורזות הכל ועוברות לקיבוץ אור הנר. "במהלך הלחימה הרגשנו חוסר ביטחון בדירה הישנה שלנו בתל אביב, בלי ממ"ד ועם מחירי שכירות מטורפים לכל דירה שיש בה מיגון", מספרת אלבירה. "המקלטים הציבוריים היו עלובים ובמודעות ראינו דברים הזויים כמו 'מקלט קרוב - רק ארבע דקות הליכה'".
הזוג התארח בקיבוץ יד מרדכי במהלך המערכה וכבר אז החל הרעיון לנבוט. "בסוף תקופת הסוג-של-פינוי החלטנו בדרכנו חזרה לתל אביב לבדוק דירות באזור. נכנסנו ל'יד 2' וראינו שיש דירה באור הנר. נסענו אליה ואמרנו 'יאללה, לקחנו'. זו הייתה קפיצה למים", היא אומרת.
אלבירה מודה שהמעבר נבע משילוב של נסיבות - ביטחוניות וכלכליות לצד רצון ישן לשינוי. "גם סיימתי עבודה, גם קיבלנו צו פינוי מהבניין, גם התאהבנו באזור. זה אולי נשמע מצחיק, אבל דווקא פה בעוטף אנחנו מרגישות הכי מוגנות. יש ממ"ד, ואם יש אזעקה פשוט סוגרים את הדלת וממשיכים לישון, במקום ללכת באמצע הלילה עם ילדה וחתולה למקלט מסריח וחשוך".
כששואלים אותה איך החיים החדשים נראים, אלבירה מחייכת: "זה בהחלט שינוי גדול. אין פה וולט או יאנגו, אין סופר שפתוח תמיד. אבל אני יושבת לי פה עכשיו במרפסת, שקט לי, ירוק, ציפורים, אני רואה כוכבים בלילה. הילדה יכולה לרוץ בחוץ ואני רגועה ולא פוחדת מכבישים. בתל אביב, אם לא ראיתי אותה לשנייה הייתי נכנסת לפאניקה שזהו, גנבו לי את הילדה".
אלבירה, קונדיטורית במקצועה, מחפשת בימים אלה דרכים להשתלב בתחום בעוטף. קטיה, אדריכלית, נוסעת כמה פעמים בשבוע לעבודה במרכז. ההתאקלמות בקהילה, אומרת אלבירה, לוקחת זמן. "האנשים חמים, וברגע שמבינים שאנחנו לא פלצניות תל אביביות - זה נפתח ואנחנו לאט־לאט משתלבות". והיא מסכמת: "היום אני לא רואה את עצמי חוזרת לתל אביב".
