יוסי אלקובי לא נח. גם בגיל 78 הוא עדיין קם בכל בוקר עם אותה תשוקה לשמור על מה שהוא מכנה: "השתיל הראשון של התעשייה הישראלית". עבורו, התאחדות המלאכה והתעשייה היא לא רק ארגון מייצג, אלא מוסד היסטורי שהניח את היסודות לכל מה שאנחנו מכירים היום כתעשייה כחול-לבן. "אני לא אעצום עין עד שכל שעל במדינת ישראל ידע שהתאחדות המלאכה והתעשייה הינה הגוף ששתל את השתיל הראשון לתעשייה במדינת ישראל", הוא אומר בנחרצות, "לימים השתיל הפך לעץ, אבל לצערנו רובנו נשארנו מאחור, כי הממשלה לא תמכה מספיק בבעלי המלאכה".
אלקובי עושה את תפקידו בהתנדבות מלאה. הוא מייצג אלפי עסקים קטנים ובינוניים, בתי מלאכה ומפעלי תעשייה: נגריות, מסגריות, בתי דפוס, מפעלי עיבוד שבבי וכדומה, שמהווים את עמוד השדרה של המשק. "אנחנו המנוע שמניע את הכלכלה במדינת ישראל", הוא קובע. "אנו מייצגים את כל קבלני המשנה שתומכים בתעשייה הכבדה. המפעלים שאנחנו מייצגים הם אלו שמייצרים את הראש, הזנב והכנפיים של הטילים של רפאל או המל"טים של התעשייה האווירית. בלי בתי המלאכה, שום פרויקט לאומי לא היה יוצא לפועל".
יוסי אלקובי
(צילום: דני שביט)
40,000 מפעלים שמעסיקים כ-300 אלף עובדים
התאחדות המלאכה והתעשייה בישראל הינה אגודה עות’מאנית המאגדת את מרבית בעלי העסקים הקטנים והבינוניים היצרניים בענפי המלאכה והתעשייה. ראשיתה ב-1908 במרכז בעלי מלאכה שהקים מנחם שינקין בעיר יפו ובהתארגנויות מקבילות בערים ובמושבות נוספות. בשנת 1954 אוחדו כל התאחדויות בעלי המלאכה ל"התאחדות בעלי מלאכה ותעשייה זעירה", וההתאחדות קיבלה הכרה ממשלתית כארגון היציג של היצרנים ונותני השירותים הקטנים בישראל. בשנת 1977 חוקק "חוק רישוי בעלי מלאכה", שהסדיר את ענפי המלאכה. מתוקף חקיקה זאת, פועלת ההתאחדות כארגון מעסיקים בזירת יחסי העבודה במשק והיא שותפה להסכמים קיבוציים הנחתמים עם הסתדרות העובדים, הממשלה ושאר ארגוני המעסיקים.
ההתאחדות מייצגת כיום כ-40,000 בעלי עסקים קטנים ובינוניים שמעסיקים כ-300,000 עובדים, ומייצגת את חבריה בשורה רחבה של מוסדות כגון המוסד לביטוח לאומי, מכון התקנים הישראלי, הסוכנות לעסקים קטנים ובינוניים, ועדות הכנסת, שירות התעסוקה, המוסד לבטיחות ולגיהות ועוד, שבהם היא דואגת לאינטרסים המקצועיים של בעלי המלאכה.
התאחדות המלאכה פועלת רבות עבור העסקים והביאה להישגים דרמטיים, ובהם: תיקון החקיקה בנוגע לתשלום תמלוגים לארגוני זכויות יוצרים בגין השמעת מוזיקה; פטור לבית דפוס דיגיטלי מרישיון עסק; הארכת תחולת הטבות מס לעובדי משמרות בתעשייה; דרישה מרשות החברות הממשלתיות להקדים תשלומים למערך הספקים הקטנים של החברות הממשלתיות; גיבוש מתווה פיצוי לעסקים בתקופת הקורונה ומצבי הלוחמה במשק; החרגת יבוא פרופילי אלומיניום במפעלים קטנים מהיטל היצף; הקלת נטל הרגולציה על עסקים קטנים; ביטול מכרז לאספקת רובי סער למשטרה בשל מניעת השתתפות של יצרני כלי נשק קטנים; ביטול היתרים להעלאות חריגות בתעריפי הארנונה ברשויות המקומיות, הפרדת שכר לבני זוג שעבדו ביחד וחויבו במס גבוה בשל איחוד שכר; הפחתת תנאי הסף במכרזים ציבוריים בכדי לאפשר לעסקים קטנים ובינוניים להתחרות באופן שוויוני; הכשרת חיילים משוחררים לעבודה בתעשייה ועוד.
"הארנונה הפכה למס אגרסיבי ותוקפני"
עבור אלקובי העומד בראש הארגון, כל עסק קטן הוא עולם ומלואו. אלקובי מספר על מקרה, אחד מיני רבים, שבו הצליח לשחרר מכולה של עסק שנתקעה בנמל חיפה רגע לפני חג. "הקונטיינר נכנס לבדיקה, ואם העסק לא היה מקבל אותו בזמן, אז כל מה שהביאו, היה הולך לטמיון". אלקובי מספר, "הגעתי עד למנהל נמל חיפה, ותוך שלושה ימים שחררנו את המכולה. זה הציל את העסק, שאחרת היה פשוט נמחק".
במרכז סדר היום של אלקובי עומד כעת המאבק בנטל המיסוי העירוני. הוא מכנה את הארנונה "מס תוקפני ומעיק", ומזהיר מפני ה"טייס האוטומטי" שמעלה את התעריפים מדי שנה. "מתחילת מלחמת חרבות ברזל ועד היום, הארנונה התייקרה בשיעור מצטבר של כ-12.85%. מדובר בעלייה דרמטית בתקופה שבה עסקים רבים נאבקים על קיומם, מתמודדים עם ירידה בביקוש, מחסור בכוח אדם ועלויות תפעול גבוהות", הוא מפרט. "למרות זאת, לקראת שנת 2027 מבקשות הרשויות להעלות את הארנונה בעוד 3.05% בממוצע - מהלך שאינו מידתי, אינו אחראי, ואינו מתחשב במצבו של המגזר העסקי. זה גורם לי לנדודי שינה של ממש, כך שבשלוש לפנות בוקר אני כותב מכתבים למקבלי ההחלטות. אני לא יכול לקבל את הנטל הזה, כי לעסקים הקטנים אין את הכוחות להתמודד מול עוד עלויות".
המלחמה האחרונה הוכיחה לאלקובי את מה שהוא זועק כבר שנים: מדינת ישראל חייבת לשמור על יכולות הייצור שלה ולא להסתמך רק על ייבוא. "ראינו מה קרה לנו עם טורקיה, שביום אחד הפסיקו לייצא לישראל. זאת דוגמא קטנה למה צריך כאן ייצור מקומי חזק ויציב, שזה כמובן נוגע לכל הסקטורים. היה לנו מאבק בעבר למניעת מכרז לרכישת 15,000 רובי "M16" מחו"ל. אני עמדתי על זה, כך שתוך 24 שעות בוטל המכרז והייצור נשאר כאן אצלנו בישראל. זה נתן פרנסה למשפחות רבות, והכי חשוב הטכנולוגיה החשובה נשארה בישראל".
נושא נוסף שכואב לאלקובי הוא גורלן של המתפרות בצפון, שמעסיקות נשים דרוזיות. "המדינה אומרת ‘בואו נסגור אותן ונקנה מדים מחו"ל’. זה לא הגיוני", הוא קובל, "אם יסגרו את המתפרות לא תהיה לנשים האלה תעסוקה אחרת, וכבר ראינו בשבעה באוקטובר מה המשמעות של מחסור בציוד טקטי כשהאוניות ומטוסים מפסיקים להגיע לישראל. לא ניתן להתחרות בעלויות הייצור הזולות בחו"ל, אולם מהניסיון המר שלנו ממלחמת חרבות ברזל, אנחנו דורשים להעניק עדיפות במכרזים לתוצרת ישראלית, כל עוד המחירים אינם עולים על 25%. התוצרת הישראלית חייבת לזכות, אחרת ברגע של משבר, נישאר בלי כלום".
אחת הביקורות הנוקבות ביותר של אלקובי מופנית כלפי משרד החינוך והחלטת המדינה לסגור את בתי הספר המקצועיים. "המדינה הפכה את כולם למהנדסים, עורכי דין ורואי חשבון, אבל בסוף כדי לייצר את טיל החץ מישהו צריך לשבת על מכונת CNC ולבנות אותו", הוא מסביר. "אגב, בניגוד לסטיגמה, עולם המלאכה כיום הינו הייטק לכל דבר עם מכונות מתקדמות וטכנולוגיה רובוטית. חסרות רק הידיים שיפעילו את המכונות המתקדמות האלה, ופה המדינה נכשלה, כי כיום ענפי התעשייה והמלאכה סובלים ממחסור חריף בעובדים מקצועיים".
חרף הקשיים, אלקובי מאמין בשיתוף פעולה ובאיחוד כוחות במגזר העסקי וגאה במיוחד על כך שהצליח לאחד את כלל ארגוני המעסיקים תחת מטריה אחת בכדי לעמוד מול הכנסת והממשלה. "רק ביחד נוכל לעמוד מול פקידים שיושבים בהרי יהודה ולהגיד להם: ‘עד כאן’. אנחנו דורשים את מה שמגיע לנו", הוא מצהיר.
אתה כבר בן 78, לא עייפת ממאבקים?
"אכן הגעתי לגיל מכובד אבל הגיל לא קובע אלא הכוח והמוטיבציה. אני אמשיך לפעול לטובת המגזר העסקי ובימים אלה אני בעיצומו של כתיבת ספר, לא על מה שעשיתי עד כה - אלא על מה שצריך לעשות למען עתיד הכלכלה והתעשייה בישראל. אני קורא מכאן למקבלי ההחלטות: די להפוך את העסקים הקטנים והבינוניים לכספומט. רדו מהמשרדים בירושלים, תגיעו לשטח ותראו את המפעלים הקטנים שמייצרים חלקים לכיפת ברזל, ריהוט ישראלי ובגדים תוצרת הארץ, במקצועיות והכי חשוב מתוך שליחות ואהבה למדינה. בלי המפעלים ובתי המלאכה האלו לא תהיה כאן מדינה".
