לפני כמה חודשים הזמין ראש העיר ניו יורק היוצא, אריק אדמס, כמה מאות מחברי הקהילה היהודית ל"אחוזת גרייסי", מעונו הרשמי, לציון "חודש המורשת היהודית". זה היה יום חם ולח במיוחד. החצר שמשקיפה על האיסט ריבר נראתה כמו גלויה, אבל האוויר עמד במקום. היין הכשר היה מתוק מדי, הנקניקיות נגמרו עוד לפני שרוב האורחים הגיעו אל הדוכן, ורבים נדחקו לצל, נופפו במפיות וקיטרו לעצמם בשקט. ובכל זאת, מי שהסתובב מיוזע בין השיחים, המאווררים הניידים והשולחנות הלבנים, שמע שוב ושוב את אותו משפט: תנצרו את הרגע, ייתכן שזאת הפעם האחרונה שנגיע לכאן.
ב-1 בינואר ייכנס לאחוזה דייר חדש. בשונה מקודמו, ספק אם זוהראן ממדאני יזכה לתואר "יקיר הקהילה". לא ברור אם יארח אירוע יהודי, לא בטוח שישמור על מסורות קודמיו, אבל דבר אחד לא ישתנה. המזוזה בכניסה הראשית, שהתקין ראש העיר היהודי אברהם בים בשנות ה-70, תישאר בדיוק במקומה. משפחת ממדאני לא תנשק אותה מדי יום, אך חוקי השימור העירוניים מונעים מראשי העיר לבצע כל שינוי בקומת הכניסה, שמיועדת לאירוח רשמי. הדלת תישאר צהבהבה. הנברשות ימשיכו לנצנץ. הקירות ימשיכו לספר היסטוריה.
ממדאני (34) ואשתו הטרייה, האמנית ממוצא סורי ראמה דוואג'י (28), עדיין חיים בדירת חדר צנועה באסטוריה. ימים ספורים לפני בחירתו לראשות העיר עוד התמודד עם הצפה בדירה. הוא פרש מגבות על הפרקט הישן כדי לבלום מים שזלגו מהכיור. בשיחה עם כתבים לאחר מכן הודה שהדירה כבר קטנה מדי לו ולבת זוגו. הפער בין המציאות הזאת למה שממתין לו, אם יבחר לגור "בבית הלבן הקטן" שמשקיף מדירתו הנוכחית מעבר לנהר - כמעט בלתי נתפס.
מייקל בלומברג שיפץ את האחוזה ב-7 מיליון דולר - ולא גר בה
גרייסי משתרעת על כ-1,020 מ"ר, חמישה חדרי שינה, אולם נשפים, מדשאה רחבה, שדרת עצי תפוח ותאנה, גן ירק עם ארנבות משוטטות ושף קבוע שמשרת את דיירי הבית ואת אורחיהם. רוב ראשי העיר עוברים לכאן בסופו של דבר, גם אם בתחילה הם מעדיפים להישאר בביתם. דרישות האבטחה מכריעות. יש שמתרגלים מהר לפאר ולמרחב, אחרים מתלוננים על ניתוק מוחלט מחיי היומיום של ניו יורק. אד קוץ', למשל, ראש העיר היהודי המיתולוגי שכיהן שלוש כהונות ברצף, סירב לעזוב את דירתו בשכר דירה מפוקח בגריניץ' וילג', אך לאחר שהוצף בשיחות טלפון מתושבים, כי שכח להסתיר את המספר הביתי עם כניסתו לתפקיד, בחר לעבור לאחוזת גרייסי באפר איסד סיד. "אמרתי שאפשר להתרגל לפאר מאוד מהר", אמר בכאב אחרי שהפסיד בבחירות 1989, "והתרגלתי".
מייקל בלומברג, לעומתו, לא גר כאן מעולם. הוא נשאר בטאונהאוס הפרטי שלו ברחוב 79, במרחק נסיעה קצרה, מפואר ויוקרתי אף יותר. למרות שלא התגורר בגרייסי מעולם, שיפץ אותה יותר מכולם והשקיע מכספו האישי כ-7 מיליון דולר בשימור המבנה, כולל שחזור הקירות, הדלתות והמסגרות לצבעם המקורי. אריק אדמס בקושי לן במקום וטען שהמקום רדוף רוחות. גם שירליין מקריי, אשתו לשעבר של ראש העיר ביל דה בלאזיו, סיפרה ששומעים דלתות נפתחות ונסגרות מעצמן ולחישות של בתו של בעל הבית המקורי, ארצ'יבלד גרייסי.
ממדאני, שרץ על מצע סוציאליסטי והבטחות לפתרונות דיור, עדיין לא התחייב שיעבור למעון. הפער בין אסטוריה לאפר איסט סייד אינו רק נדל"ני. אסטוריה צעירה ורב-תרבותית, עם אוכל רחוב חלאל ומסעדות מצריות, יווניות ותאילנדיות, שממדאני אוהב במיוחד. מנת כנאפה נבולסית, לצידה הצטלם בסרטון בערבית במהלך הקמפיין, עולה באסטוריה פחות מעשרה דולר. באפר איסט סייד, אם בכלל תימצא, היא תעלה כמעט פי שלושה. בני הזוג לא יעברו רק בין דירות, אלא בין שני ז'אנרים שונים של עירוניות. בין חיים צפופים לבין מרחב כמעט פרברי. בין בניין בן קומה וחצי עם מכבסה משותפת לבין בית כפרי עתיר היסטוריה עם שטיחי קיר וסכו"ם מכסף בעיצוב אישי.
כדי להבין מה באמת ממתין שם, צריך להביט בבית עצמו. האחוזה נבנתה ב-1799 כבית קיץ מחוץ לעיר עבור ארצ'יבלד גרייסי, סוחר ניו-יורקי עשיר. הוא קנה את הקרקע הרחוקה אחרי שבית קודם שעמד כאן נהרס בקרב ממלחמת העצמאות האמריקנית. במתחם האחוזה נותרו עד היום שרידי מרתף ומנהרה סודית שיורדת אל הנהר, ייתכן שהייתה זו דרך מילוט בזמן מלחמה ויש גם תיאוריות על מעבר אורחים סודיים ופילגשות. כדור תותח שחולץ מהאדמה ומיוחס לקרב ההוא מ-1776 מונח עד היום על מדף בסלון הצהוב.
למרות הריחוק מהמולת העיר שנמצאה אז בעיקר בלואר איסט סיד, גרייסי ראה במיקום הזה יתרון: אוויר נקי, ריחוק מצפיפות ההולכת וגדלה, ונגישות באמצעות דוברה (כלי שיט) מהנמל. הוא הרחיב ושיפץ את המקום כמה פעמים. המרפסות הרחבות בסגנון אדריכלות פדרלית הפונות ל"שער הגיהינום" (Hell Gate) - מעבר מים צר ומסוכן בעל זרמים חזקים באיסט ריבר - והספרייה המרשימה, הפכו מוקד מפגשים של האליטה הפוליטית, הכלכלית והספרותית של התקופה. הנשיא לימים, ג'ון קווינסי אדמס, שר האוצר הראשון של ארה"ב אלכסנדר המילטון, איל הנדל"ן ג’ון ג'ייקוב אסטור, המשורר האירי תומאס מור, ולואי פיליפ, לימים מלך צרפת, קפצו לכאן בקביעות. תיעוד מ-1801 מספר על מפגש בסלון שבו גויס כסף להקמת העיתון שיהפוך ל"ניו יורק פוסט". וושינגטון אירווינג כתב כאן חלק מ-Astoria ותיאר את המקום כ"מפלט של אוויר צלול ושקט עמוק".
והייתה גם היסטוריה פחות מוארת. אף שהעבדות נכנסה אז למסלול של "ביטול הדרגתי" בניו יורק, עובדים שחורים רבים שהקימו ותחזקו את האחוזה והגנים הוגדרו כ"עובדי חוזה" - כינוי שנועד להלבין כפיית עבודה ללא שכר מלא וללא חירות.
האחוזה כמעט נהרסה
אחרי שהתרושש בעקבות מלחמת 1812, גרייסי מכר את הבית לג'וזף פולק, סוחר שעיקר הונו נצבר בקולוניות הקריביות ובניצול עבודה משועבדת. אחריו הגיע הקבלן נואה ויטון, שבתקופתו האחוזה כבר החלה להתבלות. מחלקת הפארקים של העירייה השתלטה על גרייסי אחרי שוויטון נפטר ושכח לשלם את מיסיו. היא קיבלה מבנה מוזנח וחסר ייעוד. במשך עשרות שנים לא ידעו בדיוק מה לעשות עם גרייסי, והיא עמדה כצל של עצמה. היא הוסבה בשלב מסוים לשירותים ציבוריים בתשלום חמישה סנט, למחסן, לכיתות לימוד וגם לדוכן גלידה. התצלומים מאותה תקופה קשים לצפייה: חלונות שבורים, צמחייה פראית, בית שאיבד צורה.
בשנות ה-20 וה-30 גברו הקולות להרוס את גרייסי ולפנות מקום לדשא. היא ניצלה לבסוף רק בגלל התארגנות של נשים אמידות מהשכונה שהציגו אותה כ"סמל של ניו יורק של פעם". הן הצליחו לשכנע את העירייה להפוך את גרייסי למוזיאון לתולדות העיר של ראשית המאה ה-19. פריטים ורהיטים נתרמו ממשפחות ניו-יורקיות ותיקות, אחרים הגיעו ממוזיאונים ואוספים פרטיים. ב-1942, אחרי הפצצת פרל הארבור, פיורלו לה גווארדיה שוכנע לעבור לכאן ולשכון לצד מערך אבטחה צמוד לאורך המלחמה. מאז, גרייסי הפכה ל"בית הלבן הקטן" ומשמשת כמעון הרשמי של (כמעט) כל ראש עיר. יש שניסו להעניק לה אופי משפחתי. אחרים התמקדו בשימור. לא מעטים ביקשו לצאת מכאן מהר ככל האפשר.
האגף החדש הוקם ב-1966 בעקבות תלונות של אשתו של ראש העיר דאז, רוברט וגנר ג'וניור, כי הבית קטן מדי לאירוח. אורחים שעברו בין קומות נקלעו בטעות לחדרי המשפחה, וחלקם יצאו משם עם מאפרות, מקטרות, שפתונים ותכשיטים כמזכרת. ההרחבה יצרה חלוקה ברורה בין אירוח רשמי לחיי הבית, בדומה לבית הלבן. המימון הגיע מתרומות פרטיות והצית ויכוח ציבורי נסער: האם ראשי העיר אמורים לחיות בצניעות או בייצוג ממלכתי?
מאז גרייסי עברה כמה סבבי שיפוץ גדולים, בדרך כלל מתרומות ולא מתקציב העירייה. ראש העיר ג'ון לינדזי ואשתו מרי אן עבדו שעות נוספות כדי לתקן "חלונות רקובים ממים, רצפות עקומות, שטיחים עם חורים מסיגריות" והתלוננו שדלת חדר השינה נתקעה לעתים קרובות, מה שגרם לזוג לטפס החוצה מהחלון ולהיכנס חזרה לבית דרך חלון אחר.
השיפוץ הבולט התרחש בתחילת שנות ה-80 תחת אד קוץ', בעלות שהוערכה בכ-5.5 מיליון דולר, סכום עתק אז. רצפת הכניסה הוחזרה לתבנית המקורית, משובצת בשחור ולבן, אך מצוירת ביד כך שתיראה כמו שיש. קוץ' עצמו אמר לאחר מכן כי "זה היה יוצא זול יותר לשים שיש אמיתי".
עם השנים נוצרו גם מסורות קטנות. כמה חלונות בבית, למשל, נושאים חריטות של ילדי ראשי עיר, מעין "טקס מעבר". הראשונה הייתה אמלי קווקנבוש, נכדתו של בעל הבית ויטון, שחרטה את שמה ביהלום ב-1893. לימים עשו זאת גם בנותיהם של ראשי העיר לינדזי, ג'וליאני, בלומברג ודה בלאזיו. האחרון מצדו קיבל תרומת ריהוט לאחוזה בסך כ-65 אלף דולר מחברת הריהוט West Elm מכיוון שהתלונן שחדרי המגורים הפרטיים מלאים בריהוט "מוזיאלי" עדין שלא התאים לשימוש יומיומי. כך יכול היה להחליף את המיטות, השידות והשטיחים בחדרי המשפחה, והריהוט ההיסטורי הועבר למחסני השימור. בקומת האירוח ההיסטורית לא זז דבר.
ג'וליאני עבר לכאן ב-1994 עם רעייתו דונה האנובר וילדיהם. כשהנישואים עלו על שרטון הוא הודיע על הפרידה במסיבת עיתונאים לפני שהודיע בבית. האנובר פנתה לבית המשפט וביקשה להגביל את שהותו במעון. ג'וליאני נאלץ לעזוב את האחוזה וחזר רק חודשים לאחר מכן, אחרי הסדר ביניים.
בימי אריק אדמס, האחוזה שימשה בעיקר לאירועים רשמיים ונוצצים כמו זה של שבוע האופנה של ניו יורק. אדמס כמעט שלא ישן כאן, כאמור, והעדיף את הדירה בבעלותו בברוקלין. בנו, הראפר ג'ורדן, לעומת זאת, ערך במקום כמה מסיבות אינסטגרמיות לתפארת שזכו לתגובות מעורבות.
לילה אחד, כשהבית היה ריק, גבר טיפס מעל הגדר, נכנס לשטח האחוזה ולקח את זר חג המולד שנתלה בכניסה. הוא נתפס זמן קצר לאחר מכן בפינת הרחוב בידי המשטרה והואשם בגניבה וחדירה לשטח פרטי. התקשורת המקומית ניצלה את האירוע כדי לתקוף את ראש העיר על מעון רשמי שאינו בשימוש אך עדיין ממומן בידי משלם המיסים.
אם ממדאני יעבור לכאן, החדרים העליונים יהיו שלו. הוא יוכל להביא רהיטים משלו, להפוך חדרי שינה למשרדים נוספים, ולאכול בחדר האוכל הפרטי או באולם האירוח הרשמי בליווי השף. אבל בקומת הקרקע, זו שמקבלת אורחים, כמעט שום דבר לא יזוז. מי שמגיע לסיור (בימי שני בלבד, תמורת עשרה דולר, ובהזמנה מראש דרך האתר הרשמי בלבד) יראה בית שנראה כמו תפאורה מתקופה אחרת. מה יעלה בגורל מסורות האירועים היהודיים, הערביים, האפרו-קאריביים ואחרות? מוקדם לקבוע. כל ראש עיר מביא לכאן את טעמו ואת קהלו. אבל המזוזה שעל הדלת הצהובה בקומת הכניסה תישאר. גם כשממדאני ייכנס, וגם אחרי שייצא.
