נאגירדי סרירמיאצ'נדרה, בת 25 מצ'נאי שבדרום הודו, קושרת בכל יום סמארטפון לראשה ומצלמת את עצמה פורסת מנגו במטבח. עבור שעת צילום היא מקבלת כ-250 רופי, קצת יותר מ-2 דולר. הסרטון שהיא מפיקה נשלח לחברת נתונים אמריקנית שמשתמשת בו לאימון רובוטים הומנואידים שיבצעו עבודות בית ומפעל. "מי עוד ייתן לך 250 רופי לשעה רק עבור עבודות בית?", היא שואלת, ומוסיפה: "ייתכן שאקבל רובוט בעצמי בעתיד".
סרירמיאצ'נדרה אינה יוצאת דופן. הודו הפכה לספקית עולמית מרכזית של נתוני אימון לרובוטיקה, ועשרות אלפי עובדים מקליטים את תנועות גופם כדי ללמד מכונות איך לפעול בעולם האנושי.
מהנדסים מעדיפים סרטוני וידאו "אגוצנטריים", כאלה שמצולמים ממצלמה המחוברת לראש העובד, משום שהם לוכדים עומק, תנועת ידיים וכוונה בצורה הזורמת ביותר. גישה זו מאפשרת לרובוטים ללמוד עבודות בית ומשימות תעשייתיות מצפייה, במקום ממיליוני שורות קוד. בחנות טקסטיל בקארור ניתן לראות שמונה עובדים חובשים מצלמות ראש ומשקפיים חכמים, מקליטים כל תנועה.
החברה שמאחורי המבצע ברוב המקרים היא אובג'קטווייז (Objectways), חברת נתונים עם משרדים בהודו ובארצות הברית, שעובדת עם אמזון סייג'מייקר ומונה לקוחות מרשימת פורצ'ן 500. ראש הפעילות האמריקני של החברה, ראווי שנקר, מתאר את סוגי הבקשות שמגיעות מהלקוחות: "קיפול בגדים, הכנת קפה, בישול מנה ספציפית, הכנת סנדוויץ'." לדבריו, "חלק מהעבודות אמורות להילקח, כדי שבני אדם יוכלו ללכת ולעשות דברים טובים יותר".
הביקוש לנתוני אימון כאלה צפוי לגדול בחדות. שוק הרובוטים ההומנואידים מוערך בכ-38 מיליארד דולר עד 2035, ותחזיות של מורגן סטנלי מדברות על למעלה ממיליארד יחידות בשימוש עד 2050 למטרות תעשייתיות ומסחריות. הפער בין 2.40 דולר לשעה שמקבל העובד ההודי לבין שווי המוצר הסופי הוא אחד הבולטים בכלכלה הדיגיטלית.
הצילום מנקודת מבט ראשונה מעורר גם חששות. הוא אינטימי מטבעו: מקליט את הבית, המטבח, ולעיתים גם את הסביבה הפרטית של העובד. חלק מהמצלמים מסרבים לצלם בחדרי השינה, ופעילי עבודה מעלים שאלה שאין לה עדיין תשובה: האם אנשים שתנועותיהם מקודדות למאגרי נתונים מסחריים צריכים לקבל גמול מתמשך או תמלוגים על השימוש בהן? ההשתתפות נותרת לרוב מבוססת-פרויקט ובהסכמה, אך הצורך הכלכלי באותם אזורים שמזינים את פריחת הנתונים מטשטש לעיתים את גבולות הבחירה החופשית.
