לפני למעלה משני עשורים, בתחילת דרכו המקצועית, נחשף יוני צ’ונה לתמונה עגומה: על אף עלייה משמעותית במודעות לאלימות בבתי הספר ובתקציבים שהושקעו בצמצומה, שיעורי התוקפנות עלו. האנומליה הזו הפכה לשאלת המחקר שלו בתואר השני במדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית. "רציתי להבין למה למרות שלהורים, למורים ולפוליטיקאים יש יותר מודעות, אכפתיות ורצון לטפל בנושא, בשטח אין שינוי. כמי שגדל בשכונת נווה יעקב הירושלמית רווית האלימות, הנושא עניין אותי גם ברמה האישית".
ההתנסויות בשטח, יחד עם מחקרים ייחודיים שהתגלו בארה"ב, היו הבסיס שסביבו הוקמה בשנת 2004 עמותת "מצמיחים", בשותפות עם גיאורג רוסלר שהביא ידע פרקטי ממוסדות דומים בגרמניה. כיום, מבין כעשרים אלף תוכניות חיצוניות שמנהלי בתי ספר יכולים להזמין, מעל אלף מנהלות מיצבו את מצמיחים במקום השלישי בדירוג הכללי ובמקום הראשון בתחום החברתי-רגשי.
"התובנה שעל בסיסה הוקמה העמותה היא שהספרות המקצועית והגישה הרווחת פשוט טעו באבחון הבעיה", אומר צ’ונה. "במחקר, במערכת החינוך וגם בסרטים ובסדרות הניחו שהאלימות מגיעה מהבריון הקלאסי, שלא יודע לשלוט בעצמו ומגיע מרקע בעייתי. אבל בעקבות עבודה באלפי כיתות ראינו שההיפך הוא הנכון: רוב התוקפנות לא טמונה בילדי השוליים ה’בעייתיים’, אלא דווקא בילדים שנמצאים במרכז החיים החברתיים. הם משתמשים בתוקפנות חברתית-רגשית, כמו ארגון חרם, כי היא משפרת את הפופולריות שלהם".
יוני צ’ונה
(צילום: יח"צ)
אתה טוען שהמערכת סובלת מנקודת עיוורון?
"בהחלט. יש המון עיסוק בטיפול רגשי, אבל האלימות נשארת. שאלוני ראמ"ה שמודדים אקלים בבתי ספר פשוט לא שואלים את השאלות הנכונות. בסקר שערכנו עם מכון משב, המחנכות עצמן השיבו ש-41% מהתוקפנות מגיעה מהילדים המקובלים ורק 7% מבעלי מעמד נמוך, וכשהתלמידים השיבו באנונימיות התמונה הייתה דרמטית עוד יותר: 71%".
אז מדוע התפיסה הרווחת הפוכה?
"ילדי השוליים עושים את זה במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון, כמו גנב שנתפס עם כיכר לחם, ובנוסף ילדי הכיתה נהנים לדווח עליהם - כי הם מהשוליים. המקובלים עושים את זה כמו עבירות צווארון לבן: נגד הילד הנכון, בזמן הנכון, ולרוב באמצעות הפמלייה שלהם. עליהם פשוט כמעט לא מדווחים למורה ולהורים".
מדוע אתה משתמש במילה תוקפנות ולא אלימות?
"כי אלימות נקשרת לאלימות פיזית, שהיא אחוז נמוך מהבעיה. תחת תוקפנות נכנסות בריונות רשת, חרמות, תוקפנות מגדרית ועוד. מה שפוגע ברווחה הנפשית של ילדים הוא בעיקר התוקפנות הסמויה: זלזול, העלבה, גלגולי עיניים או כינויים שמלווים ילד לאורך כל שנות הלימודים. והרבה ממנה לא נעשית ישירות על ידי התוקפן, אלא מופעלת על ידי אחרים".
תגלית מטלטלת נוספת שעלתה מהמחקרים היא שרוב התוקפנות אינה מתרחשת בין ילדים זרים. "92% מהתוקפנות היא מתוך החברויות", מציין צ’ונה. "בין בנות לבנות, בנים לבנים, אפילו בתוך קבוצות להט"ב. זהו מאבק על מעמד חברתי שבו תוקפנות מתוגמלת בפופולריות".
מי שלא יכול לעשות בעצמו שלא ילמד מורים
סדנת הדגל של מצמיחים היא התערבות אינטנסיבית בת שלושה ימי לימודים מלאים: הכיתה יושבת במעגל, התלמידים מסתכלים זה לזה בעיניים ומתנסים במשחקים ובשיח מונחה שמציף את "כאבי הבטן" שקיימים בכיתה. המנחה מניע את הרוב הדומם להשמיע את קולו, והקבוצה לומדת לסמן נורמות שפוגעות בה ואינן רצויות בעיניה ובמקביל להעריך התנהגויות חיוביות. כך נוצר חוזה נורמטיבי חברתי חדש, וילדים דומיננטיים מבינים שהם עלולים להפסיד את מעמדם אם ימשיכו להפעיל את המהלכים שלהם.
במקביל לעבודה עם הילדים, מוכשרים בעמותה צוותי החינוך. "מי שיכולות להוביל שינוי אמיתי לטווח ארוך הן המחנכות שנמצאות יום יום בכיתה. עיקר ההכשרה שלנו מבוססת על כך שהן מבצעות צפייה מודרכת בסדנה שאנחנו מדגימים על הכיתה שלהן, ובסוף כל יום אנו יושבים איתן לעבד את מה שראו. זה הרבה יותר אפקטיבי מכל השתלמות עיונית. יש בעיה בעיניי בכך שרוב ההכשרה שמורים מקבלים באקדמיה היא תיאורטית, ומועברת על ידי מרצים שאינם מסוגלים להנחות כיתת תלמידים".
בדקתם את ההשפעה על האקלים בכיתות?
"בהובלת פרופ’ אבי עשור והודות לקרן עזריאלי נערך מחקר רחב היקף ב-12 בתי ספר, שבאופן נדיר שילב קבוצת ביקורת. הוא הראה שבבתי ספר שבהם המורות יישמו את התכנים שלנו חלה ירידה לא רק בתוקפנות עצמה, אלא בתפיסה של הילדים שתוקפנות משפרת מעמד חברתי. הם פשוט מפסיקים לראות בזה משהו ששווה לעשות".
בהמשך הגיעה העמותה גם לבתי אבות, וגם שם התגלתה הדינמיקה המוכרת. "הופתענו לגלות עד כמה זה דומה לכיתה: אנשים שרוצים להרגיש שייכים, ורכילות ותוקפנות שהופכות לכלי לביסוס פופולריות. ובין אינספור החוגים וההרצאות אין שום התערבות שמחזקת את הקשרים החברתיים בין הקשישים, וזה גורם לרבים מהם להסתגר". משרד הרווחה ועיריית תל אביב-יפו זיהו את הפוטנציאל והציעו להרחיב את התוכנית.
לשנות את מערכת התמריצים החברתיים בכיתה
מצמיחים הוקמה כמלכ"ר, והחזון שלה חברתי: חברה שבה המנהיגים אינם מי שנוהגים בתוקפנות ושיסוי, אלא דווקא אלה שדואגים לאחר ומחברים בין אנשים. "חשוב לנו להפיץ את הידע, קודם כל באמצעות הדגמה בשטח, שהיא בעיניי הדרך האיטית אבל הכי אפקטיבית. מעבר לכך אנחנו מפרסמים חוברות הדרכה, עורכים כנסים, סקרים ומחקרים, ולאחרונה השקנו אפליקציית AI למחנכים המבוססת על שיטת מצמיחים. החברה הישראלית היא בסופו של דבר חברה קטנה ואפשר להשפיע בה על הנורמות, אבל לשם כך צריך ידע מקצועי ולא רק שאיפה ערכית".
הפיתוחים של מצמיחים זכו לעניין גם בזירה הבינלאומית. בספטמבר 2023 הוזמן צ’ונה לנאום בפני מליאת האו"ם בז’נבה. "כ-120 שגרירי מדינות באו לשמוע על החדשנות שלנו בהקשר של תוקפנות ברשת ואיך היא משמשת את המנהיגים והחזקים. לאחר מכן קיימנו מושב צדדי, וגם אליו הגיעו עשרות שגרירים שרצו להעמיק ולהבין את הנוסחה שפיתחנו, כי הם הבינו שהיא רלוונטית גם למדינה שלהם".
למרות ההישגים והפרסים, בהם פרס יו"ר הכנסת, העבודה בבתי הספר משאירה את הארגון מחובר לקרקע. "בתי הספר בישראל צפופים ורוויי אלימות יחסית למערב, עם נשירה גבוהה של מורים שנשחקו וירידה במדדי ההישגים", הוא משתף בכנות. "אנחנו לא תמימים, אין לנו יומרה להעלים את מדרג הפופולריות. השאלה היא מה התמריץ: אם כדי להיות פופולרי תצטרך להוכיח שאתה פועל באכפתיות ולטובת הקבוצה, או שתוקפנות, שיסוי ושמועות הם הכלים שבזכותם הקבוצה ‘תכתיר’ אותך".
