בשבועות האחרונים הייתה התקשורת הגרמנית (וגם כלי תקשורת בכמה מדינות שכנות) עסוקה בוויכוח הציבורי לגבי האפשרות לביטול עבודות במשרה חלקית. התומכים בהצעה טענו כי גרמנים צריכים להפסיק להיות עצלנים וחייבים לעבוד יותר. המתנגדים טענו כי האיזון בין עבודה לחיים פרטיים מאפשרת להם לעבוד ביותר יעילות בארבעה ימים במקום בחמישה. עבור חלק מהאוכלוסייה, בעיקר אימהות, שהן חלק הארי של עובדי המשרה החלקית, סגנון התעסוקה הזה הוא הברירה היחידה, בעיקר מכיוון שאין בגרמניה מספיק גני ילדים, עובדה שמכריחה רבות מהן להישאר יותר בבית.
הכנף הכלכלית של המפלגה השמרנית (מפלגת השלטון של הקנצלר פרידריך מרץ) רוצה להוציא את העבודה במשרה חלקית מחוץ לחוק, עם החרגות עבור אימהות לילדים או אנשים שצריכים לסעוד את הוריהם.
2 צפייה בגלריה
גרמנים נופשים בפארק בברלין. מעדיפים יותר פנאי ולייף סטייל
(צילום: Axel Schmidt/Getty Images)
למעשה, מדובר בוויכוח ערכי עמוק יותר. הקנצלר מרץ ורבים מסיעתו מבקשים להחזיר לבמה את גרמניה הישנה, זאת שבנתה מחדש את הכלכלה הגרמנית והחזירה אותה לצמרת העולמית אחרי החורבן שהותירו הנאצים. החזון הוא גרמניה שבה אנשים מרגישים הגשמה עצמית גם דרך עבודתם, אזרחים שמשלח ידם הוא חלק בלתי נפרד מהזהות שלהם. מנגד, ניצבים גרמנים מסוג אחר, בעיקר מדור ה-Z, שמבקשים לעצמם יותר לייף סטייל ופחות עבודה, צעירים שרוצים לדאוג לשלומם ולטיפוח חייהם האישיים במקום להעניק שעות לתאגיד זה או אחר, אפילו אם המשמעות היא פחות כסף במשכורת החודשית.
הרעיון החדש זכה לאופוזיציה לא רק מהחלקים באוכלוסייה שמבקשים הפרדה מוחלטת בין עבודה לחיים אישיים, אלא גם מאלה שנתפסים לעיתים כמי שאינם מושקעים מספיק בעבודתם. "אין הרבה סקטורים כמו הסקטורים של מורות, אחיות, עובדות סוציאליות ועובדות סעד, סקטורים עם רוב נשי מוחלט, שבו יש הבדל כל כך גדול בין רמת ההשקעה של העובדת לבין התגמול הכלכלי שהיא מקבלת", אמרה אנה שמידט, עובדת סיעודית מדואיסבורג, בריאיון לרשת הטלוויזיה NTV. "ועדיין אף אחת מאיתנו לא היססה והזדהתה לגמרי עם שליחותה, בעיקר בזמן הקורונה".
הכוח בידי העובדים
למרות הזכות החוקית של עובד לדרוש עבודה חלקית, מעסיקים רבים יכולים לסרב לבקשה מטעמים אופרטיביים. אבל מדובר בדיל טוב גם עבור המעסיקים. במחקרים בינלאומיים התגלה כי עובדים בעבודה חלקית אינם סובלים מירידה בתפוקה, מרוצים יותר מעבודתם, סובלים פחות ממתחים ולחץ וישנים הרבה יותר טוב.
רק שגרמניה נמצאת בעיצומו של משבר כלכלי קשה. החברה שלה חייבת לשנס מותניים שוב כדי להימנע מברוך כלכלי, בעיקר על רקע עליית מפלגת הימין "אלטרנטיבה לגרמניה", קומבינציה שגורמת לרבים להיזכר בגרמניה של שנות ה-20 המאוחרות של המאה הקודמת. גרמניה חייבת ידיים עובדות, אבל ברבע השלישי של 2025 הגיע שיעור העובדים במשרה חלקית לשיא של 40.1% משוק העובדים הכללי. מה שהקפיץ את התומכים בביטול העבודה במשרה החלקית לא היה המספר הזה, אלא העובדה ששליש מהעובדים במשרה חלקית עשו זאת מרצונם, ולא בשל מחסור במשרות מלאות או אילוץ לדאוג לבני משפחה תלויים.
גם כאן, הסחבת הבירוקרטית הגרמנית הידועה לשמצה תוקעת מקלות בגלגלי הרפורמות שהחברה ושוק העבודה הגרמניים חייבים לעשות. מדובר בעדכון הסטנדרטים של עובד-מעביד שנולדו מתוך הצורך הקיומי של גרמניה להשתקם לאחר מלחמת העולם השנייה – סטנדרטים שכמובן אינם מתאימים עוד למציאות הכלכלית העולמית העכשווית, ואינם מביאים בחשבון את הירידה בחוזקה הכלכלי של גרמניה, את הצרכים המשתנים של מקומות העבודה מצד אחד ושל העובדים מנגד - וכמובן את המהפכה הדיגיטלית. הדיון על השינוי בסטנדרטים וגמישות בשעות העבודה החל כבר בדיון על הרפורמות ב-2010. המנצחת היחידה היא, שוב, הסחבת הבירוקרטית.
ומצד שני, גם פה, כמו בכל מבנה כלכלי, קיימת מערכת היחסים שבין דרישה ואספקה: כיוון שבגרמניה, ולמעשה בכל אירופה, חסרות ידיים עובדות, במיוחד של עובדים מוכשרים, הרי שנקודת ההתחלה של המשא ומתן בין העובד למעביד נוטה במובהק לטובתו של הראשון. התאגיד צריך אותו, ולכן התאגיד או המעסיק חייב לשלם. אם פעם המחט של היחסים הללו הייתה נעה לאורך עקומת השכר של העובד, הרי שכיום העובדים מתמקדים יותר בדרישות אחרות. זה מתבטא, בעיקר מאז מגפת הקורונה, בניידות של מקום העבודה, ביכולת לעבוד מהבית ובגמישות של שעות העבודה.
לדעתם של כלכלנים רבים, שבוע עבודה מקוצר מיטיב עם הכלכלה. לפי תורתם, הכלכלה של מדינה אינה מקבלת חיזוק מעודף עבודה או תפוקה, אלא מהתועלת שמופקת מהשעות הללו. יותר זמן פנאי עבור העובדים מתורגם לשעות נוספות שבהן הם יכולים לבצע רכישות, לצאת לחופשות ולבזבז כסף על מוצרי תיירות, ואלו המנועים האמיתיים של הכלכלה.
כלכלנים ממפלגת השלטון חושבים אחרת. לדעתם, חלק מהנסיגה בכלכלה ובתעשייה הגרמנית נובע מחוסר מוטיבציה ומוסר עבודה נמוך. עם 30.9% מכוח העבודה במשרה חלקית ב-2024 (המקום השלישי בעולם המתועש אחרי הולנד עם 48.4%, ואוסטריה עם 31.5%), גרמניה סובלת מבעיה נוספת: היא אלופת העולם בהיעדרות מעבודה בשל חופשת מחלה. עובד גרמני ממוצע מפסיד 14.5 ימי עבודה בשנה בגלל מחלה, שיעור גבוה ביותר מ-2% מכל מדינה מערבית אחרת. המחיר לכלכלה הגרמנית כתוצאה מההיעדרויות הללו, בלי לחשב את הנטל הכלכלי על חברות הביטוח הרפואי, מוערך בכ-40 מיליארד אירו בשנה. לא פלא שפוליטיקאים ממפלגת השלטון מציעים לבטל ימי חופש לאומיים, ואילו משרד הבריאות ומרץ עצמו שוקלים לבטל את הנוהל של קבלת אישור מחלה מהרופא דרך שיחת טלפון.
גם כאן הפילוג קיים. מפלגות הימין השמרניות דורשות שמי שיכול לעבוד יותר חייב לעשות זאת, והוא אינו יכול לקבל תמיכה לשעות הפנאי והלייף סטייל שלו משירותי הרווחה הקורסים. הסוציאל דמוקרטים ומפלגות השמאל טוענים שגם כך הרבה עובדים בגרמניה הגיעו לקצה גבול היכולת שלהם מבחינת שעות העבודה, וכי דחיפה נוספת תביא לשחיקה ותפגע עוד יותר בפריון העבודה ובכלכלה הגרמנית.
הנה מספרים שיסבירו קצת את האנומליה של שוק העבודה הגרמני: בשנתיים האחרונות, כ-46 מיליון תושבים בממוצע היו במעגל העבודה בגרמניה, יותר מאי פעם. מדובר בזינוק של 6 מיליון, או 15%, לעומת מספר העובדים ב-2005. לעומת זאת מספר שעות העבודה בין 2005 לשנה שעברה צמח מ-56.3 מיליארד ל-61.4 מיליארד שעות, עלייה של פחות מאחוז. בגרמניה יש הרבה יותר ידיים עובדות מאשר בעבר, אבל הרבה יותר עובדים מועסקים במשרה חלקית.
אם לא די בכך, מדובר בבעיה שהנפח שלה הולך רק להתעצם בעשור הקרוב, כשדור הבייבי בום יפרוש לפנסיה ותיווצר מציאות שבה דור שעובד פחות יצטרך לסבסד את תשלומי הפנסיה, הרווחה והסיעוד של סקטור גדול שפרש ממעגל העבודה. במצב הנוכחי, גרמניה תצטרך להיות שמחה אם זה יספיק. על איזון ושגשוג כלכלי מחודש יצטרכו לחשוב מאוחר יותר.
