ד״ר יסמין פרהדיאן, מתמחה בגינקולוגיה ומיילדות במרכז הרפואי וולפסון, מקימת ארגון סיוע לשורדות זנות במערכת הרפואית: "אומץ זה להסתכל למטופלת בעיניים ולהגיד 'טעיתי, טעינו, סליחה'״
גיל: 37
מצב משפחתי: בזוגיות, אם לשניים
מגורים: תל אביב
השכלה: לימודי רפואה, אוניברסיטת ת"א
מהו אומץ בעינייך?
"אומץ זה לבחור ברפואה שיש בה חמלה, גם כשיש מסביב קולות שיטענו שזה חסר משמעות או בא על חשבון המקצועיות שלך. אומץ זה לא פעולה הירואית שעליה ימחאו לך כפיים בסוף היום, אלא דווקא העמידה היומיומית, שדורשת ממך לראות במטופלת שמולך אדם, גם כשזה שוחק וכואב ונכנס לנשמה. זה לעמוד מול מערכת שמעדיפה מחקר ופרוטוקולים ולהכניס לתוכה רגש. זה להסתכל למטופלת בעיניים ולהגיד 'טעיתי, טעינו, סליחה', ולא רק בהקשר הקליני, אלא גם שלא ראינו בך אדם, מכל סיבה".
מה בסיפורך האישי מבטא זאת?
"כבר כסטודנטית וסטאז׳רית נתקלתי שוב ושוב בנשים ממעגל הזנות, שהגיעו לקבל טיפול רפואי ונתקלו בשיפוט, זלזול וניכור. נשים שקופות, שלחלקן אין ביטוח רפואי, וחלקן לא מסוגלות לעמוד על זכויותיהן. זה לא רק עניין של עלבון. אישה שתויגה כ'זונה' בחדר מיון, תקבל הרבה פעמים טיפול רפואי מוטה, אבחנות לא נכונות, יחס מזלזל, כל אלו ימנעו ממנה להגיע בפעם הבאה כשתזדקק לטיפול. כשהבנתי שזה לא כשל נקודתי, אלא בעיה מערכתית, הקמתי את 'רופאות לא עומדות מנגד', תחת ארגון 'לא עומדות מנגד', שמסייע לנשים בזנות. מדובר בעובדי/ות מערכת הבריאות, שנמצאים/ות בכוננות לרגע שבו אישה כזו זקוקה לטיפול. כשיש ברשימה רופאה שניתן להפנות אליה, אני יודעת שמדובר ברופאה מודעת טראומה, שתנהג במטופלת בכבוד ורגישות. "למרות התמיכה המלאה מהנהלת בית החולים שלי, היו לא מעט קולות ציניים, שטענו שמדובר בהשמצה של המערכת שממנה אני באה. יותר מרופא אחד אמר לי שהוא לא מאמין לעדויות מהשטח של הנשים".
במבט לאחור את שלמה עם הדרך?
"אני שלמה וגאה בה".
דבורה אגסי, מנהלת עמותת "תקווה ומרפא", מאמצת ילדי הדיאליזה ומושתלי כליה בישראל: "אומץ זה לסגור כרטיסי טיסה לדובאי לילדים חולים, עם כל המורכבות הרפואית, עוד לפני שיש מימון"
גיל: 41
מצב משפחתי: נשואה + חמישה ילדים
מגורים: אחיסמך
השכלה: תואר בחינוך והוראה
מהו אומץ בעיניך?
"אומץ הוא הבחירה לומר לבקשה של הורה או ילד חולה 'כן', גם כשאין לי ודאות מאין יגיעו האמצעים, אבל להיות בביטחון שנצליח. אומץ זה לסגור כרטיסי טיסה לדובאי עבור 120 ילדים חולים, עם כל המורכבות הרפואית, עוד לפני שיש מימון; זה להילחם בנחישות במערכת ובבירוקרטיה עד שתרופה תאושר, ולשדר למשפחה תחושת ביטחון, גם אם יש חשש שנקבל סירוב; זה לחלום בגדול ולתכנן אירועי ענק לילדים חולים, גם אם עשינו זאת אינספור פעמים, ולהתרגש בכל פעם מחדש".
מה בסיפור האישי שלך מתאים להגדרה זו?
"בבחירה להיות חשופה לכאב ולהישאר שם עבור הילדים והמשפחות. להביט בעיני אימא שנכנסת לראשונה למחלקה, אחרי שבמשך שנים גידלה ילד בריא והיום נשאבת לעולם של תפקודי כליות ודיאליזה. לראות את חוסר האונים ואי־הוודאות שהופכת לעייפות תהומית ולא לברוח מהם, אלא לספוג ולתת לכאב שלה לגעת בי. ברגע שארגיש שהלב שלי יהפוך חסין מול כאב משפחה, אדע שזה כבר לא המקום שלי".
את שלמה עם החלטתך ללכת עם האמת שלך?
"בהחלט. עם הזמן הבנתי שהדברים הקטנים הם בעצם הדברים הגדולים. אם פעם חשבתי שצריך פרויקטי ענק כדי להשפיע, היום אני יודעת שלפעמים מילה, חיבוק, ליווי הם אלו שעושים את ההבדל עבור המשפחות. אני שלמה עם האמונה, שאין דבר שאינו בר־השגה, ושלנתינה אין גבולות".
גילה אלמגור, שחקנית, סופרת, אשת תרבות. "לא באתי לעולם להיות 'חמודה'"
גיל: 86
מצב משפחתי: אלמנה, אם לבת
מגורים: תל אביב
מהו בעינייך אומץ?
"ללכת תמיד עם האמת של עצמך, לעמוד על העקרונות שלך. מזה לגזור את הבחירות, גם אם משלמים על זה מחיר".
מה בסיפורך האישי מתאים להגדרה זו?
"הגעתי לעולם יתומה מאבא ועם אימא פגועת נפש, ניצולת שואה. מהר מאוד הבנתי, שאין לי על מי לסמוך ושאני די לבד, וכדי לשמור על עצמי, עליי לחדד מרפקים, אגרופים ושרירים שלי. הבנתי שבטריטוריה שלי אני יוצאת כל בוקר למלחמה, ואנצח בכוחות עצמי. הדוגמה הראשונה לאומץ שלי הייתה ההחלטה לעזוב בגיל 15 וחצי את כפר הנוער הדסים, שבו למדתי, למרות שזה היה המקום שהיה לי בו בפעם הראשונה הכי טוב בחיים. זה קרה לאחר שיום הגיע למקום גבר, ואמר לי שהוא מחפש אותי. "חברים שלך עושים הצגות, את שחקנית באמת", אמר והמליץ לי לנסוע לת"א מהר, כי פותחים שם 'בית ספר לשחקנות'. ביום שלמחרת, עם צמה ארוכה קלועה, יצאתי ב־5 לפנות בוקר מהפנימייה, כשחברותיי מלוות אותי לאוטובוס לת"א, ולא חזרתי לשם.
"בת"א לא הכרתי נפש חיה. הרגשתי שאני טובעת במקום שאין בו ירוק בכלל, רק אנשים כמו נמלים. גם שם נאבקתי. מיד לאחר שמצאתי עבודה ודירה רצתי להירשם ל'הבימה', והמזכירה אמרה לי: 'ילדה, הביתה'. הסברתי לה שאין לי בית ובאתי להירשם לבית הספר, אבל היא ממש התעללה בי במשך שבועיים, לא נתנה לי אפשרות להירשם. יום אחד לקחתי דף נייר מהשולחן שלה, כתבתי עליו 'גילה אלכסנדרוביץ'', דחפתי לה אותו לפרצוף, ואמרתי: 'זכרי את השם הזה טוב טוב. כשאהיה 'משהו', זכרי שלא התנהגת אליי יפה. מובן שלא ויתרתי, נבחנתי והתקבלתי, השאר היסטוריה".
את ידועה כאחת שאומרת והולכת עם האמת שלה עד הסוף. שילמת על זה מחירים?
"בוודאי. כדוגמה, בגלל פעילות פוליטית חברתית שלי, יצא לי שם של 'שמאלנית מסריחה'. זה לא הרתיע אותי, כי אני צריכה להיות נאמנה רק לעצמי. לא באתי לעולם להיות חמודה".
במבט לאחור, את שלמה עם הדרך?
"בהחלט. באמצע כיתה י' סיימתי את ההשכלה הפורמלית. מאז תאוות הידע והרצון שלי היא להיות קודם כול אדם שעומד על הקרקע, יודע איפה הוא חי ומחובר לעצמו ולמטרות שלו. אני גם תמיד חושבת, שהוריי מסתכלים עליי מלמעלה, אני לא יכולה לאכזב אותם. נראה, שהם מביטים וגאים בי על הדרך שבה בחרתי והלכתי".
דנה יצחקי, מייסדת תיאטרון אלעד, במאית ושחקנית: "אומץ זה להסתכל לפחד בעיניים ולהגיד לו: 'אתה לא מנהל אותי'"
גיל: 39
מצב משפחתי: נשואה + 2
מגורים: קיבוץ אילות
השכלה: בוגרת מסלול משחק בסמינר הקיבוצים
מהו בעינייך אומץ?
"אומץ הוא להסתכל לפחד בעיניים ולהגיד לו: 'אתה לא מנהל אותי'. זה הדרייב לעשות שינוי למרות הקולות שאומרים לך שזה לא יצליח. זה לקפוץ ראש למים בלי לדעת מה עומקם, ואם בכלל יש מים".
איך זה בא לידי ביטוי בסיפורך האישי?
"מגיל צעיר הרגשתי שהבמה היא המקום שלי, למרות חוסר ביטחון גדול. גדלתי בתל אביב וביליתי שעות מאחורי הקלעים עם דוד שלי, השחקן צחי גראד. ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות, אבל לא העזתי לומר זאת בקול. ידעתי שיש שפע אפשרויות ומסגרות לקדם את עצמי בתחום, אבל פחדתי לנסות. רק אחרי צבא והטיול הגדול החלטתי שאני הולכת על זה בכל הכוח, והתקבלתי ללימודי משחק בסמינר הקיבוצים.
"אחרי הלימודים שיחקתי ב'קאמרי', אבל הרגשתי שמשהו חסר. בן זוגי, בעז דן, שגדל בקיבוץ אילות, סיפר לי על הצמא הגדול לתרבות באזור ועל האולם שבדיוק שיפצו, ודירבן במאים צעירים לעבור לשם. אמרתי: 'בוא אנחנו נעשה את זה! נקים תיאטרון'. היינו שני שחקנים צעירים ותמימים שקפצו ראש למים. מצאתי את עצמי בגיל 28 מקימה תיאטרון, על כל הכרוך בכך. זו הייתה תקופה אינטנסיבית עם המון קושי ומשברים, אבל עם סיפוק עצמי של הגשמת חלום, שלא דמיינתי שארגיש. קראנו לתיאטרון 'אלעד', לזכר אחיו של בעז, שנהרג במלחמת לבנון השנייה וגדל גם הוא באילות. כששי פיטובסקי, מנהל קבוצת הצעירים של 'הבימה', בחר להצטרף אלינו ולעבור עם משפחתו דרומה, הבנתי שהתיאטרון שהקמנו גדול יותר מסך חלקיו. למרות כל האתגרים והקושי אנחנו כאן כדי להישאר".
במבט לאחור, את שלמה עם ההחלטה ללכת עם האמת שלך?
"ב־120%. כששואלים אותי אם תל אביב חסרה לי, אני משיבה שהעשייה פה, ההתפתחות, החלומות שעוד לא הגשמתי, משמרים את האש שהביאה אותי לעשות את הצעד הזה. היום 'תיאטרון אלעד' יוצר הצגות חדשות, מריץ קיימות, ואנחנו גם פועלים בקהילה. אני מאמינה שאנחנו רק בהתחלה, והתיאטרון עוד יהיה אחד הגדולים בישראל. ואם לא, לפחות חלמתי חלום ממש טוב".
שי-לי שפיגלמן, מנכ"לית תאגיד הבריאות איכילוב. "אומץ זה הנכונות ללכת לעבר חוסר ודאות מתוך אמונה פנימית בדרך"
גיל: 51
מצב משפחתי: נשואה + 4
מגורים: סביון
השכלה: תואר ראשון במשפטים מאונ' תל אביב ותואר שני במדיניות ציבורית מאונ' Harvard
מהו בעיניך אומץ?
"אומץ עבורי הוא לא חוסר פחד, אלא הנכונות ללכת לעבר חוסר ודאות מתוך אמונה פנימית בדרך, והיכולת לפגוש את הלא ידוע עם נכונות ללמוד ולצמוח. אומץ זו היכולת של נשים לא לחכות ש'יגלו' אותן, אלא לקחת את ההגה. להישאר נאמנה לחזון שלך גם כשהדרך נראית בלתי סלולה".
מה בסיפורך האישי מתאים להגדרה זו?
"במהלך השנים נעתי בין עולמות האסטרטגיה, ההייטק והמינהל הציבורי. היו רגעים שבהם הסביבה תהתה מדוע אני לא נשארת במסלול 'הבטוח' והמוכר. האומץ להיות אני היה להחליט לעזוב 'אזורי נוחות' בתפקידים שונים לטובת מקום שבו הרגשתי שההשפעה שלי תהיה משמעותית יותר. להבין שהזהות המקצועית שלי היא לא שורה בקורות החיים, אלא היכולת להביא את ה־DNA הייחודי שלי, שמשלב חשיבה עסקית עם שליחות ציבורית, לכל שולחן שאני יושבת סביבו. זהו מחייב אותנטיות גבוהה, להודות במה שאני לא יודעת כשאני נכנסת לתחום חדש, ולהביא את כולי עם הניסיון שצברתי בלי להתנצל על כך שאני לא "מנהלת סטנדרטית".
במרחק של זמן, האם את שלמה עם החלטתך ללכת עם האמת של עצמך?
לחלוטין. כל 'הימור' שלקחתי על עצמי וכל פנייה לא צפויה בדרך, הובילו אותי למקומות שלא הייתי מגיעה אליהם אילו הייתי נשארת במסלול הליניארי. הידיעה שפעלתי מתוך סקרנות ותחושת שליחות מעניקה לי סיפוק ששום שכר או מעמד לא יכולים להחליף".
שמרת שורץ, מנכ"לית I-NEXT TECH איכילוב לקחת סיכונים למרות החשש להפסיד
גיל: 59
מצב משפחתי: בחיי אהבה
מגורים: תל אביב
השכלה: תואר שני פיזיולוגיה, מדעי החיים
מהו בעינייך אומץ?
"לקחת סיכונים למרות החשש להפסיד, להתחיל מחדש או לשנות אזימוט כשצריך, היכולת לאתגר מערכות שסביבך עד כדי חוסר שקט מערכתי".
מה בסיפורך מתאים להגדרה זו?
"בניית אקוסיסטם של חדשנות, שכולל השקעות, עבודה עם יזמים ואפיון תהליכים חדשים. ללכת עם החשיבה על חזון שעלול להתרסק, הבנה שיש חסמים שעלולים להכשיל, ולעשות הכול כדי לפצח אותם, כמו עבודה למול ממשלה או/ו רגולטורים. זה גם להביט לפחד בעיניים. אני סקיפרית ומנג'רית של צוות תחרותי, והלכתי ללמוד את זה, כי פחדתי מים בלילה, והבנתי שאני חייבת להילחם בזה עד הסוף".
במרחק של זמן, את שלמה עם החלטתך ללכת עם האמת של עצמך?
"ברור! איכילוב הייתה תמיד מובילה ביוזמות קידום החדשנות ובגישה מול ההייטק המקומי. בעזרת הניסיון הקודם שלי בתחום החדשנות, היה לי טבעי להגיע למקום שרואה עין בעין את מטרותיי. המרכז הרפואי כולל ארבעה בתי חולים: ילדים, יולדות, שיקום וכללי. בכל אחד מהם יש מרכזי מצוינות מובילים ברמה עולמית. קידום הנושא הזה הוא בנפשי, וזה קורה".
ליאת נדאי ערד, מנהלת I-NextData, מרכז החדשנות לבינה מלאכותית באיכילוב. הבחירה להישאר נאמנה לאמת הפנימית שלך
גיל: 50
מצב משפחתי: נשואה + 2
מגורים: הוד השרון
השכלה: MBA
מהו בעיניך אומץ?
"מה שלא נדרש כשישנה אמת פנימית ודרך ברורה. הבחירה להישאר נאמנה לאמת הפנימית שלך גם כשנשמעים קולות סותרים, בין שהקולות מגיעים מהסביבה החיצונית, או אם הסתירות מגיעות מבפנים, כתוצאה מתפישות אישיות סותרות, שיקולים אחרים או חשש".
מה בסיפורך האישי מתאים להגדרה זו?
"מסלול הקריירה שלי רחוק מסטנדרטי. בשלהי קריירה מוצלחת בהייטק, בחרתי לחזור לשירות, לתפקידי פיקוד בכיר בצה"ל. בתום 12 שנות שירות, ועם אלטרנטיבות אטרקטיביות מאוד בעולם היזמות, בחרתי בתפקיד ניהולי בבית חולים ציבורי.
"בכל אחת מהבחירות ה'מוזרות' הללו היו קולות סותרים רבים מהסביבה וגם סיבות אישיות לבחור אחרת. בכל זאת היה לי ברור מה מרגש אותי, במה אני מאמינה, ומה הדרך שאני בוחרת בה."
במרחק של זמן, האם את שלמה עם החלטתך ללכת עם האמת של עצמך?
אני גאה ומאושרת מהבחירות שעשיתי, למרות שהיו ועדיין יש להן מחירים, כמו דברים שהיה עליי לוותר עליהם, ותקופות מורכבות. עם זאת אני מרגישה בת מזל, שברוב המוחלט של הזמן בשנים אלו התרגשתי מהעשייה שלי ונהניתי מהדרך. איכילוב הוא בית חולים ששם את האדם במרכז, מעודד חדשנות בכל תחום, ומאפשר לי לממש את חזון מהפכת הדאטה וה־AI, ולהרגיש את ההשפעה על חיי המטופלים באופן כמעט מיידי.
"הייתה ויש לי עד היום זכות להוביל אנשים יוצאי דופן להישגים שמשפיעים על החיים של כולנו. ובהיבט של מנהיגות נשית, כמי שמאמינה בדוגמה אישית, אני שמחה שלאורך השנים הייתי חלק ממה שמאפשר לנשים צעירות להאמין שהן יכולות לממש את השאיפות הניהוליות / מנהיגותיות שלהן".
מאיה שלו, סמנכ"לית שיווק ומכירות, רשת מלונות פתאל: "אומץ אמיתי הוא היכולת להתעלם מרעשי הרקע"
גיל: 50
מצב משפחתי: אם ל־4 בנים
מקום מגורים: הרצליה
השכלה: לימודי ניהול שיווק דיגיטלי וניהול שיווק.
מהו בעינייך אומץ?
"לבחור להיות מאושרת בהתאם לצו הלב, גם כשברור שהבחירה תיצור טלטלה בסביבה. זה היכולת להתעלם מרעשי הרקע, להביא את היכולת להקשיב לקול הפנימי וללכת בעקבות מה שטוב לך. לשנות כיוון כשצריך, לא לפחד מהתחלות חדשות, מקצועיות ואישיות כאחד".
מה בסיפורך האישי מבטא זאת?
"אחרי יותר מ־20 שנות קריירה, שבמהלכן צמחתי ברשת מלונות פתאל, בחרתי לשנות מסלול ולעזוב תפקיד בכיר לטובת פתיחת עסק עצמאי. החלטתי לוותר על הקיים בהרגשה ברורה, שהיציאה לדרך חדשה נועדה להתנסות, וגם לצבור ראייה חדשה וניסיון, שיאפשרו לי לחזור בעתיד, מדויקת ובשלה יותר, אל העולם המקצועי שממנו באתי. כשהבנתי לאחר כשנתיים שעצמאות אינה המקום הנכון עבורי, באומץ לא פחות גדול סגרתי את העסק ביום אחד. הקדשתי תקופה להתבוננות פנימית, לטיפול בגוף ובנפש ולבחינה מחודשת של התשוקה המקצועית והאישית שלי. כשנוצר הרגע הנכון של בשלות והזדמנות, חזרתי לרשת פתאל, למקום שבו התשוקה שלי לענף האירוח והשיווק פוגשת תחושת בית מקצועית. למרות שלא מעט אנשים הרימו גבה על חזרה לענף לאחר שש שנות הפסקה, בעיניי, אומץ אמיתי הוא היכולת להתעלם מרעשי הרקע ולבחור במה שנכון עבורך. אני מאמינה שכשאני פועלת מתוך חיבור ואושר פנימי, הרווח הוא עצום לא רק לעצמי, אלא גם לסביבה הקרובה אלי".
במבט לאחור, את שלמה עם ההחלטה ללכת עם האמת שלך?
"לחלוטין. הבחירה להיות נאמנה לעצמי הובילה אותי שוב ושוב למקום מדויק יותר, גם כשהדרך כללה טעויות או בחירות פחות מוצלחות. מי שאני היום היא תולדה של מכלול ההחלטות שקיבלתי, כולן נבעו מהרצון להיות כנה עם עצמי".
שילה וינברג, מורה בגמלאות, האישה הטרנסית הראשונה שנבחרה לתפקיד ציבורי. "אומץ זה מחויבות עמוקה שלך וארוכת טווח לחיים אותנטיים"
גיל: ילידת 58
מצב משפחתי: אלמנה, בזוגיות, אם ל־2, סבתא לנכדה
מגורים: קריית טבעון
השכלה: תואר שני בפילוסופיה, אוניברסיטת חיפה
מהו בעיניך אומץ?
"מחויבות עמוקה וארוכת טווח לחיים אותנטיים, גם כשהדבר כרוך בהתמודדות עם קשיים אישיים, משפחתיים וחברתיים משמעותיים. זה להיות מחויב קודם כל כלפי עצמך, לא לאחרים. אומץ במקרה שלי היה לצאת ממקום הנוחות החברתית ולהגיע אל מקום הנוחות האישית. כטרנסג'נרית אומר, שהמסר הוא: 'אל תחיו בארונות' תהיו אתן, כי "ארונות" יכולים להתבטא בבגידה או כל מצב של חוסר יושר כלפי העצמי והעולם".
מה בסיפורך האישי מתאים להגדרה זו?
"אני עשיתי את ההתאמה המיגדרית שלי לפני כתשע שנים, כשאמרתי לעצמי: 'זהו, אני עושה את זה, הולכת להיות מי שאני'.
"אבל האומץ שלי, בעיניי, לא מתבטא בשינוי שעשיתי, אלא לפני כן. לקום כל בוקר, במשך עשרות שנים, ו'למשוך את העגלה' שהפכה כבדה מיום ליום. השינוי עצמו היה הכרח ולא מעשה של גבורה. כמובן, הרגע הכי מפחיד היה לצאת מול הילדים. הם היו מודעים לעובדה שאני חי בתפקיד מגדרי בגלל המציאות, עוד כשהבן היה בכיתה ט' והבת בכיתה א', אבל על ההחלטה ללכת עם המציאות שלי עד הסוף, סיפרתי להם עשרה חודשים לאחר שאמם, רחל, אישתי, נפטרה. הם הטיחו בי האשמות, והגיבו בכעס, אבל הקשר מעולם לא נותק. השינוי התרחש, כשבתי נכנסה להיריון ובני ביקש לעשות עליי מופע, 'אבא שלי בת', שהיווה עבורו תהליך טיפולי של השלמה וקבלה".
במרחק של זמן, האם את שלמה עם החלטתך ללכת עם האמת של עצמך?
"בהחלט!! בגיל 59 קיבלתי החלטה שמגיעה לי היכולת להיות שלמה עם עצמי, וזה גבר על כל החששות שהיו לי, לאחר שנים של דחיינות. בדיעבד אני לא מתחרטת שחיכיתי הרבה זמן עד השינוי, כי ההמתנה איפשרה לי להקים משפחה עם רחל, זכרה לברכה, דבר שהיה חשוב לי מאוד.
"אני גאה לחיות היום בזוגיות עם רותי, ולהיות חברת מועצת קריית טבעון, האישה הטרנסית הראשונה בתפקידי ציבורי".
טרנסג'נדרים: ההגדרה וההשפעה
טְרַנְסְגֶ'נְדֶּר/ ית (בקיצור: טרנס), בהגדרה, הוא מונח הכולל קשת רחבה של זהויות. מדובר באנשים שהוגדרו כבעלי מגדר מסוים בלידתם, בהתבסס על המאפיינים המיניים הראשיים שלהם, שחשים שהתיאור הזה אינו מייצג נאמנה את זהותם המגדרית.
בישראל יש כמה דוגמאות לטרנסג'נדריות ידועות ומשפיעות, כדוגמת דנה אינטרנשיונל, בל אגם, סתיו סטרשקו ורומי אברג'יל. ב־31 במרץ, מציינים בעולם את יום הנראות הטרנסג'נדרי.
ברברה למפל, מנכ״לית, בעלים וזכיינית של חברת קוסמן ביוטי בע״מ, יבואנית ליראק פריז ורוז׳ה גלה בישראל: "אומץ זה לעזוב מקום מוכר, ולהתחיל מחדש במדינה אחרת"
גיל: 54
מצב משפחתי: גרושה, בזוגיות, אם לשני בנים
מקום מגורים: הרצליה
השכלה: תואר ראשון
מהו בעינייך אומץ?
"אומץ הוא היכולת לבחור בדרך שלך גם כשהיא לא בטוחה, לעזוב מקום מוכר, להתחיל מחדש במדינה אחרת, ולהאמין בעצמך, גם כשאין לך ניסיון או רשת ביטחון. אומץ זה לפעול מתוך תשוקה ולא מתוך פחד".
מה בסיפור האישי שלך מתאים להגדרה הזו?
"האומץ להיות אני התחיל אצלי בהחלטה לעלות לישראל בשנת 2013, בגיל 41. באותה תקופה חייתי בבלגיה והאנטישמיות הלכה והתחזקה סביבי. הרגשתי חוסר ביטחון במקום שבו חייתי, ובמקביל חשתי קרבה עמוקה לישראל, מדינה שתמיד הייתה עבורי בית בלב. הבנתי שאני רוצה לבנות את חיי מחדש בישראל, וגם להגשים את החלום הציוני של אבא שלי, ניצול שואה. ידעתי שאם אעשה את הצעד ואעלה, גם הוריי יקבלו את האומץ ויבואו אחריי. ואכן כך היה. בשנת 2014, שנה לאחר העלייה לישראל, קיבלתי החלטה אמיצה נוספת: להקים חברה עצמאית ולייבא לישראל מותגי קוסמטיקה צרפתיים, שהכרתי ואהבתי עוד מנעוריי. הרגשתי שהשוק הישראלי והנשים בישראל יידעו להעריך את האיכות, החוויה והרמה, והרגשתי שזה הזמן עבורי להגשים חלום. הבעיה הייתה, שלא היה לי ניסיון בתחום הייבוא והרגולציה ולא קשרים בשוק המקומי. התחלתי ללמוד ממש מאפס את עולם השיווק, המדיה והניהול. טיפלתי לבד בכל שלבי ההקמה: מניהול משא ומתן מול חברות בצרפת ועד שירות לקוחות. בהדרגה בניתי חברה יציבה וצוות נשי חזק, שמבוסס על העצמה, אמון וצמיחה משותפת, כשהשקעתי בתהליך מכספי האישי, וקיבלתי לאורך הדרך את תמיכתו של בן זוגי".
במבט לאחור, את שלמה עם ההחלטה והדרך?
"לחלוטין. ההחלטה והדרך לבחור בישראל, ביזמות ובעצמאות כלכלית לא היו פשוטות, אבל כך נבניתי כאישה וכמנהיגה. היום אני יודעת שכל קפיצה לא מוכרת שעשיתי, פתחה עבורי דלת לצמיחה, משמעות והשפעה, ואני שמחה שהדרך שלי יכולה להוות דוגמה לנשים אחרות להאמין בכוח שלהן. אני יודעת שלמרות ואולי בזכות משברים, כמו קורונה ומלחמות ותקופות לא פשוטות, גם ברמה הארצית וגם ברמה האישית והעסקית, למדתי מהם חוסן ונחישות ואיך לפתור משברים בצורה כזו, שיובילו לצמיחה".
נחמה בוגין, יו"ר לשכת שמאי המקרקעין. "אומץ אמיתי הוא לפעול מתוך מחויבות לדבר שגדול ממך, גם כשאין שום חובה לעשות זאת"
גיל: 63
מצב משפחתי: בזוגיות + 2
מגורים: תל אביב
השכלה: תואר ראשון בחקלאות, תואר ראשון במשפטים, תעודת שמאות מקרקעין, MBA במינהל עסקים
מהו אומץ בעיניך?
האומץ, בעיניי, הוא לא הרגע הגדול והדרמטי, אלא הבחירה השקטה שמתרחשת הרבה לפניו. זה לפעול מתוך מחויבות לדבר שגדול ממך, גם כשאין שום חובה לעשות זאת. לקבל החלטות שמפתיעות את הסביבה, ולהקשיב בכל זאת לאינטואיציה. לא לוותר על האמת הפנימית שלי לטובת הנוחות של הסביבה. גדלתי בצריף קטן במעברה ברחובות להורים ניצולי שואה, ומאותו בית ספגתי משהו שלא ניתן ללמוד, מה שבונים בידיים שלך לא יכול להילקח ממך. כששואלים: 'למה את צריכה את זה?', השאלה היא התשובה, כי אומץ אמיתי הוא לפעול מתוך מחויבות לדבר שגדול ממך, גם כשאין שום חובה לעשות זאת".
מה בסיפורך האישי מתאים להגדרה זו?
"כשבחרתי בשמאות מקרקעין ואחר כך בניתי משרד עצמאי בגיל 28 ולא מיזגתי אותו לתוך גוף גדול. עשיתי זאת, כי ידעתי שהדרך הארוכה יותר היא הנכונה עבורי. אותו דבר נכון לגבי תפקיד יו"ר לשכת שמאי ועוד החלטות משמעותיות שקיבלתי בחיי, תוך שאני יוצאת מאזור הנוחות. בחרתי במקצוע שנשלט ברובו על ידי גברים, בניתי לבד משרד מוביל בתחום, פרצתי כך כל תקרת זכוכית אפשרית. ואחרי שנים של עשייה, כשהמעמד המקצועי שלי כבר היה בנוי ומוכר, בחרתי לקחת על עצמי תפקיד ציבורי, שכרוך רק בנתינה.
"הסיפור שלי מבוסס על ערכים, על הגשמה ותשוקה, ועל סירוב עיקש לקבל גבולות שאחרים מנסים לשרטט עבורך. האומץ בא אצלי לידי ביטוי בתחום נוסף. אחרי גיל 50 עליתי על מסלול מרוצים, ויצאתי ממנו אלופת ישראל, שנה אחר שנה, מול מתחרים צעירים ממני בעשרות שנים. לא כי חיפשתי עוד הישגים, אלא כי שם גיליתי שוב את אותה תחושה שמניעה אותי תמיד, להמשיך תמיד ללחוץ את הרגל על הגז".
במרחק של זמן, האם את שלמה עם החלטתך ללכת עם האמת של עצמך?
"הרבה יותר ממה שציפיתי. אחד הדברים שאני מרגישה לגביהם סיפוק רב, הוא האופן בו סללתי ועיצבתי את דרכי במו ידיי, ואני עדיין עושה זאת, לא מוותרת לעצמי גם כשקשה ויודעת ליהנות מהדרך ומהעשייה, ולא רק מתוצאותיה".
פרופ' טובה הרטמן, דיקן הפקולטה למדעי הרוח והחברה בקריה האקדמית אונו. חוקרת, יזמית חברתית ופעילה לשוויון מגדרי. "אומץ זה לבחור לא לעזוב את המסגרות שבהן אני פועלת, אלא להיות מחויבת לשנות אותן מבפנים"
גיל: 69
מצב משפחתי: גרושה, אם לשלוש בנות
מגורים: ירושלים
השכלה: לימודי מגדר וחינוך, אוניברסיטת בר-אילן
מהו בעיניך אומץ?
"אומץ תלוי במרחב הבטוח של נשים ובמחיר החברתי, התרבותי והאישי שהן משלמות על בחירותיהן".
מה בסיפורך האישי מתאים להגדרה זו?
"אני דוחפת לשינוי מבפנים על ידי יצירת אלטרנטיבות ודרישת מקום לקולה של האישה, הן במוסדות הדתיים והן באקדמיה. אני פועלת לקידום שינוי מבפנים, ולעולם לא מבקשת רשות. אני מסרבת בנחישות שיכתיבו לי את הדרך, בין שזה בפסיכולוגיה, שם אני מלמדת סטודנטים להטיל סימני שאלה על כל ביטוי של התפתחות נורמטיבית, ובין שבמסורת היהודית, שהיא חלק בלתי נפרד מזהותי, אני לא מקבלת מצב שבו אישה יכולה להיות שופטת בבית משפט, אך נחשבת ל'נברשת' או שנדליר בבית הכנסת, לא נספרת ולא מובילה. כדוגמה, אני אומרת 'קדיש' על אימי במניין, ללא בקשת רשות או צורך להגיע למניין. למעשה, עברתי מסע של מעבר מלימודי יהדות לפסיכולוגיה. הפסקתי את לימודי התואר השני ביהדות, משום שהרגשתי שאיני יכולה ללמד מסורת שפוגעת בקולי הנשי. במעבר לפסיכולוגיה גיליתי שההגמוניה הגברית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתורות כמו של פרויד, אינה שונה מההגמוניה הרבנית. הבנתי שהפמיניזם נולד לא רק בגלל בעיות עם רבנים, אלא כמענה לבעיה רחבה יותר של הגמוניה גברית בחברה כולה, כולל באקדמיה.
"האומץ במקרה שלי מתבטא בעובדה, שבחרתי לא לעזוב את המסגרות שבהן אני פועלת, אלא להיות מחויבת לשנות אותן מבפנים, מתוך אהבה והערכה".
במרחק של זמן, האם את שלמה עם החלטתך ללכת עם האמת של עצמך?
"אני עושה חשבון נפש תמידי לגבי טעויות ומחירים ששילמתי על הדרך ביחד עם משפחתי. עם זאת מעולם לא פחדתי לעשות טעויות, בין היתר כי גדלתי והתחנכתי בבית 'יוצר'. אבי המנוח לא התלונן על בעיות, ובמקום זאת הקים מוסדות כפתרון. אימצתי את החינוך הזה, לפעול כשיש בעיה. לכן אני שלמה עם בחירותיי, שהובילו להשפעה שלי על פתיחת מרחבים במסורת היהודית".
אליסון פולק: עובדת סוציאלית בשירותי בריאות כללית, מחוז ירושלים לעשות דברים שלא חשבת שתעשי מעולם
גיל: 54
מצב משפחתי: נשואה + 3
מגורים: ירושלים
השכלה: תואר שני בעבודה סוציאלית ותואר שני בבריאות הציבור
מהו בעיניך אומץ?
"אומץ זה לקחת סיכון בצעד חדש, לעשות דברים שלא חשבת שתעשי מעולם, גם אם קיים חשש לכישלון. כעובדת סוציאלית, שמתמחה בסכרת בקרב ילדים ובהתמודדות עם עודף משקל בקרב ילדים ומבוגרים, אני משרה תקווה ועוזרת למשפחות להתמודד עם מצבים חדשים ומורכבים. אני משלבת את הידע שלי בכושר ותזונה עם הענקת תמיכה נפשית ורגשית, בפרט בקרב אנשים המתמודדים עם עודף משקל קיצוני.
"כשאני מסייעת למשפחות מול מצבים רפואיים חדשים, וכשתפקידי להעניק להם תמיכה נפשית ורגשית ולסייע במיצוי זכויותיהם, המסר שלי הוא לקחת אומץ ולא לוותר. תמיד להציב מטרות חדשות ולמצוא אדם להשראה".
איך אומץ בא לידי ביטוי בחייך?
"אני ידועה ככזאת ש'קופצת' לדברים חדשים, תמיד מחפשת מסע או אתגר חדש. אני לא נכנעת לתכתיבי הגיל, אלא 'שוכחת את הגיל' ולא מאפשרת לו להגביל אותי. למשל, מסכימה לאתגרים ספורטיביים גם אם הגוף לא תמיד 'אוהב' אותם, כמו תריאטלונים ומרתונים. אני עוסקת בעקביות בפעילויות רבות, כולל ריצה ורכיבת שטח.
"אני משתתפת בכל שנה במרוץ שליחים מירושלים לאילת, לטובת עמותת 'אפיקים', התומכת בנוער ומשפחות בסיכון. קבוצתי במרוץ מורכבת מנשים בלבד, בעיניי, סמל לכוח נשי. לצערי נשים תמיד צריכות להוכיח את יכולותיהן ולעיתים קרובות אף יותר טוב מגברים, ומצליחות למרות השינויים הפיזיים והאתגרים הייחודיים לאורך החיים (לידות, מחזור, גיל המעבר).
"השלמת כל מרתון היא מקור לגאווה עצומה. זה אומץ. בהתמודדות ובהצלחה שלי עם הכאב והקשיים שבמהלכו, אני מקבלת כוח ויכולת לעשות כל דבר, גם דברים שלא חשבתי שאעשה ואצליח".
