לאה מטלון (60) מקריית אונו, נשואה ואם לשניים, משמשת בעשור האחרון מפתחת מערכות הדרכה דיגיטליות בחברת המודיעין הדיגיטלי סלברייט, שמפתחת טכנולוגיות בתחום ביטחון הציבור (Public Safety). דבר במהלך יומה השגרתי לא רומז על עבודתה הנוספת מזה 20 שנה - DJ Lushi (די.ג'יי לושי) בלילות.
לפחות אחת לחודש היא עולה לתקלט על במות גדולות. זה יכול להיות באומן 17 ובבארבי וגם במידברן, אותו אירוע אמנות, הגירסה הישראלית לאירוע ברנינג-מן שבארה"ב. מלבד זה היא מופיעה באירועים משפחתיים גדולים ובאירועים פרטיים, וגם במסיבות ואירועים של סלברייט.
"שני אחיי מספרים, שעוד כשהייתי בת 4 הייתי על המוזיקה. הם היו אומרים לי שם של שיר או של להקה, והייתי שולפת מיד את התקליט או התקליטון מתוך הערימה. בגיל ההתבגרות, כשהלכתי למסיבות, תמיד הייתה לי ביקורת על המוזיקה שבחרו ואמרתי שיום אחד אולי אהיה די ג'יי. אבל החיים לקחו אותי למקום האחר, לחיים עצמם".
חלום של מוזיקה
היא סיימה תואר שני במדעי המחשב, ויכולות כתיבת קוד, עבדה במקומות עבודה מסודרים, הקימה משפחה והגדירה את עצמה חנונית. נקודת המפנה בחייה חלה, היא מספרת, כשהייתה בת 40. אביה חלה ונפטר בתוך חצי שנה, והיא נקלעה למשבר. "זו הייתה הנקודה בה הבנתי שאין מחר להגשים חלומות, והלכתי ללמוד מוזיקה בבית הספר לתקליטנות מיוזיק. הייתי האישה היחידה והמבוגרת ביותר בין חבר'ה צעירים בגילאי ה-20, מבוגרת בעשור מהמורים. לא אחת חשבו שאני האמא של אחד התלמידים".
הפריע לך?
"לא. לא היה אכפת לי מה אמרו, לא הבנתי מאיפה יש לי אומץ. רק הבנתי שהחיים יכולים להיגמר ברגע, ואין לי מה להפסיד".
כשסיימה את הקורס, חשפו אותה בתוכנית טלוויזיה. "צילמו אותי מתקלטת באומן 17, וזה היה 'בום' ענק. הפכתי לדי ג'יי 'לושי', הכינוי שדבק בי בילדותי, התחילו להזמין אותי לתקלט באירועים גדולים ובמסיבות יום הולדת של סלבס".
מעיפה את המידברן
כאמור, לפני כעשור, החלה לעבוד בסלברייט. "הייתי אז בת 50. כששאלו אותי לגבי התחביבים שלי, אמרתי שאני די ג'יי. הרימו גבה, אבל התלהבו".
"אני עובדת למול חו"ל, לכן יש גמישות בשעות. אני מתחילה את היום בסביבות 12:00, אוכלת ארוחת בוקר, כשכולם אוכלים צהריים, ומכבה את האור במשרדים. לפחות אחת לחודש אני מתקלטת, היום בעיקר באירועים פרטיים ומשפחתיים, וגם באירועי חברה".
מה את אוהבת לשמוע ולהשמיע?
"בעיקר מוזיקה שחורה ואולד סקול, האוס וטכנו. גם כדי להתרכז בעבודה, אני מקשיבה למוזיקת האוס. בבית, מכיוון שבעלי לא אוהב כ"כ את הרעש הזה, אנחנו מקשיבים למוזיקה ברזילאית וספרדית ורוקדים. מוזיקה זה החיים".
היא מספרת בהתרגשות על חמש השנים האחרונות, בהן היא משמשת הדי ג'יי של עמותת מידברן. "זה קהל איכותי ומיוחד. אנחנו נפגשים באירועים במדבר ומקומות סודיים, כשעבורי זה הישג עצום, לא האמנתי שאזכה לזה. אני יכולה לתקלט להם, ובאמצע שיר תימני להכניס קטע של האוס, שמעיף את כולם. אני זוכרת אירוע, שאמרו לכולם לכבות את המוזיקה, ובככל זאת המשכתי לנגן. פתאום הצטופפו לידי כ-1,000 איש, ואישרו רק לי, מתוך כל המידברן, לנגן במשך שעה. תיעדו את הרגעים האלו, אחרת לא הייתי מאמינה שזה קרה לי. לאחר האירוע שאלו בקבוצות, מי זו הדי ג'יי המבוגרת שניגנה ככה".
עד מתי?
"כל עוד רוח נשמה באפי, כל עוד אוכל".
במסלול המהיר
מתברר שעובדים נוספים בתחום ההייטק פושטים, לפחות אחת לחודש, את מדי העבודה שלהם ולובשים במשך היום בגדים אחרים ודמות אחרת, ששונה מזרח ממערב מהדמות המוכרת, ה"מוענבת".
כך גם חגי פארן, שמשמש בחודשיים האחרונים מאמן מצוינות ארגונית, צוותית ואישית בחברת ההייטק פייבר, ובמקביל משמש נהג מירוצים, שמתחרה במירוצים בינלאומיים, בליגת RCN במסלול Nurburgring בגרמניה.
הוא בן 47, נשוי ואב לשלושה, ומתגורר ברמת גן. הוא מספר שכבן ליאיר פארן, שהיה נהג מירוצים חובב, ראה כבר בגיל שנתיים מכונית מירוץ בחנייה. אבל מה שלא פחות חשוב לו להדגיש, זה את היותו מאובחן בתסמונת Sensory Overload, מה שאומר להיות בעל עומס חושי. "בגיל 13 אובחנתי ככזה, כבעל רגישות יתר לסביבה בכל החושים", הוא מספר.
מסלול חייו הפך ללא שיגרתי בין היתר כתוצאה מהתסמונת הזו, עד שהשכיל להפוך את הלימון ללימונדה. בגיל 18 הוא הוציא רשיון נהיגה אבל הספורט המוטורי, לדבריו, די התחסל בתקופה הזו למשך כ-20 שנה. כך מצא את עצמו, לאחר שירותו הצבאי, עובד כמנהל משמרת במסעדה ולמד תיאטרון, וכתוספת הכנסה החל לעבוד בתחום הקארטינג, הבסיס לספורט המוטורי.
"הרעיון הוא, שמי שיודע לנהוג בסימולטור, ידע גם לנהוג על המסלול", אומר פארן. "התחלתי להתחרות בקארטינג, וזכיתי. זו הפעם ראשונה שהתסמונת שלי הפכה אותי ל'גיבור על'". מאז הוא מאמן נהגים ישראלים וגם נהגים שמתחרים בחו"ל. בשנים האחרונות, לשמחתו, חזר גם הספורט המוטורי לישראל, והוא מלווה את הנהגים.
החיבור שלו להייטק החל, לדבריו, די במקרה, כשהציע לחברה של ייעוץ ארגוני לכתוב להם סדנה לפיתוח צוותים באמצעות הקרטינג, כדי להשפיע על הביצועים של הצוותים. בהמשך עבד בחברת הדרכות באותה שיטה, במטרה לצמצם תאונות דרכים. בהמשך הקים מרכז סימולטורים בתחום הספורט המוטורי, לשם הגיע יום אחד מיכה קאופמן, מייסד ומנכ"ל Fiverr, פלטפורמת השירותים הגדולה ליזמים, פרילאנסרים ועסקים. "בזמן הזה מיכה שם לב שדרך האימון שלי היא דרך מעניינת להתמודד עם אתגרים. עשיתי דרך ארוכה מהיותי נער חסר ביטחון בשל התסמונת שלקיתי בה עד לתפקידי הנוכחי בפייבר. דרך מאתגרת ומעניינת".
ציוני דרך בה?
"ב-2012 הקמתי את SimRace, מרכז הסימולטורים. באפריל 2021 עברתי לעבוד ב-Fiverr כעצמאי. ביולי 2023 בניתי תוכנית מירוצים לחברת Papaya, בסיומה הקמתי קבוצת מירוצים מקרב העובדים, ויצאתי להתחרות איתם במירוץ בצרפת. בדצמבר 2023 התחלתי לעבוד ב-Papaya כ-Director Of Play - תפקיד ניהולי בפיתוח עובדים, כשבמקביל המשכתי לעבוד ב-Fiverr. במרץ האחרון סיימתי את תפקידי בפאפיה ובמקביל התחלתי בעבודתי כשכיר בפייבר במשרה מלאה. החדר שלי בפייבר משמש מעבדה למצוינות. אני מאמן באמצעות הסימולטורים צוותים, מנהלים ועובדים על קביעת יעדים ועמידה בלחץ והתמודדות עם שינויים מרגע לרגע. כל הערכים שמגיעים מהספורט המוטורי".
במקביל, בשנים האחרונות, אתה מתחרה במסלול נירבורגרינג בגרמניה, שידוע גם בשם "הגיהנום הירוק", המסוכן בעולם.
"נכון. זה התחיל מאתגר בסימולטור, כשהגעתי למקום ה-25 בעולם. אז נולד אצלי הרעיון להתחרות בו פיזית. מדובר במירוץ באמת מאתגר ומסוכן. משך הקפה הוא כ-21 ק"מ. זה מסלול צר מאד, שמתאפיין בשינוי גובה רבים ובפניות עיוורות, שאין בו מקום לטעויות. באחד המירוצים האחרונים פגע בי רכב בעוצמה של 200 קמ"ש. המכונית נפגעה, אני יצאתי ללא פגע, כי מכונית מירוץ היא בטיחותית.
"ב-2017 התחריתי בשלושה מירוצים, ב-2023 באחד. ב-2024 כבר התחריתי בעונת מירוצים מלאה, כששותפי ואני סיימנו את האליפות במקום השלישי. נראה, שהמלחמה דחפה אותי להגשים את החלום הזה, שישב אצלי הרבה זמן על המדף. השנה כבר התחריתי בשני מירוצים, כשאני מוביל את האליפות, והמירוץ הבא הוא ב-23.5. כל האימונים הם וירטואליים, אבל היכולת לעבר מהעולם הוויטרואלי לעולם האמיתי היא משמעותית. המירוצים מתקיימים בסופי שבוע. אני טס לתחרות בחמישי בערב וביום ראשון אני כבר בעבודה".
מה הלאה?
"אני הולך על האליפות הקרובה. אם אגשים, נראה לאן זה יקח אותי".
הולך עם תחושת הבטן
צח אורני (60), נשוי ואב לארבעה, שמתגורר בצורן, הוא הבעלים של חברת פתרונות שקילה מתקדמים, מספקת פתרונות שקילה דיגיטליים למגוון ענפים ורשויות מקומיות. "על המשקל שאנחנו בונים עולות משאיות, ואפשר לדעת כמה מלט, ברזל או בטון יש עליהן. משקלים שלנו מושכרים במקומות שונים".
את העבודה הרצינית והאחראית הזו ואת בגדי העבודה שלו הוא מחליף, לפחות אחת לחודש, בגלבייה ובצעיף למותניים, כשהוא מתחיל לפזז בריקודי בטן. "לפני כ-20 שנה הייתי בחתונה וראיתי רקדניות בטן. ניסיתי לחקות אותן ולא הצלחתי. בהמשך ביקשתי להצטרף לחוג ריקודי בטן בצורן. בהתחלה חשבו שאני צוחק, אבל מאז אני רוקד. היום אני משמש רקדן מקצועי ומופיע באירועים. זה שחרור שאי-אפשר להסביר, וגם כיף גדול, שזה משמח אחרים".
מה אומרים על זה בעבודה, במשפחה?
"בהתחלה היה למשפחה קשה עם זה. עם הזמן הם למדו לקבל את זה ולאהוב את הצד הזה שלי. בתוכי, לא אכפת לי מה אומרים, כל עוד אני יודע שאני משמח את האנשים שסביבי. למשל, הייתה תקופה שבכל שישי בבוקר הייתי מגיע לבית לוינשטיין עם רמקול, קושר צעיף על האגן ורוקד בכניסה, וכולם היו מאושרים. כרקדן בטן מקצועי, בממוצע של אחת לחודש, אני מופיע בחתונות של הילדים של לקוחות, באירועים ובמפעלים של החברה, ובאירועים פרטיים. בפגישות עבודה, כששומעים על הקטע שלי, זה שובר את הקרח, מחבר את האנשים. רק לאחרונה חזרתי מסין, מהתערוכה הגדולה בעולם של משקלים, רקדתי גם שם".
זו הכנסה צדדית טובה?
"הצחקת, הריקוד הוא התחביב שלי, זו לא הפרנסה. יש אירועים שאני בכלל לא גובה כסף, וכשמבקשים לשלם, מדובר בכמה מאות שקלים להופעה. חשוב לי החיבוק והאהבה, שאני מקבל בתום ההופעה. לראות כלה, שאני קושר לה צעיף אגן, רוקדת ומאושרת, שווה הכל. המוזיקה מביאה את האנשים להיות גירסה טובה של עצמם. בעבודה, אני הכי רציני בעולם, רואה את שורת הרווח. ברגע אחד אני עושה 'סוויטש', מחשבתי וחיצוני, פושט את החליפה, שם את צעיף האגן ומתחיל לרקוד. זו מתנה".
לא נראה לפעמים פאתטי בגיל הזה לרקוד ריקודי בטן?
"סליחה?", הוא מתרעם. "אני גם מתרגל יוגה מדי בוקר כבר 15 שנה. יש נשים בנות 80 שרוקדות. ריקודי בטן זה נשמה, זה לדבר עם המוזיקה. אין גיל לעשות את מה שאתה אוהב, ואין גיל למחול מזרחי".
הייטק בסגנון פלמנקו
גם עבור דנה אבי-אנגלנדר, אוטוטו בת 40, נשואה ואם לשלושה ותושבת נס ציונה, שמשמשת בשמונה השנים האחרונות Global Field Planner בחברת אפלייד מטריאלס, הריקוד הוא חלק בלתי נפרד מהחיים. במקביל לעבודתה בהייטק, היא מלמדת פלמנקו בסטודיו בנס ציונה. "התחלתי לרקוד בגיל 6", היא מספרת. "לאחר הצבא טסתי לספרד, וכשחזרתי התחלתי להורות את הריקוד והתקבלתי ללהקת הפלמנקו 'רמנגאר'".
במקביל לריקוד, למדה לתואר ראשון במינהל עסקים עם התמחות במימון, כשתמיד, לדבריה, דאגה להחזיק במשרה מלאה ב"עבודה של גדולים". לאחר כעשר שנים בהן עבדה באל על, החלה לעבוד באפלייד מטריאלס, כשחלק מעבודתה, כמשבצת עובדים בחו"ל, מתקיים בלילות, בשל הקשר עם ארה"ב והמזרח. פעמיים בשבוע, 4 שעות בסה"כ, היא ממשיכה ללמד פלמנקו.
מה מאחד בין התפקידים?
"אלו שני צדדים שונים של האישיות שלי, אבל יש ביניהם הרבה מהמשותף. גם אפלייד וגם הפלמנקו הם עבורי כמו משפחה. הפלמנקו זה לא רק ריקוד של צעדים ספרדים, אלא מסגרת נכונה וטובה לי ולרוקדות, מרחב בטוח בתוך העולם המשוגע בו אנחנו חיים, בו קל לילדות ולנערות ללכת לאיבוד. בעיניי הפלמנקו הוא אמצעי דרכו אפשר לחנך את הדור הצעיר לקבל את האחר, לחנך לסובלנות. התלמידות מתחילות להאמין בעצמן, מבינות שיש מקום להן ולכולן. תחושת הסיפוק של רקדנית, שנכנסת לסטודיו ומרגישה שרואים אותה, מכבדים אותה ומאמינים בה, היא אדירה, עבורי זה הכוח המניע".
את, עצמך, כבר לא רוקדת ולא מופיעה.
"הפסקתי לרקוד ולהופיע לפני כשמונה שנים, עם הולדת בני השני. עם זאת, באחד המופעים האחרונים של התלמידות שלי, הן עשו לי הפתעה, קנו לי בגד ריקוד והעלו אותי על הבמה לרקוד. זה רגע של התרגשות שקשה לתאר. הפלמנקו עבורי זה לא חלק מהחיים, זה החיים עצמם".
