פרופ' ציפי שטראוס הייתה הישראלית היחידה שהציגה מודל כלכלי-רפואי על הבמה היוקרתית והמדוברת של פורום דאבוס בשבוע שעבר. 3,000 אורחים מהאליטה הכלכלית והפוליטית העולמית השתתפו בכנס, ביניהם ראשי מדינות כמו עמנואל מקרון, טייקוני הייטק סטייל ביל גייטס וכמובן נשיא ארה"ב דונלד טראמפ שגנב לכולם את ההצגה. "האם פגשתי את טראמפ?", היא מחייכת בתגובה לשאלה המתבקשת. "איך אפשר היה להתקרב אליו בכלל? כל ראשי המדינות שהגיעו לשם היו מאובטחים, אבל שמירה כמו שהייתה על טראמפ לא ראיתי מעולם".
שטראוס, מנהלת ומייסדת מרכז הלונג'ביטי בשיבא, הגיעה לכנס עם בעלה עדי. הוא ליווה אותה, הפעם על תקן הבעל של, ותיעד בסלולרי כל פריים ממה שנחשב לאחד מרגעי השיא של אשתו בקריירה.
יש לעיתים מילים חדשות שמשתרבבות פתאום לשפה, ולאט לאט תופסות את מקומן בשיח. מילה אחת מוזרה כזו, שמומלץ להתחיל לשנן, היא "לונג'ביטי" (longevity). פירושה המילולי הוא אריכות חיים, אבל הכוונה היא לאורח חיים חדש לגמרי, שבניגוד לאנטי אייג'ינג למשל, דוגל בהתאמה קפדנית של אורח החיים לשינויי הגיל וליכולות המשתנות של הגוף במהלך החיים. ומטבע הדברים, כשמדובר בסוגיות של גיל, איכות חיים ובריאות - מעורב בעניין גם כסף, והרבה ממנו.
"כשאנחנו אומרים לונג'ביטי, אנחנו מכוונים לתוחלת חיים ארוכה, אבל בעיקר בריאה", מסבירה פרופ' שטראוס,
הפורום בדאבוס עוסק בעיקר בכלכלה: מה הקשר של הלונג'ביטי לכך?
"לכל מודל רפואי יש היבטים כלכליים. במקרה של לונג'ביטי מתייחסים למשמעות הכלכלית של כל שנה שאדם חי, חולה או בריא, למדינה שבה הוא חי. הנתונים מצביעים על כך שכל שנת חיים בריאה שמוסיפים לאוכלוסייה העולמית מעניקה חיסכון של 38 טריליון דולר לעולם. נכון ל-2026 אוכלוסיית כדור הארץ מונה כ-8.27 מיליארד בני אדם, מכאן אפשר לעשות את החישוב המתמטי היחסי של החיסכון שיהיה למדינת ישראל בשנה כזו. מה שחשוב זה להתייחס לעשור האחרון של החיים שידוע כעשור של הידרדרות.
"בישראל מדובר בעשור שבין גילאי 75 ל-85, אז מתחילה הידרדרות בכל התחומים - קוגניטיבית, סיעודית ונפשית. בעשור הזה ההוצאות על הבריאות לכל אדם הן פי חמישה עד שבעה מכל עשור קודם, כלומר מדובר בהוצאות כלכליות עצומות על האדם עצמו וגם על המדינה. בצד זה יש אנשים שמרגישים מצוין עד גיל 95 ואז מתים בשקט, אבל הסיכוי שזה יקרה מושפע לא מעט מסגנון החיים. המטרה שלי היא שיהיו יותר ויותר כאלה".
3 צפייה בגלריה
פרופ ציפי שטראוס מציגה את מודל הלונג'ביטי בדאבוס. "שמירה כמו שהייתה על טראמפ לא ראיתי מעולם"
(עדי שטראוס)
את מדברת על ההוצאות על בריאות ועל סיעוד, אבל אני מניחה שככל שאדם בריא יותר לאורך זמן - הוא גם יצרני יותר.
"נכון. כל שנת חיים בריאה גם תורמת לכלכלה של המדינה, כי אנשים בריאים הם כוח קנייה. המטרה שלי היא להראות שתפיסה הוליסטית של הזדקנות בריאה ואריכות חיים בריאה תמנע מאיתנו אסון כלכלי, ולכן היא קריטית לחברה. זאת גם הסיבה שארגון הבריאות העולמי הכריז על 2030-2020 כעל 'עשור הלונג'ביטי' והוציא קולות קוראים למחקרים בתחום".
להיות רופאה אחרת
שטראוס (56) נולדה וגדלה בשכונת בבלי בתל-אביב לאב מהנדס ואם מורה. היא נוהגת לספר איך בגיל 12 קיבלה את ההחלטה להיות רופאה לאחר שרופא העיניים בישר לה שהיא צריכה להרכיב משקפיים. היא נזכרת כיצד אותו רופא דיבר רק עם אביה במהלך הבדיקה, והיא הרגישה שהוא מתעלם ממנה. באותו רגע, שהיא מתארת כ"טראומה קטנה", החליטה שהיא רוצה להיות "רופאה אחרת", אמפתית וקשובה.
"ידעתי עם מי אני מתחתנת, אבל לרגע לא חשבתי ולא ציפיתי שזה ייתן לי הקלות או הנחות בדרך. כשסיימתי את הלימודים והתחלתי את ההתמחות עבדתי כמו כולם, לא הזכרתי בכלל את שם המשפחה. גם אם יכולתי לשבת בבתי קפה ולא לעשות כלום, זו מעולם לא הייתה אופציה בשבילי"
היא החלה במסלול שהתוותה לעצמה כאשר התגייסה ושימשה כמדריכת חובשים, ולאחר השחרור החלה את התואר שלה בלימודי רפואה בטכניון. בהמשך, השלימה לימודי מינהל מערכות בריאות באוניברסיטת הרווארד היוקרתית. היא התמחתה ברפואת ילדים, ולאחר מכן עשתה תת התמחות ברפואת יונקים ופגים במרכז הרפואי שיבא. ב-2010 התמנתה שטראוס לסגנית מנהל בית חולים אדמונד ולילי ספרא לילדים, וב-2012 החלה לשמש כמנהלת מחלקת פגים וילודים בבית החולים. לכל אורך הדרך, אומרת שטראוס, היא ניסתה לעמוד ביעד שהציבה לעצמה בגיל 12 - להיות רופאה מצליחה מבחינה מקצועית בלי לוותר על האמפתיה ועל הקשב למטופלים.
את בעלה עדי שטראוס, בנו של מיכאל שטראוס ז"ל, הכירה כשהייתה בת 18, אבל אז הפגישה ביניהם לא הובילה לדבר. שבע שנים לאחר מכן, בהיותה סטודנטית לרפואה בטכניון, הציעה לה חברה להכירו מחדש. בתחילה היא התנגדה לתת לכך הזדמנות שנייה, אבל לבסוף נעתרה לפגוש את שטראוס הצעיר שהיה אז זמן לא רב לאחר גירושיו מאשתו הראשונה. הפעם זה הסתיים בנישואין ובחמישה ילדים: הבנים התאומים יואב ורותם (27), אמיר (25), גאיה (23) ונעם (בת 16). עדי משמש בשנים האחרונות יו"ר שטראוס אחזקות, אחת מהקבוצות המזון הגדולות בישראל, ותחת אחריותה נמצא גם שימור המורשת המשפחתית וההמשכיות של קבוצת שטראוס. בד בבד, הוא מכהן כיו"ר אגודת הידידים של פצועי צה"ל ומוביל בתפקידו זה מיזמים שונים לשיקום הפצועים. "הוא עושה עבודת קודש", אומרת ציפי בגאווה גלויה, ומוסיפה שלעיתים היא מצטרפת לחלק מהפעילויות שלו. עדי, מצידו, התלווה אליה לדאבוס כבעל גאה, הקשיב, התפעל - ולא חסך בצילומים.
איך את מגיבה למי שמכנים אותך "אשתו של"?
"אני מניחה שיש הבדל בין איך שמשפחת שטראוס נתפסת בתודעה הציבורית לבין איך שהיא באמת, משפחה מלוכדת ונטולת מניירות ו'שופוני'. כל הילדים של המשפחה חונכו לעבוד קשה, העבודה הראשונה של עדי בעסק המשפחתי הייתה בפס חלוקה של המשאיות בארבע בבוקר. ידעתי עם מי אני מתחתנת, אבל לרגע לא חשבתי ולא ציפיתי שזה ייתן לי הקלות או הנחות בדרך. כשסיימתי את הלימודים והתחלתי את ההתמחות עבדתי כמו כולם, לא הזכרתי בכלל את שם המשפחה. גם אם יכולתי לשבת בבתי קפה ולא לעשות כלום, זו מעולם לא הייתה אופציה בשבילי. מבחינתי יש לי את המקצוע הכי יפה בעולם, וגם אם לא הייתי אמא שמחכה לילדים שלה עם ארוחת צהריים, הילדים שלי ועדי ראו אמא שאוהבת את מה שהיא עושה ומאושרת ללכת לעבודתה בכל יום".
"טווח עלות של בין 5,000 ל-10,000 שקל"
אז מה בעצם הרעיון מאחורי מרכז הלונג'ביטי בשיבא? "המרכז משלב מחקרים וחידושים עדכניים בתחום הארכת חיים", מסבירה שטראוס. "למטופלים נערכות בדיקות מקיפות שלא נועדו לחפש מחלות דווקא – בשביל זה יש בארץ רפואה ציבורית מצוינת – אלא לזהות את המצב הפיזיולוגי הכללי של המטופל ולהבין איך אפשר למקסם את הפוטנציאל הבריאותי שלו למען השנים הבוגרות שלו. הגישה שלנו מתבססת על אבחון מדויק מבוסס מחקר במטרה למנוע מראש או לעכב התפתחות של תסמיני הזדקנות וירידה תפקודית".
מה הייתה מטרת ההרצאה שלך בדאבוס?
"הרגשתי גאה להיות ישראלית שמביאה את בשורת הלונג'ביטי בדאבוס. המטרה המקבילה של ההרצאה שלי הייתה להוכיח את החשיבות של המודל הרפואי-הכלכלי הזה כשהוא נעשה בתוך בית חולים ציבורי, כדוגמת שיבא. המטרה שלי הייתה להוכיח שאסור ש-Longevity כמודל רפואי כלכלי יהיה נגיש לעשירים בלבד, אלא עליו להיות תשתית בריאותית לאומית. כשרפואה מונעת ולונג'ביטי נטמעות בבתי חולים ציבוריים, הן הופכות לנגישות לכלל האוכלוסייה, מפחיתות תחלואה כרונית, משפרות תפקוד ואיכות חיים ומייצרות כך גם ערך כלכלי משמעותי למערכות הבריאות ולמשק".
באיזה גיל את ממליצה להתחיל את הבדיקות האלו?
"תראי", היא מהרהרת בקול. "המרכז נפתח בשיבא בתחילת 2024. בשנה הראשונה נבדקו וטופלו וממשיכים להיות במעקב 1,500 איש שהיו חלק מהמחקר, כולם היו בני 50 ומעלה. נכון לעכשיו במרכז יכולים להיבדק כ-2,000 מטופלים בשנה, חלק קטן מהם צעירים מ-50. אני מאמינה שבעתיד העניין יגיע כבר בגילאי 45-35. צריך לדעת שלפעמים אנשים בגילאים צעירים יותר חושבים שאם הם עושים ספורט ואוכלים בריא, לא צריך לשנות דבר. בכל זאת לפעמים בבדיקות יש הפתעות. אני יכולה להוות דוגמה לכך למשל בתחום מסת השריר. אני נוהגת לרוץ, ובכל זאת בבדיקות גיליתי שאין לי מסת שריר מספקת, והוספתי גם תרגילי כוח. אני מקווה שעם הזמן יגיעו אלינו גם אנשים צעירים יחסית. היום יש מחקרים שמוכיחים שההשפעה הבריאותית מתחילה על האדם כשהוא ברחם אמו. ממש עכשיו כתבתי על זה מאמר".
דברי איתי עכשיו על העלות.
"חשוב להבין שמדובר ביום בדיקות ארוך שנמשך כמה שעות. לכל מטופל נערכות בדיקות שונות, הוא ממלא שאלונים על אורח חייו מבחינת תזונה וספורט ואיכות חיים, ומתבצעת הערכה של תפקודי אברים ולב וכל החושים. כדוגמה, בדיקה של חוש הריח שהוא מאוד משמעותי. מחקרים הוכיחו שהחוש יכול להיות בירידה כעשור לפני הופעת פרקינסון. לאחר שהתוצאות מגיעות יש סיכום וממשיכים בליווי ומעקב אחר המטופל. מסלול הבדיקות והתשלום משתנה בהתאם למה שמתאים להתמקדות של המטופל. הטווח נע בין 5,000 ל-10,000 שקל, מחיר בדיחה ביחס לתמורה הענקית שהמטופל מקבל. בארה"ב לצורך השוואה, יום בדיקות כזה נע בין 50,000 ל-100,000 דולר".
אז זו בעצם בריאות לעשירים, שכידוע חיים יותר כי יש להם את האמצעים?
"כדי לחקור באמת את הנושא החשוב הזה ולבדוק מודלים של אריכות חיים בריאה, חייבים לבדוק את כלל האוכלוסייה, ולא רק את השכבות החזקות, ואת הנקודה הזו הדגשתי גם בדאבוס".
"אופטימיות מאריכה חיים"
שטראוס, כך נראה, אינה יודעת מנוח. במקביל לעבודתה כמנהלת מחלקה בשיבא היא פתחה לפני כמה שנים מרפאת אסתטיקה ואנטי-אייג'ינג שבה עסקה בהזרקות ובייעוץ תזונתי והורמונלי. הפרק הזה בחייה הסתיים. את העיסוק בנושא הלונג'ביטי, שבעקבותיו באה הקמת וניהול המרכז, החלה לפני כתשע שנים כשהחלה לסבול מקשיי שינה. "חברותיי העלו את האופציה של מנופאוזה (גיל המעבר; י.ו). בבדיקת דם התברר שהאסטרוגן אצלי נמוך, ואכן התחלתי את הפרה-מנופאוזה מוקדם יחסית. קיבלתי טיפול מתאים, חזרתי לישון, וגם האנרגיות והשמחה חזרו.
"זו הייתה נקודה שבה הבנתי שניתן להשפיע על התבגרות הגוף גם באמצע החיים. בעקבות התהליך האישי שעברתי התחלתי להתעניין במודל הלונג'ביטי, ובשלב כלשהו פניתי למנכ"ל שיבא פרופ' יצחק קרייס והצעתי לו שנהיה הראשונים להקים מרכז אריכות ימים בתוך בית החולים. פרופ' קרייס הסכים, והמרכז, בהשקעה של מיליוני שקלים, החל להיבנות. הוא היה אמור להיפתח ממש סמוך לפרוץ מלחמת חרבות ברזל, אבל למרות שחשבתי לדחות את פתיחתו בגלל המלחמה, לשמחתי פרופ' קרייס התעקש לפתוח כמה שיותר מהר, ובצדק".
את מדברת על אריכות חיים, אבל לא אחת הרצון להאריך חיים מנוגד לרצון המטופל לחיות במצב של בריאות רופפת.
"נכון. זו אחת השאלות הכי חשובות – איך אדם מרגיש את עצמו ורואה את עצמו. זה מדד עולמי. אופטימיות ותאווה לחיים מאריכים חיים".
"אם בתור מתמחה צעירה הייתי עובדת לילות שלמים וממשיכה את הבוקר עם פילאטיס וקפה ועם הילדים, היום לאחר כוננות אני מרגישה מפורקת, בגוף. לפעמים אני אומרת 'לא' לכנסים, כי זה כרוך בטיסות טרנס-אטלנטיות ארוכות וללא מנוחה לפני הכנס. זה לא היה בעבר. צריך לדעת לקבל את הגיל ולהסתדר איתו הכי נכון ולא להילחם בו, ולהשלים עם שינויים"
מה הסיכוי שמקבלי ההחלטות במדינה יבינו את החשיבות של המודל והבשורה שיוצאת משיבא ויתמכו בזה כלכלית?
"שינויים מתחילים מלמטה. גם בדאבוס אמרתי שכדי להשפיע על ממשלה ועל חברות ביטוח וקופות חולים, זה חייב להיות לא במודל של קליניקה פרטית, אלא במודל של רפואה ציבורית. המטרה היא שבכל בית חולים תהיה מחלקה כזו וכל רופא משפחה ידבר על זה עם המטופלים שלו. יש כבר התעניינות במודל מצד חברות הביטוח וקופות החולים השונות. מעניין אותם שתהיי בריאה ולא תעלי להם כסף, ועבור קופות החולים זה כוח משיכה לחברים חדשים. גם חברות ישראליות מגיעות אליי כדי לדון על אפשרויות המימון של המודל הזה אצלן. בכלל, בקרב האוכלוסייה הצעירה בעולם רצון לחיות טוב יותר, ולכן משקיעים הרבה כסף וזמן ברפואה פרו-אקטיבית. אני מאמינה שהמהפכה הזו, שמתחילה מלמטה, תעלה למעלה - ובסוף הרגולציות והמערכות הגדולות בישראל יאמצו את המודל".
ישראל היא מדינה בחרדה. עד כמה מה שקורה פה מאז 7 באוקטובר עלול לפגוע בתוחלת החיים הממוצעת שעד למלחמה נחשבה לאחת הגבוהות בעולם?
"המציאות בהחלט משפיעה. אין משפחה אחת שאין בה מישהו שנמצא בסטרס וסובל מהשפעות נפשיות לא פשוטות, ומספר בני הנוער שעברו פה זוועות הוא עצום - זה לא פסח גם על הבנים שלנו, שמשרתים בסיירות. אבל אני מאמינה בחוסן שלנו, וגם העובדה שאנחנו מדינה בעלת קהילתיות גבוהה מאוד תסייע".
עד כמה הזִקנה מפחידה אותך?
"המושג הנכון הוא 'בשלות'".
אוקיי. עד כמה הבשלות מטרידה אותך, למרות הטענה ש-60 זה ה-40 החדש?
"בהחלט מטרידה. אם בתור מתמחה צעירה הייתי עובדת לילות שלמים וממשיכה את הבוקר עם פילאטיס וקפה ועם הילדים, היום לאחר כוננות אני מרגישה מפורקת, בגוף. לפעמים אני אומרת 'לא' לכנסים, כי זה כרוך בטיסות טרנס-אטלנטיות ארוכות וללא מנוחה לפני הכנס. זה לא היה בעבר. צריך לדעת לקבל את הגיל ולהסתדר איתו הכי נכון ולא להילחם בו, ולהשלים עם שינויים. לדוגמה, חוויתי פריצת דיסק. אין מצב שלא אעשה ספורט יותר, זו דרך חיים, אבל לא בטוח שאשחק טניס, ויש דברים בחדר הכושר שלא אעשה יותר. יש התאמות הכרחיות לגיל ולמצב הגופני".
את מנהלת מחלקת פגים נחשבת ומוערכת, הייתה לך מרפאה אסתטית והקמת את מרכז הלונג'ביטי בשיבא. מה הלאה?
"מטבעי אני אדם סקרן שנמנע מסטגנציה", היא משיבה בחיוך. "לנהל מחלקה במשך 15 שנה זה די והותר עבורי. נבחרתי לתפקיד כשהייתי בת 40, ולכאורה יכולתי להישאר בתפקיד 30 שנה. גם אם אף אחד לא היה יכול להזיז אותי משם, זה נורא ואיום, כי לתפיסתי צריך להתקדם ולא להיתקע".
"אגב", היא עוצרת לרגע ואז מוסיפה, ספק ברצינות ספק בצחוק, "זה נכון גם לגבי ראשי ממשלה. אני מאמינה שצריך לתת מקום והזדמנות לצעירים. מחלקת הפגים היא אהבת חיי, ואני עדיין מגיעה בכל יום ראשון ועושה כוננויות, כי בשבילי אין כמו לבצע החייאה לתינוק ולהציל את חייו. אבל בסוף החודש ייצא מכרז לניהול המחלקה, ואני מקווה שמי שגידלתי, רופאה צעירה ומוכשרת, תזכה בו ותחליף אותי. העיקרון שמנחה אותי בחיים הוא לעשות תמיד רק דברים שאני אוהבת. ביום שבו כבר לא ארגיש זאת אפסיק. התאומים שלנו מתחתנים בקיץ הקרוב, ויש מצב שבעוד שנתיים-שלוש אהיה סבתא - ואולי אז אנוח קצת. מה זה לנוח? להמשיך לעבוד, אבל בחצי משרה. לא לשכוח, אני משוגעת על תינוקות".
