אור שאקו (26) ממושב יציץ, היא האישה היחידה בבזק בתפקיד בלרית אופטית בצוות תשתיות. ההתראות יכולות לתפוס אותה עם סיבים אופטיים רגישים מאוד בידיים, והיא חייבת לאחוז בהם בעדינות מירבית גם כאשר ההתראות רועמות.
כבר שנה וחצי היא בתפקיד ומגיעה לשטח סביב השעון, גם בזמני חירום, לטפל ולתקן תקלות בבתי חולים, בנקים, משטרה, צבא, עסקים חיוניים "וגם בבית, כאשר אני מתקנת תקלה שעוזרת לסבא וסבתא לדבר עם הנכדים שלהם, או לילד לחזור לשחק במשחק המחשב שלו ורואה כמה הם שמחים", היא אומרת. ואכן, התפקיד שלה, שכולל גם סיבים עדינים וגם כלים כבדים, יוצר את הרציפות התפקודית של המשק בזכות טיפול בתשתית שמאפשרת את תפעול האינטרנט שלנו גם בזמן מלחמה.
אור נכנסת לתוך שוחות של בזק, לתוך פירים באדמה ששם נמצאים החיבורים של הסיבים והכבלים, ודואגת לחבר ולתקן את מה שדורש תיקון. "הסיב הוא בעובי של שערה מאוד דקה ומשפיע על מהירות הגלישה. להתקין ולתקן סיבים זו עבודה שמצריכה המון מוטוריקה עדינה, המון זהירות ודיוק, כולל גילוף ניקוי וריתוך של הסיב במכונה מיוחדת. אני אישה מאוד טכנית ועושה את זה גם תחת מטחי טילים".
מה אומרים לך בבית?
"אמא דואגת ומתקשרת כמה פעמים ביום לוודא שהכל בסדר. בבית אני משאירה בת זוג וכלב שהוא חרדתי מהאזעקות, אבל לא מוותרת על יציאה לעבודה בידיעה שהעבודה שלי חיונית וחשובה כדי שהאזרחים והמשק ימשיכו ככל הניתן בשגרת החיים ויוכלו להיות בקשר ולהתעדכן. ומעבר לכך יש גם אותי, העבודה שומרת על הבריאות הנפשית שלי. חשוב לעבוד ולא לשבת בבית ולהשתעבד למצב, אלא לצאת, לתת מענה, להיות חיונית. במקור, אני טכנאית מחשבים, אבל העבודה בשטח יותר מתאימה לי ולכן בחרתי בה".
את האישה היחידה בבזק שעושה את התפקיד הזה בכל הארץ, מה זה אומר?
"זה אומר שנשים יכולות לעשות עבודה של גברים לא פחות טוב ואפילו יותר טוב. ספציפית בעבודה שלי למשל יש דקויות שאנחנו רואות וגברים לא תמיד רואים אותן".
ויחד עם זאת, מדובר במקצוע מאוד פיזי.
"נכון. זה לא מקצוע פשוט, עם כלים כבדים, של עבודה שהיא הרבה פעמים בגובה, או בתת קרקע, או בפירים ושוחות, ודורשת המון פיזיות והמון מנטליות וחוסן".
מה אומרים לך הגברים שאיתך בצוות?
"אני אחת מהם, אחת מן המניין, לא מתעצלת בכלום, לא מוותרת לעצמי, יכולה לעשות עבודה של עשרה גברים ולא פוחדת מעבודה קשה. השוחות והפירים של בזק זה מכסי ברזל ובטון מאוד כבדים, ואני מרימה אותם. מה שאני לא מצליחה, עוזרים לי, אנחנו צוות".
את המשכורת העיקרית בבית?
"כן".
אז בגלל זה את לא מוותרת על העבודה?
"ממש לא", היא מיד עונה. "ברור שעובדים בשביל הכסף וצריך להתפרנס, אבל אני מאוד נהנית מהעבודה, אוהבת את מה שאני עושה".
ומה את עושה באזעקות?
"אם יש לנו מרחב מוגן אנחנו נוסעים אליו, ובמידה ולא נשכבים על הריצפה עם קסדה, שכפ"ץ ותפילות".
את פוחדת?
"לא. כבר קרה לי שהייתי בזמן אזעקות בשטח פתוח ולא היה מרחב מוגן והיירוטים היו מעל הראש. תמיד היו ויהיו מלחמות ואיומים, זה חלק מהחיים, ולכן צריך לסמוך על הצבא שלנו ולדעת שיהיה בסדר ולצאת לעבוד היכן שצריך אותנו, גם במחיר של להשאיר בבית את המשפחה".
שירה סאל, מנהלת מפעל נאות חובב בדרום
תחת ניהולה של שירה סאל באתר נאות חובב, אחד ממפעלי קבוצת ICL המייצר מוצרי ברום, מועסקים מאות עובדים בצורה ישירה ואלפי משפחות במעגלים עקיפים. מוצרי הברום המיוצרים במפעל זה, כמו במפעלים נוספים של החברה בארץ ובחו"ל, הם חומרי מעכבי בעירה למניעת התלקחות, ואפשר להבין מדוע פס הייצור הזה לא יכול להיעצר גם בשגרה וגם בחירום.
סאל מתגוררת במיתר ואמא לשני ילדים בני 14 ו-19. "אנחנו מייצרים תרכובות מבוססות ברום, שנמצאות במרבית המוצרים היומיומיים שאנחנו משתמשים בהם, למשל במסכים, בחומרי בנייה, בטקסטיל, בבידוד של כבלים, בתעשיית הפלסטיק ומוצרי החשמל – מכונות כביסה, מייבשים, מדיחים, מכשור רפואי ותעשייתי. בזכות החומרים מעכבי הבערה החיים היומיומיים בטוחים יותר", היא אומרת.
בקיצור, את לא יכולה להישאר עם הילדים בממ"ד.
"נכון, אנחנו חיוניים, לא יכולים לעצור, עובדים 24/7 וגאים בזה. גם במהלך השנתיים וחצי האחרונות, במצב של לחימה פעילה, כשהיו או יש לנו אנשים במילואים, הצוותים שלנו גיבו אותם, כדי לשמור את ההמשכיות העסקית המאתגרת שלנו".
היא ילידת הדרום שגם גדלה בו והתבגרה אל תוך ההבנה שכימיקלים לישראל הוא המעסיק הגדול ביותר בנגב. לאחר שלמדה הנדסה כימית בתואר הראשון הגיעו הסטודנטים מהחוג לכימיה לסיור במפעלים שונים ואחד מהם היה המפעל שבו היא עובדת היום.
בכל בוקר מגיעים לאתר נאות חובב שבניהולה כ-500 עובדי חברה וקבלנים שצריך לוודא, היא אומרת, שהם בטוחים ומוגנים. "כל בוקר סביב שש וחצי שבע אני מגיעה ועד מתי שנדרש. מתחילת המלחמה וגם עכשיו יש מנהלים תורנים ואנחנו חולקים גם את הלילות".
והילדים בבית?
"כן, זה אחד האתגרים הכי משמעותיים שלי, כי כשאני בבית עם הילדים הלב שלי עם מה שקורה במפעל, וכשאני במפעל ויש אזעקה והבת שלי בת 14 לבד בבית, הלב שלי איתה וזה מאתגר".
ועדיין, לשאלה האם הייתה רוצה לעבוד בתפקיד לא חיוני שיאפשר לה להישאר בבית בזמן חירום, היא מיד עונה בשלילה. "אני אומרת את זה לא מעט, ואולי חשוב להגיד את זה גם כאן: לא לכל אחד יש זכות להתעורר בבוקר וללכת לעבוד במה שהוא אוהב. ולכן מבחינתי זו לא רק פרנסה זה הרבה מעבר. וזה לא רק עבורי, זה גם עבור הילדים שלי שרואים בי מודל, שרואים איך אני עושה את הדבר הנכון עבורי ויוצאת לעבודה מתוך הגשמה ולא מתוך צורך קיומי".
ובכל זאת, לילות, שעות מתוחות של מצב בטחוני, את שם, במפעל.
"כן. המפעל מבחינתנו הוא הבית. אנחנו מהווים מקור הכנסה עיקרי של אלפי בתי אב בדרום ומבחינתי כמי שנולדה וגדלה בדרום זה המשמעות של לשמור על הבית, אז נכון שלא תמיד נעים להגיע לפה בשישי בערב ובשבת, ובטח בתקופה כזו, אבל זה מתגמד נוכח היכולת שלי לפרנס את הילדים שלי ולתת להם כל מה שאני יכולה. כל מי שעובד כאן שותף לתחושה הזו שאנחנו גם מפרנסים את הנגב".
באתר תרכובות הברום שהיא מובילה, רוב מי שעובדים תחתיה הן נשים מנהלות, בין אם בתחומי הבטיחות, האקולוגיה, הלוגיסטיקה, התפעול, וכמובן מהנדסות. "אין אתגר שאנחנו לא נצליח לעמוד בפניו כשאנחנו ביחד. אנחנו פשוט טובות", היא אומרת בגאווה מופגנת וכנראה גם מוצדקת.
ומה אומרים לך הילדים?
"האמת היא שהם גאים בי, וזה בכלל בונוס. הבת שלי מתבוננת בי ואני יודעת שאין דבר שהיא לא תוכל לעשות בתור אישה, מה שאני לא בטוחה שאני ידעתי כשהייתי בגילה".
אליזבת פלדמן, חשמלאית מנופים בנמל אשדוד
בכל פעם שאליזבת פלדמן מגיעה למקום העבודה שלה – היא נפעמת מהתכונה והקצב שמאפיינים את המקום הענקי הזה, שמהווה לא רק מתקן אסטרטגי חיוני למדינת ישראל, אלא שומר על רציפות תפקודית של המשק בזמן מלחמה. התפקיד של חשמלאית מנופים כולל תחזוקה יומיומית של המנופים וכרוך בידע מקצועי, עבודה בגובה רב, ריכוז, אחריות ויכולת להתמודד עם תקלות מורכבות בזמן אמת. "מגיל צעיר נמשכתי לתחום הטכני ועסקתי בו לאורך השנים וכשהגעתי לנמל לפני שלוש שנים, הנשימה שלי ממש נעצרה מהגודל, מאיך שהכל זז, מהמערכות המורכבות והגובה של המנופים", היא אומרת.
פלדמן, בת 35, אם יחידנית לילדה בת 11, מספרת על עבודה דינמית מול מערכות מורכבות וציוד גדול. על המנופים הללו היא מטפסת לגובה רב כדי לתחזק אותם גם בשגרה וגם בחירום, ומודה שמדובר באתגר לא קטן עבורה. "את נכנסת לנמל ויש המון מתח ולחץ, הנמל עובד כל הזמן, התנועה לא פוסקת לרגע והכל חייב להמשיך לתקתק, עבורי זה כמו חלום, לא חשבתי שאגיע למקום כזה".
ומן הסתם כל המתח הזה מתגבר בזמן מלחמה.
"אנחנו עובדים גם בין האזעקות, הנמל לא יכול לעצור. בזמן התראה או אזעקה, אנחנו צריכים לרדת מהמנוף ולהגיע למיגוניות שהנמל פיזר ברציפים, שם אנחנו מחכים להנחיית פיקוד העורף שאפשר לצאת ולהמשיך לעבוד. זה לוקח כמה דקות וחוזרים למנופים".
את מספיקה לרדת?
"אני אישית כן, כי אני בכושר, אני כמו נינג'ה, אני טסה למיגונית והכל טוב. יש גם את ההתראות בטלפון שנותנות לך שבע עשר דקות עד האזעקה אז כן אנחנו מספיקים להגיע למיגוניות".
אבל כשיורדים מגובה בזמן התראה, זה מאוד מפחיד.
"גם מפחיד וגם מלחיץ כי ירידה מגובה מנוף בנמל זה לא לרדת במדרגות של בית. יש אמנם מנופים עם מעלית, אבל אני עובדת באלה שהם בלי מעלית וצריך לרדת בזהירות. אז לפעמים כשאת בגובה ויש התראה, כן נכנסים לפאניקה קלה, אבל אני לא לבד, אנחנו צוות גדול בשטח, מחכים אחד לשני כשאנחנו יורדים, בודקים שכולם בסדר ורצים ביחד למרחב המוגן".
ומה קורה בבית? יש לך ילדה קטנה ואת אם יחידנית.
"העבודה בנמל היא במשמרות, אז הרבה משעות היום אני עם הילדה שלי. המנהלים שלי גם מתחשבים בי, מבינים את הסיטואציה, אבל אין מצב שלא אגיע למשמרת. כשאני בעבודה, הילדה עם אמא שלי, שנרתמת לעזור לי בתקופה הזו".
ומה הילדה אומרת עליך? בטח מאוד גאה.
"כמובן, היא מאוד גאה, ולפעמים היא גם פוחדת כשיש אזעקות ואני לא איתה בממ"ד, אבל היא יודעת שאני תורמת למדינה, זו שליחות והיא מבינה את זה".
לשאלה האם הייתה רוצה לעבוד בתחום שבו הייתה פחות חיונית, היא לא עונה מיד, מתלבטת, אבל לבסוף מכריעה: "אני רוצה להישאר ככה ולא להחליף תחום, כי לעבודה שלי יש משמעות. הנמל הוא שער מרכזי למסחר של המדינה, ואם כל אחד היה רוצה להישאר בבית, איך המדינה שלנו הייתה נראית? תחושת השליחות הזו מאוד מספקת".
סוהא מולא, מנהלת מרחב חיפה והעמקים בסונול
סוהא מולה, בת 46 מירכא, היא המנהלת הדרוזית הראשונה בסונול. לאחר תשע שנים בחברה, לפני שלושה חודשים היא נכנסה לתפקיד שבמסגרתו היא אחראית על הפעילות השוטפת ב-30 תחנות סונול באזור חיפה והעמקים ומנהלת ישירות 12 מנהלי תחנות ("החלוקה היא שווה, שש נשים ושישה גברים. המנהלות והמנהלים שלי מפעילים יותר מתחנה אחת").
זהו תפקיד שמעבר לכך שהוא מחייב אותה להיות כל יום בתנועה ולבקר בכל יום מינימום בשתי תחנות – משלב גם ניהול ותפעול בשטח.
תארי לי יום עבודה שלך, עכשיו ובשגרה?
"אין לי משרד קבוע. אני יוצאת מהבית ומתחילה לנסוע לכל התחנות, צריכה לבקר 30 תחנות מינימום לאורך החודש, זה אומר 2 תחנות מינימום ביום. לצידי יש עוד ארבעה מנהלי מרחב ואחת לשבוע אנחנו מגיעים למשרדים בנתניה ומעלים כל מיני רעיונות בנושאי תפעול ושיפור".
ומה קורה בשטח עכשיו בזמן המלחמה?
"אנחנו מפעל חיוני ולכן גם במלחמה אני יוצאת לשטח כדי ללוות את המנהלים, לראות שהעובדים מרגישים טוב, שהממ"ד זמין לרשותם ושהם מכירים את הנחיות פיקוד העורף ויודעים מה צריכים לעשות בשטח".
את דרכה בסונול החלה כעובדת בתחנת סונול עוקף יוקנעם. בהמשך נבחרה להשתתף בקורס עתודה ניהולית של החברה, שלאחריו קיבלה את תפקידה הראשון כמנהלת תחנת עתלית. בהמשך, ניהלה את תחנות סונול עכו ומעיליא. בתפקידה הנוכחי היא מדגישה את החשיבות של שמירה על רציפות תפעולית בתחנות לצד דאגה לרווחת העובדים, מתוך הבנה כי פעילותן התקינה של תחנות סונול היא חלק מהתשתית החיונית שמאפשרת את המשך תפקודו של המשק.
העובדים פוחדים להגיע לתחנות? בכל זאת, תחנת דלק זה מקום מסוכן מאוד בזמן הפגזת טילים.
"נכון, אבל אנחנו שומרים על כללי בטיחות לכל אורך המלחמה, שאנחנו מרגישים אותה ממש טוב מאז ה-7 באוקטובר. בכל תחנה יש ממ"ד או מיגונית, אנחנו מחלקים את המשמרות כך שיהיו כמה שפחות אנשים במשמרת, תוך כדי ששומרים על השירות החיוני ללקוחות ולכוחות הביטחון".
ומה התחושות שלך? את פוחדת?
"בתור אישה דרוזית מאמינה, אני לא פוחדת ואני גם אומרת למנהלים שלי: 'מי שמרגיש פחד תגידו לי, ואני אסע במקומכם לתחנה ואבדוק מה קורה שם'. גם בעלי עובד חיוני של חברת חשמל ומגיע לגבול בכל מצב וממלא את תפקידו וגם הדאגה אליו קיימת, אבל אני מאמינה שיהיה בסדר ונעבור את התקופה הזו ונחזור לשגרה".
נוי אלימלך לוי, מנהלת קו ייצור בענקית השבבים אפלייד מטיריאלס
נוי אלימלך לוי, בת 32, נשואה ואמא לילדה בת 3, נולדה ומתגוררת באשקלון ומדי יום נוסעת לעבודתה ברחובות. "שבבים הם התשתית הטכנולוגית לכל מכשיר טכנולוגי באשר הוא, והמשך הפעילות של החברה חיונית לכלכלת מדינת ישראל", היא אומרת ומציינת שבכל יום היא מקווה שבדרך מרחובות לאשקלון לא תתפוס אותה אזעקה.
גם במלחמה את מגיעה למפעל כל יום?
"בהחלט, אני מנהלת קו ייצור במפעל וחייבת להגיע כל יום. אנחנו מייצרים מכונות בתחום בקרת האיכות שבודקות תהליך ייצור של שבבים. החבר'ה שלי אחראים על שלב הבדיקה והכיולים לפני שאנחנו שולחים את המכונות ללקוחות. כולם מהנדסי חשמל ומכונות ואנחנו חייבים להיות בשטח, ובטח אני כמנהלת הקו".
לאחר שלמדה הנדסת חשמל לתואר ראשון וכעת היא לקראת סיום התואר השני, כמנהלת הקו היא האחראית הישירה של מהנדסי האינטגרציה, תשעה מהנדסים ומהנדסת אחת. בנוסף היא גם פותרת תקלות, דואגת שהתהליך יקרה כמו שצריך, לשפר אותו, לדאוג שהמכונות יצאו בזמן ויגיעו ללקוח, החל מניהול העובד והמשימות שלו ביומיום ועד ליציאת המכונה.
"זה כבר סבב רביעי, חמישי, מי סופר כמה, שבו אנחנו מגיעים למפעל כאשר כל המשק סגור. אין שום אופציה אחרת, חשוב לנו מאוד להראות יציבות עסקית מול הלקוחות שלנו גם בתקופות מאתגרות".
מה הכי קשה לך?
"לעזוב את הילדה הקטנה שלי בבית, היא בת שלוש וכשאני לא נמצאת היא נשארת או עם בעלי, או עם אמא שלי או עם בייביסיטר".
והדאגה?
"הסבב הזה יותר רגוע באשקלון, למזלי, אבל הדאגה היא גם אליה וגם לאופן שבו היא מקבלת את ההיעדרות שלי. נפשית זה קצת יותר קשה, היא גם משחקת לי ברגשות כשאני יוצאת, אבל אני מפצה אותה כשאני חוזרת. היא למשל אומרת לי: 'אמא אני רציתי אותך', אבל אני יודעת שזה גם עושה לה טוב כשאמא שלה חוזרת אחרי יום עבודה שבו עשתה דברים מועילים. גם להישאר בבית כל היום זה קשה".
את חושבת שזו דילמה שגברים פחות מתמודדים איתה?
"יכול להיות, אבל בסוף הדילמה של להיות רחוקים מהילדים בזמן חירום קשה לשני המינים. מה שעוזר לי להתגבר זו הידיעה שאני חיונית. הנוכחות שלנו במפעל עוזרת למדינה ולכלכלה, וזה חשוב מאוד עבור כולנו גם ליום שאחרי. זו המחשבה שאני הולכת איתה בזמן שאני רחוקה מהילדה שלי. וגם התמיכה בבית מאוד עוזרת, של בעלי, של אמא שלי, של הבייביסיטר ושל מקום העבודה שעוזר לנו במימון של הבייביסיטר".
