בסוף כמעט כל ארוחה קבוצתית מגיע הרגע שבו אדם אחד עושה טעות תמימה שנראית באותו זמן כמו מחווה של יעילות ואלטרואיזם. המלצר מניח את החשבון, כולם מתחילים לחשב מי הזמין קוקטייל ומי שתה מים, מי ביקש קינוח ומי רק טעם מהצ'יפס, ואז נשמע המשפט הגורלי: "עזבו, אני אשלם. תעבירו לי בביט". הטלפונים נשארים בכיסים, כרטיס אחד נשלף והערב נמשך. למחרת מתברר שהמתנדב לא רק שילם על הארוחה. הוא קיבל משרה חדשה, בלי שכר ובלי שביקש אותה: מנהל הגבייה של החבורה.
מכאן מתחיל טקס שמוכר היטב גם למשתמשי פייבוקס בישראל, ולמשתמשי Venmo ו-Zelle בארה"ב. תחילה מחכים, כי לא נעים להיות קטנוניים. אחר כך שולחים בקשת תשלום. כעבור יומיים מגיע האימוג'י החייכן עם "אופס, שכחתי", אבל הכסף עדיין לא. בהמשך באה התזכורת העדינה, אחריה התזכורת שכבר קשה להעמיד פנים שהיא עדינה, ולבסוף ההכרעה: האם 86 השקלים האלה שווים עוד הודעה, או שמחיר החברות כולל עכשיו גם את הפסטה של האדם שמסנן אותך.
אילוסטרציה
(נוצר באמצעות בינה מלאכותית)
למי שחשד עד היום שמדובר במצוקה פרטית, מגיעה סוף סוף הכרה ממסדית, או לפחות גרסה אמריקנית קרובה לכך. דוח שפרסמה Zelle בסוף יוני העניק לתופעה שם, סינדרום "הימנעות מהחזר", ומצא כי 76% מבני דור ה-Z (בני 18 עד 29) ששילמו מראש על הוצאה קבוצתית לא קיבלו בחזרה את מלוא הסכום. 55% מהם אמרו שבעיות ההחזר יצרו מתח או פגעו בקשר, ו-47% אמרו שנכנסו בעצמם לחוב לאחר שכיסו הוצאות קבוצתיות שאחרים היו אמורים להשיב להם.
גם גובה החובות מפריך את הרעיון שמדובר רק בבירה שנשכחה. מבין בני דור ה-Z שלפחות לעיתים חייבים כסף לחברים או לבני משפחה, 46% דיווחו שהם חייבים כעת יותר מ-1,000 דולר, כ-3,000 שקל, ו-30% חייבים יותר מ-2,500 דולר, כ-7,500 שקל. אלה כבר אינם כמה שקלים על מונית, אלא כרטיסי טיסה, חלק בשכר דירה או סוף שבוע שלם שמישהו אחר מימן בינתיים.
80% מהעסקאות בישראל באפליקציות הן בסכום של עד 300 שקל
הסקר נערך במאי וביוני בקרב 1,000 אמריקנים, ולצדו נערך סקר נפרד בקרב 1,000 משתמשים כבדים ב-Zelle, המוגדרים כמי שמשתמשים בשירות לפחות ארבע פעמים בחודש. חשוב גם לדעת מי הזמין אותו: Zelle הוא למעשה שירות פינטק שבבעלות שבעה מהבנקים הגדולים בארה"ב. הסקר מסחרי ולא מחקר אקדמי, ולכן ראוי לקרוא את ממצאיו בהקשר השיווקי. הנתונים אינם כוללים את ישראל, ואי אפשר לקבוע ששיעורים זהים קיימים כאן. ובכל זאת, ההתנהגות שהוא מתאר אינה זקוקה לדרכון.
למעשה, נתוני בנק ישראל מראים עד כמה תשלום לחברים דרך אפליקציות נפוץ בארץ. בסקרים שנערכו ב-2023 וב-2024 נמצא כי זהו השימוש הנפוץ ביותר באפליקציות תשלום בישראל, והיווה כ-29% עד 30% ממספר העסקאות. כ-80% מכלל העסקאות באפליקציות היו בסכום של עד 300 שקל. לא ברור כמה מהכסף הועבר באיחור או רק אחרי תזכורת שלישית, אבל אלה בדיוק הסכומים שמציבים את הנושה בדילמה: גדולים מכדי לוותר עליהם בשמחה, קטנים מספיק כדי שהמרדף אחריהם ייראה מביך.
המחיר הנפשי מופיע משני צדי החשבון. 82% מבני דור ה-Z אמרו שעצם היותם חייבים כסף גורמת להם מתח או חרדה, ו-59% נלחצים כאשר אחרים חייבים להם. שליש אמרו שגם פעולת סגירת החשבון עצמה מעוררת בהם מתח
לכן האירוניה היא שמעולם לא היה קל יותר להחזיר כסף. בני דור המילניום עוד זוכרים את המעבר ממזומן ל-PayPal ול-Venmo, אבל דור ה-Z קיבל עולם שבו אפשר לפצל חשבון עד האגורה ולהעביר את הכסף בכמה לחיצות. האפליקציות פתרו את שאלת ה"איך", אבל לא את שאלת ה"מתי", ובוודאי שלא את ה"האם". החוב הדיגיטלי אינו מקמט את הארנק ואינו מונח על השולחן. הוא יכול להישאר שבועות בין ההתראות, עד שמי שחייב מצליח לשכנע את עצמו שמי ששילם כנראה כבר שכח.
באחד המקרים שהובאו לידיעתנו השבוע, ישראלית שעובדת בתחום התקשורת מימנה חלק מדירת Airbnb לשישה חברים שנסעו לחתונה בניו יורק. אדם אחד בקבוצה לא החזיר לה את חלקו. אחרי כמה פניות נאמר לה שהיא "עשירה" ולכן אינה באמת זקוקה לכסף, ואז נשלח אליה צילום מסך שהראה כי לחייב נותרו 40 דולר בחשבון. כך מי ששילם מפני שהיה לו כרטיס אשראי, מסגרת פנויה או קצת יותר סדר בחיים, גילה שהחבורה מינתה אותו גם למסבסד הרשמי שלה.
כאן הכסף מתחיל לגלוש אל תחום האמון. נדיבות בין חברים הרי אינה פנקסנות, ואנשים מזמינים זה את זה למשקה, משלמים ביום הולדת או אומרים "אתה תיקח את המונית הבאה". הבעיה מתחילה כאשר הנדיבות מיוחסת לאדם בדיעבד, בלי ששאלו אותו. החבר ששילם נאלץ לבחור בין שתי תדמיות לא מחמיאות: להיות זה שרודף אחרי 50 דולר, או להיות זה שאפשר לקחת ממנו 50 דולר בלי לשאול. הסכום עשוי להיות קטן, אבל המסר אינו קטן כלל.
צריך לקבוע דד-ליין לתשלום
מיכל, סטודנטית ישראלית-אמריקנית בניו יורק, למדה זאת בחופשה בינלאומית עם חברים זמן קצר לאחר שסיימה את הסמסטר. חבר אחד הודיע שהכרטיס שלו אינו עובד, והקבוצה הציעה שישמור את המזומן שהיה ברשותו ושאחרים ישלמו בינתיים. המצרכים, האלכוהול, הרכב השכור, המסעדות, המוניות, השיט וכיסאות החוף הצטברו במהירות. רוב המשתתפים הוציאו לדבריה 800 עד 1,000 דולר לאדם. החבר טען שהוציא כ-400 דולר, אבל החשבון לא הסתדר, גם לאחר שהקבוצה בנתה גיליון אקסל כדי לשחזר את ההוצאות.
כדי לא להאשים אותו ישירות בשקר, החברים הסכימו לקבל סכום נמוך יותר מזה שלדעתם היה חייב. גם אותו לא שילם במלואו. מיכל שלחה בקשות ב-Venmo, כתבה לו, העלתה את הנושא בצ'אט הקבוצתי ושאלה אותו פנים אל פנים. במשך כחצי שנה המשיכה לרדוף אחר כ-200 דולר שהגיעו לה, עד שוויתרה. שנה אחר כך, היא אינה מאמינה שמישהו בקבוצה קיבל את כל כספו. החברות דעכה. "אם אני לא יכולה לסמוך על מישהו שלפחות ינסה להחזיר לי כסף, קשה לי לסמוך עליו גם כחבר", אמרה.
המספרים מראים שההיעלמות אינה רק תחושה של הנושה. לפי הסקר, 32% מבני דור ה-Z שחייבים כסף על הוצאות משותפות הודו שדחו החזר. 20% ביטלו תוכניות כדי להימנע מתשלום, 20% השתיקו או התעלמו מצ'אט קבוצתי, ו-19% נמנעו מלהשיב לבקשת תשלום. 7% הפסיקו לבלות עם האדם שלו הם חייבים. החוב אינו תמיד מפרק את הקשר בפיצוץ. לפעמים הוא פשוט גורם לאחד הצדדים להיעלם ממנו. ובכל הנוגע לניתוק קשר, דווקא בני המילניום הציגו שיעור גבוה יותר: 19% אמרו שסכסוך על החזר כספי הביא לסיום קשר, לעומת 14% מבני דור ה-Z.
המחיר הנפשי מופיע משני צדי החשבון. 82% מבני דור ה-Z אמרו שעצם היותם חייבים כסף גורמת להם מתח או חרדה, ו-59% נלחצים כאשר אחרים חייבים להם. שליש אמרו שגם פעולת סגירת החשבון עצמה מעוררת בהם מתח. ד"ר טרייסי וויליאמס, פסיכולוגית ומטפלת פיננסית, שדבריה נכללו בדוח של Zelle, מסבירה שהימנעות מספקת הקלה רגעית מהשיחה הלא נעימה, אבל מגדילה את הבעיה. מבחינת האדם שממתין לכספו, העיכוב כבר אינו רק פגיעה בתזרים, אלא סימן לכך שהציפיות, הנדיבות והגבולות שלו אינם זוכים לכבוד.
לדברי המטפלת הפיננסית אג'ה אוונס, הלחץ הכלכלי מוסיף לתערובת עוד שכבה. צעירים מתמודדים עם שכר דירה גבוה ויוקר מחיה, ובמקביל נחשפים ברשת לרצף של חופשות, הופעות, מסעדות וחתונות שאסור לכאורה להחמיץ. בסקר, 37% מבני דור ה-Z דיווחו על הוצאה של יותר מ-2,500 דולר לאדם על אירועים גדולים וחוויות קבוצתיות, השיעור הגבוה ביותר מכל הדורות. אוונס מציעה לשאול עוד לפני ההזמנה אם באמת אפשר לעמוד בהוצאה, או שמדובר בניסיון לשדר לאחרים אורח חיים שחשבון הבנק אינו יכול לממן?
הפתרון המומלץ והמבאס הוא לקבוע מראש מי משלם, כמה כל אחד חייב, באיזו אפליקציה ועד איזה תאריך. מי שאינו מסוגל לספוג עיכוב, מוטב שלא יממן מאות או אלפי שקלים עבור הקבוצה. מי שאינו יכול לשלם מיד, יכול לומר זאת לפני ההזמנה ולתת מועד אמיתי, במקום להיעלם אחרי הקינוח. כבר 35% מהצעירים שחייבים כסף על הוצאות משותפות אמרו שנמנעו מלשלם מראש עבור אחרים בגלל ניסיון רע בעבר. כך נוצרת נורמה חדשה, פחות נדיבה ואולי גם יותר כנה.
איתי, הייטקיסט ישראלי שנותר עם חשבון המסעדה של החבר׳ה בסוהו, אימץ כלל פשוט יותר: בפעם הבאה, איש לא יעזוב לפני שיעביר לו את הכסף במקום. החשבון אולי עדיין ייסגר בכרטיס אחד, אבל איש לא קם מהשולחן לפני שההעברה נכנסת. זו אינה הדרך האלגנטית ביותר לסיים ערב עם חברים. היא רק אלגנטית יותר מלרדוף אחריהם עד הערב הבא.
