האירוע הטרגי שאירע בפתח תקווה בליל יום העצמאות האחרון' בו נרצח ימנו בנימין זלקה, צעיר בן 21 שרק רצה להתפרנס בכבוד ולדאוג למשפחתו, ופתיחת קמפיין גיוס המונים למען משפחתו מדגישים את מה שלא נעים לומר בקול רם: מעטפת כלכלית משופרת נדרשת מטעם המדינה על מנת לתמוך במי שבן משפחתו נרצח באירוע פלילי .
הרצח הזה הוא תזכורת כואבת למציאות שבה חפים מפשע משלמים את המחיר הכבד ביותר ויש מקום לפחות בפן הכלכלי להקל על משפחות הקורבנות.
בואו נדבר רגע על הדבר שהכי פחות נעים לדבר עליו: המוות שלנו. במדינת ישראל, מתברר שלא מספיק לחיות נכון, צריך גם למות "נכון". זה נשמע ציני, אולי אפילו מקומם, אבל המציאות הישראלית של שנת 2026 מוכיחה ששוויו של אדם אחרי מותו נמדד לא רק לפי מי שהוא היה, אלא לפי הנסיבות שבהן הוא נפרד מהעולם. אם תרצו, נקרא לזה המדרג הישראלי של השכול.
השיטה הישראלית יצרה מסלולים נפרדים לסוגים שונים של טרגדיות. כך למשל, בכביש: אם הולך רגל נדרס למוות, משפחתו תקבל פיצוי מחברת הביטוח של הנהג שפגע בו תחת עקרון האחריות המוחלטת - המערכת דואגת לשיקום כלכלי ללא קשר לאשמה. מדובר בפיצוי שיכול להגיע לסכומים גבוהים ביותר.
בטרור: אם אזרח נרצח על ידי מחבל ומוכר כחלל פעולות איבה, המדינה לוקחת אחריות מלאה וחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה נכנס לתמונה. המשפחה מקבלת בצדק מעטפת כלכלית רחבה וקצבה משמעותית חודשית.
בצבא: אם חייל או חיילת נופלים בעת שירותם, המדינה מעניקה למשפחתם תמיכה כוללת וקצבה משמעותית (לאלמנה קצבה לכל ימי חייה) . זהו המינימום המגיע למשפחה של מי שהקריב את חייו למען הכלל.
אבל מה קורה כשהמוות הוא "סתם" כתוצאה מאירוע פלילי?
כאן התמונה משתנה מקצה לקצה. מי שנרצח על לא עוול בכפו בידי עבריין, מוצא עצמו מחוץ ל"משבצת" הנכונה. ברגע שהמשטרה מגדירה את האירוע כפלילי ולא כלאומני, דלתות הקופה הציבורית נדיבות פחות. אירוע שבו אדם נורמטיבי יוצא מהבית ופוגש באלימות פלילית רנדומלית, דקירה ברחוב או ירי, לא מזכה את משפחתו באותה רשת ביטחון כלכלית. למעשה, קצבת השארים לבני המשפחה הנותרים תהיה לרוב נמוכה משמעותית מקצבאות של משפחות חללי צה"ל או חללי פעולות איבה, ויש לשקול לספק קצבה גבוהה יותר.
למעשה, ברגע שהמשטרה מגדירה את האירוע כפלילי ולא כלאומני, משפחת הקורבן תהיה זכאית לתמיכה כלכלית מוגבלת. יש שיטענו כי האבסורד זועק לשמיים: אם אותו רוצח היה צועק "אללה אכבר", האלמנה למשל הייתה זוכה לקצבה משמעותית לכל החיים. מכיוון שהוא "רק" עבריין אלים, המשפחה לא תזכה לתמיכה כלכלית משמעותית מהמדינה.
ולכן, במצבים כאלה, לעיתים לא תהיה ברירה אלא לפתוח קמפיין גיוס המונים לטובת אותה משפחה. אם הסיפור של אותו אירוע מספיק ויראלי, אולי הציבור יפתח את הכיס, אולם במקרים בהם העוולה לא תועדה וצולמה, ספק אם באקלים הנוכחי בו הקשב הציבורי מפוזר על פני אסונות רבים, יימצא מענה מספק למשפחת הקורבן. ובכלל, האם זה התפקיד של עם ישראל למלא את תפקידה של המדינה?
האחריות לביטחון האישי היא של המדינה. כשמישהו נרצח בישראל, זה קודם כל כישלון של המדינה לבצע את תפקידה הבסיסי ביותר - הגנה על חיי אזרחיה.
יש לציין כי המדינה שיפרה לאורך השנים את המענה למשפחות הקורבנות. כך למשל, יש את חוק זכויות נפגעי עבירה שהינו הצהרתי בעיקרו, תוכנית סנ"ה (סיוע לנפגעי עבירות המתה) במסגרתה המשפחות מקבלות מעטפת של תמיכה רגשית, טיפול פסיכולוגי וייצוג משפטי, וכן ניתן מענק סיוע מיידי בסך כ-5,000 שקל לכיסוי הוצאות דחופות שנוצרות סביב מקרה המוות כמו הוצאות קבורה, רכישת מצבה ועוד. לעיתים ניתן לקבל מענק נוסף בכפוף לבחינה.
במישור הכספי המהותי, המשפחה זכאית לקצבת שארים מביטוח לאומי שלרוב נאמדת באלפי שקלים בחודש (תלוי בגודל המשפחה) . כמו כן, במקרה של עבירות אלימות במשפחה (רצח הורה על ידי בן זוג) היתומים יקבלו קצבה כלכלית משמעותית וגבוהה. בנוסף, משפחת הנרצח יכולה להגיש כמובן תביעת נזקין.
כמו כן, החוק מאפשר לפסוק פיצוי לטובת משפחת הקורבן כחלק מגזר הדין בסך 258 אלף שקל. אם למשל אב המשפחה נרצח והוא הותיר אחריו אלמנה וחמישה ילדים, בסיטואציה כזו המרכז לגביית קנסות ברשות האכיפה והגבייה צפוי לתת לכל אחד מבני המשפחה עשרת אלפים שקלים, ופועל לגבות הסכום מהרוצח. אלא שכאן טמון המלכוד: הפיצוי שפוסק בית המשפט תלוי ביכולת הגבייה מהעבריין. אם הרוצח הוא חסר כל או נשלח למאסר עולם, הגבייה לעיתים לא מתאפשרת ולמעשה נשארת ברובה על הנייר בלבד.
לאור העובדה כי האלימות בישראל גובה חייהם של רבים והפכה להיות מכת מדינה, הרי שלא ניתן להתעלם ממנה ויש לדרוש מהמדינה לייחד מחשבה למשפחות שנותרו מאחור בדמות חקיקה מותאמת. אין לזלזל כמובן במעטפת רגשית, משפטית, קצבת שארים ואף סיוע כספי ראשוני בסך אלפי שקלים, אולם מבחינת קצבאות הרי שיש מקום לשקול להגדילן.
במדינה מתוקנת, הביטחון הכלכלי של היתומים והאלמנות לא צריך להיות תלוי בשאלה אם הפוגע פעל מתוך אידיאולוגיה קיצונית או מתוך רוע טהור. על המדינה והממשלה להבטיח כי משפחתו של מי שנרצח כתוצאה מאירוע פלילי לא תצטרך להיאבק על קיומה הכלכלי ולהיות תלויה בחסדי האזרחים לתרומות. הגיע זמן לייחד לכך מחשבה שתוביל לשינוי מתבקש.
ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "משרד הרווחה והביטחון החברתי מעניק למשפחות של נפגעי עבירה, אשר יקיריהן נרצחו על רקע פלילי, מעטפת ליווי ותמיכה ייעודית. במסגרת זו, המשפחות זכאיות לליווי מקצועי הניתן למשך כשנתיים באמצעות מרכזי הסיוע, בשיתוף עובדים סוציאליים ייעודיים. הליווי כולל מענה רגשי מותאם לצרכי המשפחה, ובכלל זה טיפול פרטני, וכן אפשרות לטיפול זוגי, משפחתי או קבוצתי בהתאם לצורך. בנוסף למענה הרגשי, ניתן דגש על סיוע במימוש זכויות והנגשת שירותים רלוונטיים נוספים בקהילה, תוך חיבור לגורמי טיפול ותמיכה משלימים. כמו כן, בשיתוף פעולה עם משרד המשפטים, ניתן למשפחות ליווי משפטי מלא".
עו"ד רותי אלדר, היועצת המשפטית של ארגון משפחות נרצחים ונרצחות מסרה בתגובה: "יש לציין שבהיבט של המעטפת הכלכלית למי שבן משפחתו מת מוות פתאומי ואלים כתוצאה מתאונה, טרור או רצח, יש גם מדרגים פנימיים שונים, ואבחנות נוספות שגורמים לאפליה בין סוגי השכול לעיתים עד כדי עיוות דין, כאשר האחריות לשיפוי ושיקום נפגעי תאונות דרכים היא בידי חברות הביטוח (״כיס עמוק״), האחריות לנפגעי פעולות איבה וחללי צה״ל היא בידי המדינה, ואילו למשפחות נרצחים ונרצחות באירוע פלילי - אין ״גורם אחראי״ למעט העבריין עצמו".
עו"ד הדס גבריאל-זני, מנהלת תחום נפגעי עבירות המתה בסיוע המשפטי של משרד המשפטים מסרה בתגובה: "מאז שנת 2009 המדינה מעניקה סיוע משפטי, תמיכתי, טיפולי וכספי למשפחות שאיבדו את יקיריהן כתוצאה מעבירת המתה (רצח בנסיבות מחמירות, רצח, המתה באחריות מופחתת והמתה בקלות דעת).
הסיוע המשפטי ניתן על ידי משרד המשפטים, באמצעות ייצוג וליווי של עורכי דין מטעם הסיוע המשפטי, המייצגים את המשפחות לאורך כל ההליך הפלילי ומממשים את זכותם כנפגעי עבירה בהליכים אלו ואף בהליכים האזרחיים הנובעים מאירוע ההמתה, בהם הוצאת צו ירושה, מיצוי זכויות בנכסים משותפים, זכויות פנסיוניות של המנוח, קצבאות, תביעה אזרחית נגד הרוצח או גורמים שפעלו ברשלנות וכיו"ב".
