מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם, משפחת עובדיה מיפו.
בצילום: חני (50), ניר (15), אמיר (11).
משפחת עובדיה (צילום: אסי חיים)
הדירה? 4 חדרים, משלמים כ-10 אלף שקל. חני: "אנחנו 10 שנים בדירה. אני מת על האזור הזה, כי אני חמש דקות מהים. אני לא צריך לחכות לטיול גלישה ואני יכול להיות כל יום בים עם הגלשן".
ים? חני: "אני קם כל יום בחמש וחצי בבוקר, מספיק להיות בים, לגלוש, לשתות את הקפה שלי ולחזור עוד לפני שהילדים קמים ויוצאים למסגרות. אם יש גלים אני הולך לגלוש ואם אין גלים אני לוקח את הכלבה לים ועושה טבילה. ככה נפתח היום".
מאיפה אתה? חני: "נולדתי בתל כביר, זה פה בדרום תל-אביב צמוד ליפו. אבא שלי היה אדם מאמין והייתי בגן דתי. המסלול שלי בחיים היה אולי שונה אם לא הייתי מכיר בגיל 13 איזה חבר מיפו ומתחיל להסתובב פה ליד הים. זה שינה לי את החיים. היום אני מייצר גלשנים".
גלשנים? חני: "מגיל מאוד צעיר עניין אותי איך עושים את זה אבל לא היה יוטיוב, לא היה חומר ללמוד, לא היה כלום, אז בגיל 13 התחלתי לעבוד במפעל ביפו, אחד משני המקומות היחידים בארץ שייצרו גלשנים. התחלתי כ'ילד כאפות' – מנקה, מטאטא, מסדר, עושה הכל רק כדי להיות קרוב ולנסות ללמוד. אחרי הצבא הגעתי לקליפורניה לבקר חבר שהכיר לי הרבה גולשים מהסצנה של הגלישה שם. הוא גם חיבר אותי שם לכל מיני שייפרים מקומיים וידועים בעולם הגלישה, כאלה שבונים גלשנים, ושם הבנתי מה זה לעצב גלשן. הייתי זבוב על הקיר, נמצא איתם וקולט כל מה שאפשר. כל פעם הייתי מגיע לחודש-חודשיים ופשוט לומד. חוסך קצת כסף בארץ ונוסע לגלוש וללמוד. באחת הנסיעות בסרי לנקה פגשתי בחור יפני שממנו קיבלתי את ההזדמנות הראשונה".
הזדמנות? חני: "הלכנו לגלוש יחד והוא ראה את הגלשן שעשיתי לעצמי, נדלק עליו והציע לי להכין לו גלשנים ולשלוח לו לסרי לנקה. חזרתי לארץ והתחלתי לעבוד, ואחרי ששלחתי לו כמה גלשנים הוא ביקש עוד גלשנים לחנות שלו ביפן. זה השלב שהרגשתי שאני מוכן לעשות את הקפיצה ופתחתי את 'חני סרף'. הייתי צריך שידחפו אותי כי לא באתי מבית עם רקע של עצמאים או ביטחון כלכלי. פחדתי הרבה שנים ולא ידעתי איך עושים את זה, אבל האמונה שלי בידיעה שזה יעבוד הייתה חזקה יותר מהכול. זה הגיע מתוך רצון אמיתי לעשות משהו נכון וטוב. המחשבה לא הייתה על הכסף. זה לא תחום שאתה יכול לעשות בו אקזיט, זה בעיקר לעשות משהו לנשמה. החנות הראשונה שלי הייתה בסמטה בשוק הפשפשים, מתחת למסגד. מכרתי 20 גלשנים בחודש, כשבקיץ יש פיק ובחורף העסק יותר רגוע. לאט לאט השם שלי צמח בתחום מפה לאוזן".
עסק? חני: "עשיתי את כל הטעויות האפשריות. לא ידעתי לנהל עסק, אבל לאט לאט אתה לומד. לייצר גלשן זה אולי אחד הדברים האחרונים שעדיין עושים בעבודת יד. אתה ממש צריך לפסל אותו מתוך גוש של פוליאוריטן מוקצף. יש כל מיני מפעלים שמכונות מקצרות בהם את התהליך, אבל אצלי אני ממש נכנס למסע עם הגוש ושופך את הנשמה שלי לתוך הגוש. אתה יוצק לתוכו אנרגיה. זו בעיה מבחינה עסקית, כי כשאני עושה גלשן אני נכנס למוזה. זה אולי נשמע שאני מחרטט, אבל אני לא יכול לקבל הזמנה לגלשן בטלפון. אני צריך לראות אותך ולהרגיש מי אתה, ומתוך זה אני יודע לעשות ולהתאים לך את הגלשן. היום אני בהשלמה עם זה שזה התהליך ושאי אפשר להתעשר מזה. אני עובד לבד ולוקח לי כמעט חודש וחצי לעשות גלשן. כדי להתפרנס צריך לעשות גם תיקונים ומכירות של ייבוא".
מצב כלכלי? חני: "זה עסק קטן והכול פה במדינה זה מאבק. זה קשה. אתה כל הזמן מנסה להשאיר את הראש מעל המים. ניר אמר לי: 'אתה יודע למה אתה לא עושה כסף? כי אתה יותר מדי אוהב את מה שאתה עושה'. זה הבהיר לי כמה הוא שונה ממני. אבל אני גדלתי במקום אחר לגמרי ועבורי זה שפע מטורף. היכולת לחיות ככה מול הים ולעסוק במה שאני עוסק, ליהנות ולשתות את האספרסו שלי כל בוקר – זה שפע. גלישה זה החיים. כשאתה על הגל, אתה לא חושב על שום דבר אחר – רק על הגל".
הילדים? חני: "הם יודעים לגלוש, אבל אולי בגלל שזה קרוב אליהם זה מובן מאליו, והיום הם לא ממש בעניין. לקח לי המון זמן להרפות ולשחרר. הייתי הולך לים ביום מושלם – גלים, שמש מהממת – ואני יושב ומתמרמר שהילדים לא איתי. אבל הבנתי במהלך השנים שכמו שאני לא הלכתי בדרך של אבא שלי ויצרתי את הדרך שלי, ככה גם הם. הדבר הכי טוב שיכול לקרות זה שהם יבחרו את הדרך שלהם וינסו להגשים אותה. ניר גאון במחשבים וזה מעולה, ואין מה ללחוץ".
מחשבים? ניר: "אני עושה קוד ומנסה לבנות פרויקטים בשוק ההון כדי להתקבל לעבודה בתחום. קשה לנצח את שוק ההון. אני עושה את הבדיקות שלי על מידע היסטורי. החלום שלי הוא לעבוד בג'יין סטריט, שהיא החברה הכי טובה וגדולה בתחום. זו חברת הייטק שמשלבת בין עולמות הפיננסים ומדעי המחשב. אני משקיע כל יום כמעט 6 שעות על המחשב".
