מה עושים עם המינוס, כמה משלמים על הדירה, ואיזה חלום הגשימו בצל המלחמה? אנשים מרחבי הארץ מספרים בגילוי לב על החיים עצמם, לפני ובצל המלחמה. והפעם: משפחת רייזל, מקיבוץ יד מרדכי.
בצילום: פז (47), נעמה (47), זהר (14), ענבר (12), הדר (18).
משפחת רייזל - על הספה (צילום: אסי חיים)
יד מרדכי? פז: ״אני דור שלישי בקיבוץ. הסבים שלי הגיעו מפולין ב-1936, והיו בין מייסדי המקום. זה היה חלום לגדול פה. לגדול בבועה״.
איך הכרתם? נעמה: ״בחברת איתוראן. פז עבד בקיבוץ בגידול דבורים, וחברת איתוראן שמה איתור על כוורות. אני הייתי מוקדנית בחברה, והגענו לסיור בקיבוץ כדי להבין על מה אנחנו שומרים. קודם כול התאהבתי במקום, עוד הרבה לפניו. אמרתי לעצמי ׳אלה החיים שאני רוצה עם השקט והשלווה׳. ואז פגשתי אותו בחליפת דבוראים. אחרי חצי שנה דיברנו בטלפון בענייני עבודה ואמרתי לו ׳נחמד אצלך בקיבוץ׳ אז הוא אמר ׳תבואי לבקר׳. אמרתי לו ׳אני עסוקה, תבוא אתה׳. למחרת הוא היה אצלי״.
מגורים? נעמה: ״לעבור לקיבוץ זו אחת ההחלטות הקלות שעשיתי״. פז: בשנים הראשונות שכרנו דירה, ולפני שנה קנינו את הבית. כדי לקנות פה צריך לעבור ועדת קבלה. מחיר של בית קרקע הוא כ-2 מיליון שקל כולל הכול. היום הקיבוץ הוא כמו יישוב קהילתי עם מענה רחב מבחינה סוציאלית ותרבותית. משלמים מס לקיבוץ ומקבלים כל מה שצריך״.
7 באוקטובר? פז: ״הקהילה גילתה חוזק מדהים, אבל המזל שלא נכנסו לקיבוץ. זה היה קרוב, הם היו על הגדר״. נעמה: ״אנחנו היינו בממ״ד, ופז היה בחוץ עם כיתת הכוננות. עד 10:00 בבוקר, כשקיבלנו הודעה על חבר קרוב מנתיב העשרה שנהרג, לא באמת הבנו מה קורה. יום אחרי התפנינו לחדרה, למלון בחוף אולגה. הבנים היו שם חצי שנה, פז היה מגיע רק בסופי שבוע, והדר ואני סיימנו את השנה בחדרה בגלל הלימודים״.
מלון? הדר: ״בהתחלה היינו כולם בחדר אחד. סיוט״. נעמה: ״כולם הגיעו למלון שבורים, ואתה שומע על כל מי שנהרג. הקהילה עוטפת, אבל מצד שני אתה לא רוצה כל הזמן את כולם איתך. הייתה נתינה מדהימה של אנשים שרצו לעשות לנו טוב, אבל הרגשתי מוצפת. החיים במלון לא פשוטים. אני לא הסכמתי שאיש ייכנס לחדר, לא חדרניות ולא מנקות כי זה היה הבית שלנו ואנחנו ניקינו וסידרנו. גם קנינו מקרר קטן כדי שיהיה לילדים מה לאכול כשהם רעבים״. זהר: ״לא יודע איך שרדתי שם חצי שנה. ברגע שאבא אישר לי לחזור, לא חשבתי פעמיים. הייתי הילד הראשון בקיבוץ״. פז: ״לקחו 200 דונם של קיבוץ, ודחסו אותו בבניין אחד וכל דבר הוא טריגר. אבל יכל להיות הרבה יותר גרוע״.
לחזור לקיבוץ? נעמה: ״התלבטנו אם לעזוב למקום אחר״. פז: ״בהתחלה זה לא היה נראה מקום שאפשר לחזור אליו, כי פחדנו שזה יכול לקרות שוב. גם היום אני חושב את זה. אבל בסוף הבנו שאם גרים בישראל זו האופציה היחידה. זה הבית שלנו, ואם לא נילחם עליו לא נהיה פה. כשחזרנו זה היה קיבוץ רפאים. בכל השכונה שלנו היו 3 בתים מאוכלסים במשך חצי שנה, אבל היום כמעט כולם כבר כאן״.
מה עושים? נעמה: ״אני בקבע בחיל האוויר. התחלתי במחלקת בינוי, והיום אני מנהלת מערכת מידע. זה קצת כמו חברת סטארטאפ קטנה. אני עובדת במרכז, אבל מתחילה את הבוקר עם הילדים וחוזרת בשעה יותר שפויה מפעם. 7 באוקטובר שם אותי בקושי גדול. היה לי קושי לחזור ולשרת כי הרגשתי שזנחו אותנו, אבל הרצון לתרום בסופו של דבר גבר״.
פז? ״אחרי שנים בחקלאות עברתי להתעסק בחינוך וניהלתי מערכת חינוך אזורית בלתי פורמלית. במקביל, למדתי קונדיטוריה וסיימתי תואר בעבודה סוציאלית והחלטתי לשלב ביניהם. אני עושה סדנאות תרפיה באפייה. הבנתי שהדרך הטובה ביותר לתקשר עם בני נוער היא דרך האוכל. אתה מביא משהו לאכול ומכין איתם וזה עובד״.
תרפיה באפייה? פז: ״אני קורא לזה ׳האופה היחף׳״. נעמה: ״הוא רוב הזמן יחף וחלק מהזמן אופה, אז שילבנו את שתי האהבות שלו״. פז: ״ב-2024, המדינה הייתה בכאוס אחרי הטבח, הרמתי טלפון למנהל מרכז החוסן ושאלתי אם הוא מחפש מטפל באפייה, והוא קפץ על זה. בניתי תוכנית שאני מגיע לאנשים הביתה ועושה איתם פעילות על החזרה שלהם לאזור, וכך עברתי 300 משפחות. אני מגיע עם ארגז מצרכים, מתכנסים כל בני המשפחה ומכינים, כשאני מכניס כל מיני טוויסטים כמו איסור לדבר או כולם ביד אחת קשורה לשני, ואני שואל שאלות ומדברים תוך כדי. בהרבה מקרים בסדנאות האלה זו פעם ראשונה שאנשים מדברים על דברים. האוכל הוא תדר שמעיר אנשים, לחם הוא בית ואנשים מתחברים לזה. היום אני עושה את זה גם בחברות. בסדנאות העובדים מצליחים להיפתח ולדבר על דברים שלא עולים ביום יום. אגב, אני לא לבד בזה. כל מי שבבית עובד בעסק״.
עבודה? הדר: ״אבא הוא בפרונט ואנחנו בבק-סטייג׳. מארגנים ארגזים, מארגנים ציוד, מכינים את הבצק לסדנה. אני גם מנהלת לו את האינסטגרם״. פז: ״יש לי כמעט כל יום סדנה. אם אגיע למצב שבו יהיו בכל יום שתי סדנאות, אצטרך לחשוב איך להגדיל את זה״.
מצב כלכלי? פז: ״בסדר. החיים פה זולים יותר, הנגישות לדברים קשה יותר. אם צריך לקנות משהו זה באשקלון או שדרות, 7 דקות מאיתנו. יש פה יתרון גדול - ה-250 אלף שקל הראשונים שאתה מרוויח הם ללא מס. זה מעולה״.
