באש ובמים, ביום או בלילה, תוך כדי סכנת חיים לעיתים, הם שם. כשכולנו ספונים בממ"ד הם מזנקים לזירות עתירות נפגעים, לטפל בפצועים, לנחם משפחות שחרבו עליהן עולמן וקירות בתיהן או לקטוף את השזיפים מהעץ המתפקע. הנה ארבעה עובדים חיוניים שלא מפקירים את חזית העורף.
"דופק של תינוקת ששרדה פיצוץ"
רב-רשף עידן חן, 48, מפקד משמרת בתחנת הכיבוי בראשון-לציון, לוחם אש כבר 25 שנים, נשוי ואב לארבעה
4 צפייה בגלריה
“זיק של תקווה”. רב־רשף עידן חן בזירת נפילת הטיל בראשון־לציון | צילום: קובי ריכטר, כבאות והצלה לישראל
העבודה מבחינת רב-רשף עידן חן היא גם שליחות. "הרגע הזה שבו אני וחבריי לוחמי האש מגיעים אחרי פגיעה ישירה של טיל לבית שקרס, פורצים אליו ושולפים בחיים אזרחים לכודים ‑ זה רגע של אושר שאין לתאר. הוא שווה את העבודה תוך סיכון חיים", הוא אומר.
"כשנשמעת אזעקה וכולם רצים לממ"ד אנחנו עולים לרכבי הכיבוי", מסביר רב-רשף חן. "רואים את הזיק של התקווה שחוזר לאנשים לעיניים, אחרי שחשבו שעוד רגע יסיימו את חייהם, מגיעים אליהם כשהאבק עוד ממלא את הבית, הזגוגיות מנופצות והם מדממים. לצערי, ממש באותה זירה אנחנו יכולים להציל חיים מתחת להריסות ובקומה מעל, לחלץ לכוד ולגלות שהוא כבר אינו בין החיים".
רגע מטלטל כזה הוא חווה בשבת, בראשון-לציון. "מגיעים לזירה ורואים רחוב שלם שהבתים שלו פשוט נמחקו, הרס בלתי ייאמן. לפתע אני שומע אבא צועק מבין ההריסות. אני מגיע אליו, והוא עם תינוקת ביד, אשתו ליד עם בתם הגדולה יותר, כשהכל קורס סביבם. אני אומר לו: 'אל תדאג, הכל בסדר'. לקחתי את התינוקת לידיי, העברתי אותה לכבאי שמעביר אותה בבטחה לשוטרת מחוץ לבית ההרוס. זה רגע של אושר, לחוש דופק של תינוקת שפשוט בנס שרדה פיצוץ.
"אני ממשיך לנהל את הזירה שיש בה המון מוקדי אש וזעקות לחילוץ מכל כיוון. עולה למעלה, מחלץ את ההורים המבוגרים, שלפני רגע הצלנו את נכדתם, והבעל אומר שיש עוד אישה למעלה. עולה ורואה אבנים שעד לפני רגע היו קיר ממש מכסים אישה מתחת. אנחנו מפנים את לבני הבטון בידיים חשופות ומבינים שהיא לא בין החיים. אחרי שצוותי מד"א מדווחים לנו שקבעו את מותה, יש לי רק שברירי שניות להיות עצוב וכואב, אין זמן לעצור וממשיכים בחילוץ דיירת מתוך ההריסות".
"לצאת מהבית מתוך שליחות"
שי אביגדורי, 52, מתנדב במד"א שלוש שנים וחצי, נשוי ואב לשלושה
נפילת הטיל האיראני בראשון-לציון, לפנות בוקר בשבת, תפסה את שי אביגדורי במקלט בבית. "הטיל נפל באותה השכונה, והבית שלנו גם הזדעזע לחלוטין. מיד הייתי בתוך האמבולנס בדרך לנסיעה", הוא משחזר. "כשהגעתי למקום טיפלתי במשפחה, אמא ושישה ילדים, בחור ששבר את היד ונפצע בראשו מפגיעות הדף, ונפגעי חרדה".
אביגדורי, העובד בשגרה כמנהל אבטחת איכות בתעשייה ביטחונית, מתנדב כבר שלוש שנים וחצי כחובש רפואת חירום ונהג אמבולנס במד"א. "זו תקופה של שיאי פעילות גם בעבודה שלי, אבל עם כל הלחץ, אני מקפיד בכל שבוע לעשות לפחות משמרת-שתיים במד"א. כמתנדב, אתה מגיע לנפגעים שמאוד מעריכים את הפעילות שלך, ואת זה שאתה יוצא מהבית מתוך שליחות, מתוך כוונה ואמונה לעשות טוב לך ולעצמך, ולסביבה".
אביגדורי התחיל להתנדב במד"א במקרה לאחר שיצא לו לטפל באנשים במצבי חירום. "זה בא מתוך רצון לתרום. אני עוזב את אשתי, שהיא עצמה מטפלת באמנות בילדים עם צרכים מיוחדים, היא נקראת לדגל לא פחות ממני. בסופו של יום, אני בא הביתה ופורק לה את מה שעבר עליי".
אתמול בלילה, שעות אחדות לאחר שטיפל בפצועים בשכונה, נפגע גם ביתו של אביגדורי במטח הטילים הלילי משברי מיירט. "כולם בריאים ושלמים. היה שם הרבה מאוד רגש בסיטואציה כשזה פתאום הבית שלך שנפגע".
"מפונים לא הפסיקו להגיע"
גיטל אהרוני, 43, עובדת סוציאלית במחלקת הרווחה בעיריית רחובות, נשואה ואם לארבעה
בשעות הבוקר המוקדמות, אחרי שהתבררו היקפי הנזק בעקבות הפגיעה הישירה ברחובות, גיטל אהרוני ושאר עובדות הרווחה בעיריית רחובות הגיעו למרכז המשפחות - שהוקם לקליטה ראשונית של המשפחות שבתיהן נהרסו. אהרוני עצמה מתגוררת בראשון-לציון, עוד מוקד של הרס ונזק, והיא גם אם לילדים קטנים.
״לא פשוט להיות ילדים של עובדים סוציאליים״, היא אומרת, אחרי שעזבה את הבית והגיעה למרכז העירוני. ״נזקי ההדף רחבים מאוד וכוללים הרבה בניינים, אנשים לא הפסיקו להגיע״.
בין האנשים שהגיעו למרכז המשפחות היו רבים שגילו שאין להם אפשרות לשוב הביתה, בגלל נזקי ההדף. ״אנחנו מוודאות שכל התושבים אותרו, ויחד עם שאר הגורמים - ובהם מינהל הנדסה, פיקוד העורף, מס רכוש - מתחילות לקבל החלטות בנוגע לבניינים והתושבים״, היא מסבירה.
העובדות הסוציאליות אחראיות על קליטת המשפחות, ומיפוי הצרכים - מהפנייה לפתרונות דיור זמניים, דרך סיוע באיתור קרובי משפחה שעדיין לא נוצר עימם קשר ועד מילוי טפסים וסיוע למי שנותרו בלי ציוד בסיסי כמו תעודת זהות, תרופות ומשקפיים. אהרוני חזרה הביתה רק בשעות הערב, ועמיתותיה עוד שוהות במרכז החירום הזמני, ״עד שכל האנשים שנפגעו יידעו מה הם עושים בתקופה הקרובה״. כשחזרה הביתה, היא מספרת, ארזה בעצמה תיק למקלט עם כל המסמכים והציוד הדרוש - לקח ממה שראתה לאורך היום.
"לא עוצרים באף מלחמה"
ספי בן דור, 69, דור חמישי לחקלאים
ספי בן דור לא האמין לתרחיש שכזה. לאחר חורף יבש, חסר תקדים, שבו נאלץ להשקות במים, כבר בחודש ינואר, את מטעי הפירות של המשק שלו הפרוסים ברחבי עמק החולה ‑ הם מגיעים לשיא עונת ההבשלה ואין לו כמעט מי שיקטוף את הפירות. הוא נותר ללא עובדים לאחר שמרביתם, הישראלים שבהם, פשוט חוששים להגיע ולקטוף.
ספי ובני משפחתו בעסק הוותיק, דור חמישי לחקלאי המושבה ביסוד המעלה, ממשיכים גם בימים אלו לעבוד במטעים ובבית האריזה ומבחינתם הם לא רואים כל מציאות אחרת. "אסור לעצור. באף מלחמה אנחנו לא עוצרים ותמיד עובדים", הוא אומר. "כך במלחמת לבנון השנייה ובמשך השנה וחצי האחרונות".
בן דור הוא דור חמישי למטפחי מטעים המתמחה בפיתוח זנים חדשים של פירות, ומייצא לעולם. "הפרי חייב להיקטף בזמן".
עצי הפרי שלו במטעים המוריקים עמוסים בשזיפים, משמש, נקטרינות, אפרסקים ותפוחים שממתינים לקטיף. "החקלאים לא מוותרים", הוא מבהיר, אבל מבקש "שלא להתבלבל, חקלאות זו לא רק פרנסה. אנחנו החקלאים מחויבים למטעים ולהחזקת האדמות ולספק את התוצרת מאסם הפירות של המדינה. חקלאי הגליל עבדו ועובדים תחת אש ועל הגבולות מתוך ציונות".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.06.25
